ישראל כמדינת לאום יהודית

1.       האם מדינת לאום פרטיקולארית יכולה להיות מדינה דמוקרטית? (האליטות היהודיות בישראל, כולן, מצביעות על ישראל כמדינת לאום יהודית ומסתמכים על לגיטימציה בינ"ל, היסטוריה, הרכב האוכלוסייה וכו'.)

יהודית                    דמוקרטית

רוב יהודי                       חירות

מיעוט פלשתיני               שוויון

הטענה של ראנם היא שברגע שמדינה מכריזה על עצמה כמדינה לאומית, היא הופכת את הלא יהודים שבקרבה ללא שייכים. כיוון שכך, בהגדרה, המדינה לא יכולה להיות דמוקרטית.

סמוחה מדבר על דמוקרטיה אתנית. הוא מבחין בין דמוקרטיה ליבראלית ניטראלית לכזו שהוא קורא לה אתנית, שהיא דמוקרטיה של מדינת לאום.

ראנם ואח' אומרים שלא תיתכן דמוקרטיה אתנית, ולפיכך ישראל היא אתנוקרטיה.

מה יש לבדוק במחלוקת זו? סמוחה מראה טיפוסים שונים של דמוקרטיה ומבחין את הדמוקרטיה בין: "דמוקרטיה של עם אדונים" ל"דמוקרטיה הסדרית/רב-לאומית". בדמוקרטיה של עם אדונים, המיעוט שולט על הרוב, אך הוא מגדיר את הרוב ככזה שאין לו זכות בחירה. אומנם, למיעוט יש דמוקרטיה, אך הרוב של האוכלוסייה במדינה, שגורלה נקבע על-ידי השלטון לא השתתף במשחק הפוליטי כלל.

בדמוקרטיה ההסדרית יש לנו קבוצה שמעניקה שוויון לכל, לא רק ברמת הפרטים, אלא גם ברמת הקבוצות הפוליטיות. לפיכך, יש רעיון הסדרי או דו-לאומי.

בישראל, יש דמוקרטיה, אך לא מהסוג המפורט לעיל.

בישראל, יש זכויות פוליטיות, יש זהות פוליטית, שוויון וחירות, שמתחזקים עם הזמן. אולם, הסמלים והיתר, שייכים לרוב. הערבים טוענים שיש כאן הרבה מאד יסודות אתניים ששוללים מהמדינה את הזהות ה"דמוקרטית".

האם ישראל, מדינה בעלת רוב יהודי יכולה להיות דמוקרטיה? האם תתכן בכלל מדינה יהודית-דמוקרטית? איך ניגשים לבחון שאלה זו? ראשית, נבחן אם המדינה יכולה להיות דמוקרטיה במובן הצר התהליכי. ראנם וחבריו לא יסכימו שזו תיאוקרטיה תהליכית, אין במדינת ישראל חוקים שקובעים הסדר שונה ליהודים וערבים, ולפיכך, לפחות מבחינה פורמאלית, עושה רושם שישראל היא מדינה דמוקרטית, ולא רק זה – הדמוקרטיה בה מתחזקת.

אולם, מתעוררת השאלה – האם מצב זה קיים גם בדמוקרטיה שכוללת גם מחויבות לזכויות אדם? אם מדברים על דמוקרטיה ניטראלית, אין ספק שישראל כמדינה יהודית, איננה ניטראלית.

אם כן, השאלה היסודית שלנו היא – האם המצב של רוב אתני ומיעוט אתני הוא מצב שמונע ממדינה להיות דמוקרטיה?

כאמור, מבחינת הדמוקרטיה התהליכית, אין בעיה עם עצם העובדה שהמדינה מוגדרת יהודית ויש לה סממנים כאלו.

(ראנם מדבר על מדינת ישראל ככוללת את עזה ויו"ש וטוען כי כבר אין רוב יהודי..., סמוחה דוחה טענה זו. אנו נדבר על ישראל בגבולות המצומצמים יותר.)

מבחינת הזכויות הפוליטיות וההשתתפות, הדמוס כולל את כל האזרחים והתושבים החוקיים של המדינה.

מה קורה עם הדמוקרטיה במובן העשיר יותר? האם ישראל דמוקרטיה כזו?

התשובה על-כך דורשת הרחבה על מה שכלול בדמוקרטיה העשירה יותר. (נראה שהנטייה להגביר את ההגנה על זכויות האדם, אינה בריאה. אין זה אומר שדמוקרטיה לא צריכה לשמור על זכויות האדם.)

האם ישראל יכולה להרחיב את ההגנה על זכויות האדם של כל אזרחיה ולהיות מדינה רב-לאומית?

ראינו שמדינת לאום יהודית היא מדינה שיש בה רוב יהודי ושמירה על הרוב היהודי, התרבות והשפה עבריים רשמיים ומעדיפה את בני הלאום בהגירה.

    תהליכי – V

     זכויות - ?

פרט      קיבוציות

האם אחד מהמאפיינים האלו או הצטברותם גורמים לכך שהמדינה הזו לא יכולה להיות מדינה שלא יכולה להיות דמוקרטית במובן שהוא יותר מהתהליכי, במובן של זכויות האדם?

יש להבחין בין הזכויות הקיבוציות לזכויות הפרט. הזכויות הקיבוציות מוענקות לא כחלק מכך שהיא מוענקת לפרטים. הקבוצות שיש להן שייכות לזכויות הקיבוציות הן אותן קבוצות שזכאיות להגדרה עצמית ולאוטונומיה, כלומר – קבוצות חובקות כל, קבוצות של השתייכות ושל תרבות משותפת והנחלה. כלומר, חלק ממשמעות הקיום של האדם בא מכך שהוא חבר בקבוצה הזו (כך, נשים, נכים וכיו"ב לא נחשבים "קבוצה" לעניין זה).

