ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: אזרחות שווה ומשותפת

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: אזרחות שווה ומשותפת

דיברנו על היהודיות של המדינה, הדמוקרטיות שלה. דיברנו על מספר מקרי מבחן מפורטים (הגירה וכו').

נראה היום את המתח הקריטי בין האזרחות השווה והמשותפת (שהיא חלק מרכיב לא רק של הדמוקרטיה, אלא של הרצון ליצור במדינה איזושהי זהות אזרחית שתאפשר תחושה של שותפות במפעל של המדינה), אל מול הריבוי של התרבויות והזהויות.

אזרחות שווה ומשותפת =! ריבוי תרבויות וזהויות

האם ישראל מצליחה (והאם היא יכולה להצליח), או מה היא צריכה לעשות בשביל – ליצור איזון טוב בין 2 התרבויות האלו?

במהלך הקורס אודות ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ראינו עמדות שמנסות להתמודד עם האיזון.

לפי אחת הטענות, אין בישראל אזרחות שווה ומשותפת, ולא רק זאת – אין סיכוי לאזרחות שווה ומשותפת (פלד ושפיר, בספרם – להיות ישראלי – מובנים של אזרחות).

אזרחות = דבר מורכב, ויש לנו אזרחים מ"דרגה ראשונה", אזרחים מ"דרגה שניה" ויש משהו במדינה שיוצר מציאות בלתי נמנעת של אזרחות שאיננה שווה.

טענה זו נחלקת לטענה מושגית ולטענה סוציולוגית (עם היבטים של מוסר פוליטי. חשוב להבחין בין 2 הרמות האלו, משום שהן מאפשרות להתמודד עם הטענה.

דיברנו על הקשר בין:

·         האזרחות, שהיא ישראלית;

·         לאומיות – יהודית/ערבית;

·         דתית – יהודית/מוסלמית/נוצרית.

במערכת המושגים הזו, לפחות האזרחות משותפת, ולכאורה, היא גם שווה. זאת, משום שבזכויות האזרחיות והפוליטיות יש שוויון; אין אצלנו הבדל מבחינת בחירה/היבחרות. מבחינה פורמאלית, האזרחות משותפת, ללא הבדל דת ולאום.

לפיכך,

ההבחנה בין האזרחות הישראלית ללאום והדת מאפשרת לנו לדבר על המתח שבהם הלאומיות/דתיות אינה משותפת.

כדי לומר שהאזרחות = אחת, נתנו לאזרחות את המובן המשפטי הצר. אזרחות = הקשר המשפטי שקובע זיקת אזרחות.

על-פי השיטה שלנו יש רשימה של אנשים שהם אזרחי המדינה, ואין לנו אינדיקציה משפטית שיוצרת איזשהו הבדל בין סוגי האזרחים. אולם, פלד ושפיר, והרבה מאד חוקרים ערביים שקראנו (בעיקר המאמר של קריאני) אומרים שאין זה נכון. למרות שמבחינה משפטית אין הבחנה בין סוגי האזרחות, מבחינת השייכות, הקשר, הזיקה, יש הבדל. ההבדל קשור, בין השאר, לריבוי התרבויות. יש תרבות הומוגנית שהיא ה"ישראליות" ומי שלא משתייך לתרבות ההומוגנית הזו, לכאורה לא שייך לאזרחות השווה והמשותפת.

אין ספק שיש קבוצות בציבוריות הישראליות שחשות פחות קשר למדינת ישראל ולחברה הישראלית. זה לא רק הערבים/חרדים, זה יכול להיות מזרחיים/אנשי פריפריה, אולי גם סוג מסוים של עולים חדשים (אתיופים, למשל, שמוגדרים אצל קימרלינג כ"שבטים ישראלים").

אם כך, יש תחושה של ניכור.

כאשר פלד ושפיר אומרים שהאזרחות לא שווה והפערים הם ב(חסר), הם לוקחים את המילה שמתייחסת לקשר המשפטי, מציירים אותה כשווה, ומנסים להכניס לתוכה את האלמנטים המבדילים. (אין ספק שיש אלמנטים מבדילים, אולם אם אנחנו אומרים שהאלמנטים האלו יוצרים אזרחות שונה, אין מקום לשוני, מושגי, לדיבור על השוויון ועל השיתוף. אנחנו רוצים מילה שאומרת שיש מתח בין אזרחות שווה ומשותפת לריבוי תרבויות וזהויות. אם אנחנו אומרים שהאזרחות שונה, כבר אין מילה כזו. אנחנו רוצים שתהיה מילה כזו, גם בשביל היומרה שתאפשר לנו לומר שהאזרחות משותפת.

אם כן, יש לנו מספר בידולים משמעותיים, שאם נוסיף להם: מעמד חברתי-כלכלי, עולים חדשים/ותיקים ועוד, יש לנו ניואנסים שונים, אך אין זה מאפשר לנו לנטרל את הדבר האחד שהוא שווה ומשותף. לפיכך – ברמה המושגית – גביזון רוצה לטעון שלא טוב לקבל את ההזמנה ולומר שאין אזרחות שווה ומשותפת כעניין מושגי. כי אם, יש לקחת בחשבון את הטענה שהאזרחות השווה ומשותפת "רזה" ובעלת מגבלות ולא נותנת איזון טוב בין הקצוות האלו – כלומר, יש אזרחות שווה ומשותפת, מול ריבוי זהויות שגורם לניכור וכו'.

לא רק מבחינה מושגית כדאי לשמור על האזרחות השווה והמשותפת, אלא –

יש לומר שהאזרחות הינה משתנה משמעותי בשיח הציבורי בישראל. כמו בהרבה דברים, אפשר לראות עד כמה זה משמעותי, כשמתחילים לאתגר אותו.

בשנים האחרונות יש לא מעט הצעות שרוצות לתקוף את המצב הקיים במדינה לגבי האזרחות (של אזרחי המדינה מלידה).

בנוגע לערבים יש 2 הצעות שעומדות מפעם לפעם על סדר היום:

1.       אין אזרחות בלי נאמנות;

2.       חילופי שטחים וחילופי אזרחים.

משמעותן של הצעות אלו:

מדינת ישראל תאמץ מסגרת משפטית (או במסגרת מו"מ מדיני), שתאפשר לשנות את המצב האזרחי של אנשים שהם כבר אזרחים של המדינה.

באשר לדרישות הקיימות היום:

1.       נאמנות;

2.       במהלך ההסכמים עם הרשות – ישונו הגבולות בין ישראל – פלשתין, כך שהגבולות יותאמו לריכוזים גיאוגרפיים, יישובים יהודים יסופחו לישראל והערביים יסופחו לרשות הפלשתינית.

שתי הצעות אלו מעוררות התנגדות רבה בדרך-כלל בקרב המגזר הערבי. העובדה שאזרחי המדינה הערביים מתקוממים, מתנגדים ומתריעים על נסיונות לשנות את האזרחות שלהם אומרת שהם חושבים שהאזרחות שלהם משמעותית, כלומר – זהו דבר שהם לא רוצים לוותר עליו (בצדק. ויתור על האזרחות גורר דברים נוספים, כמו פינוי הבית וכו'). כאשר הם מדברים על ויתור האזרחות, הם אומרים ש-זכותם לשמור עליה, אסור לאיים עליהם בשלילתה.

אם האזרחות לא הייתה שווה, משותפת, משמעותית, מן הסתם התרעומת לא הייתה גדולה.

האזרחות השווה והמשותפת היא המסגרת שיוצרת את הדמוס (ילדים, כמובן, אינם בוחרים, אך הם בוחרים בפונטציה). תחושת השייכות של האזרחים למדינה בה הם גרים – חשובה ביותר.

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: אזרחות שווה ומשותפת