נכון לומר שכאשר מדינה מגדירה עצמה כיהודית, הרוב בה יהודי, הסמלים בה יהודיים וכו', היא נותנת ליהודים יתרון חשוב במדינה. מדובר על יתרון עמום. ישעיהו ברלין כתב על כך שהיתרון הוא שהאדם "מרגיש בבית", הוא לא מרגיש זר, מנוכר. הסביבה של האדם היא הסביבה הטבעית לו, החגים הם חגיו, השפה – שפתו, וכן הלאה. מיעוטים, גם כאשר הם משולבים, לא תמיד הם חשים בבית. זאת, משום שיש משהו זר למטען שלהם בתרבות שבתוכה הם חיים.

הרגשת השייכות, הרגשת החברות הזו היא תחושה של פרטים ותחושתם ביחס לחברה, אך אינה תחושה ביחס למערכת הפוליטית בתוכה הפרטים האלו חיים.

            תהליכי – V

            זכויות - ?

פרט                              קיבוציות

לא להיות מופלה             הגדרה עצמית

מדינת ישראל אינה סתם מדינה לאומית, אלא מדינה שעברה תהליכים רבים ומאבקים ממושכים בדרכה לכך ומעבר לה.

עצם העובדה שבמדינה מסוימת יש רוב ויש מיעוט, למרות שהיא אחראית למאפיינים חשובים לרוב ולמיעוט, היא לא משפיעה על המשטר בחברה זו. זאת, גם משום שהמערכת הפוליטית לא רגישה לכך, וכן, משום שבאף חברה אין התחייבות לכך שאיש לא יחוש שהיא מנוכרת וזרה. התחושה של הזרות אינה מנותקת ואינה סותרת את הדמוקרטיה. הדמוקרטיה משמשת להם מסגרת משותפת.

החברה הדמוקרטית אינה יכולה לבטל את ההבדלים ביחסי רוב-מיעוט. לפיכך, לא נכון לומר שמדינה שיש בה יחסים כאלו, אינה יכולה להיות מדינה דמוקרטית, למרות ש"נעים" יותר להיות ברוב (זו אחת הסיבות לכך שאנשים העדיפו לעזוב את המקומות בהם היו מיעוט, למרות הנוחות, ולהיות במקום בו יהיו רוב, למרות חוסר הנוחות).

האם אנחנו יכולים לתת למיעוט זכויות מלאות (בלא קשר לשאלה אם הן מתחייבות מהמודקטריה)?

·         לגבי זכויות הפרט, לא אמורה להיות בעיה. אין קושי עקרוני בכך שמדינה תהיה מדינה לאום של רוב, או מדינה שמכבדת את כולם, כולל את זכויות המיעוטים.

·         באשר לזכויות קבוצתיות, יש תנועה במסורת זכויות האדם. מחד, היה חשש מחיזוקן של קבוצות מיעוט, משום העדר יציבות, מאדך – יש הכרה בחשיבות של ההכרה העצמית.

סעיף 27 לאמנה הבינלאומית לזכויות דתיות, מדבר על מיעוטים, דתיים, לשוניים ותרבותיים, שיש להם הזכות לשמור על דתם.

מותר למדינה להתייחס באופנים שונים לקבוצות השונות המרכיבות אותה.

סקאלה אפשרית –

המדינה, כמדינה, אינה מכיכרה, ברמה הציבורית, בשום קו מאפיין זהות. אין זה אומר שנשללת מאנשים זכות ההתאגדות, המאפיין היחיד הוא שהמדינה לא מעניקה להם מעמד.

בקצה השני של הספקטרום, יש התייחסות לדברים אחרים, (חסר)

בכל המדינות הדמוקרטיות יש מחויבות ללכידות אזרחית. כלומר, לא חשוב אם יש לקבוצות של המיעוטים מעמד וולונטארי או רשמי; הקבוצות האלו צריכות לפעול בצורה שאינה חותרת תחת השייכות הכללית האזרחית.

(שייכות אזרחית חשובה בכל דמוקרטיה, משום שהיא מרכיבה את הדמוס, וגם משום שצריך להניע לעשות דברים,. ההנעה הזו חזרה יותר ככל שהיא אינה משפטית בלבד, אלא גם (חסר).

בעיה זו הינה בעיה אמיתית של הדמוקרטיה. אפשר, כביכול, לפתור את הבעיה הזו בכך שהמדינה הופכת ממדינת לאום למדינת כל אזרחיה /מדינת כל לאומיה.

מעבר זה לא וודאי שיתאפשר, אך ברור שהוא יספק מבנה אפשרי שיפתור את הבעיות עליהן דיברנו.

בחזרה לטיעון של ראנם וחב', יש סתירה אינהרנטית בין המאפיינים של המדינה כמדינת לאום, אך יש לאמנטים של דמוקרטיה, במובן הזה שאין אפרשרות להעדיף יהודי ע-פני לא יהודי. (חסר.)

במגילת הזכויות וכו' בחרו במינוח של "מדינה יהודית" ולא "מדינתו של העם היהודי". מבחינה סמלית, יש כאן טענה שאומרת שאם ישראל היא מדינתו של העם יהודי, מה שאומר שאינם יהודים אינם אזרחי המדינה, משום שהיא של היהודים והיא כן מדינתם של אנשים שאינם אזרחיה.