ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: היסטוריה של ארץ ישראל

ארץ ישראל כטריטוריה /פלשתין /יהודה /אחר

[במדעי החברה יש הבדל גדול בין מה שנקרא "אובייקטיביות", שהיא תביעה אינטלקטואלית של מדע, כלומר – איש המדע בוחן את אמירותיו בכך שהן משכנעות כל אדם שנחשף לגוף הראיות שהאיש הזה מציג". אם אנחנו מדברים על משהו שמתיימר להיות אמת, זה חייב להיות המבחן. אובייקטיביות שונה מאד ממידה אחרת, שהיא "ניטראליות". לא ברור שחוקר יכול להיות ניטראלי, משום שניטראליות משמעותה: סילוק של האדם ממקומו בעניין שגרם לו לחקור את אשר הוא חוקר. כשאני כותבת את ההיסטוריה של הארץ, אני לא כותבת אותה משום מקום, אלא ממקום עם מטען. אני יכולה להיות מחויבת לאובייקטיביות בכך שאתיימר לדבר רק אמת, אך אני לא יכולה להתיימר לדבר באופן ניטראלי.

חלק מהחוקרים סבורים שהדבר היחיד שחוקר יכול לעשות כדי להיות אמין הוא – לציין מראש את הקומיטמנטס הרגשיים/אידיאולוגיים שלו והקורא ישפוט בהתאם.

יש טקסטים שונים, של אנשים המחויבים לאובייקטיביות ומנסים להיות ניטראליים, יש טקסטים של אנשים שמחויבים להיות אובייקטיביים אך לא מנסים להצטייר כך וכן הלאה. בכל מצב, חשוב, כשאנחנו קוראים את הטקסט – לדעת מה אנחנו קוראים. חשוב לקרוא את הטקסטים, אולם חשוב להבין שיש דבר-מה הדורש תיקון כלשהו.

למה חשוב לדבר על ארץ ישראל?

1.       זהו מוקד הסכסוך (נגיע לכך בהמשך);

2.       לדון בטענות העולות במסגרת הסכסוך, לגבי הקשר של קבוצות מסוימות עם הארץ הזו ועל הרלוונטיות של הטענות האלו.

יש קו שעובר בין התביעה הערבית לתביעה של היהודים להקמה של מדינת ישראל.

טענות:

א.      היהודים לא שייכים למקום הזה;

ב.      הערבים עצמם לא שייכים למקום הזה, הם הגיעו מכיבושים שונים, בידיעה שזו הארץ של היהודים, מכוח ההבטחה האלוהית.

יש שאלה מעניינת, חשובה לנו, האם הטענות האלו רלוונטיות למה שקורה היום.

להבנה של העניין הזה, חשוב לראות את היחס בין:

(1)     האלמנטים החומריים – נוכחות, מספרים, שלטון, ... ;

(2)     אלמנטים רוחניים – שייכות, געגועים, ... .

ההיסטוריה של האזור הזה מתחילה מהרגע שנגמרת הפרהיסטוריה, יחד עם האזור הרחב יותר, ולהבדיל ממקומות אחרים בעולם – יש למקום הזה הרבה היסטוריה.

יש שאלות על תמיכה מדעית במיתוס היהודי; האם המקרא הוא מיתוס, שמא הוא משהו שניתן להוכחה? יש הרבה מאד מופעים מודרניים של ניסיונות להוכחה כי אין בסיס לסיפורי המקרא. רות הולכת לפי הגישה שיש קשרים.

ההיסטוריה היהודית מתוארכת ב-1800- ~ . מופיעים אז מילים כ"עברי", "ישראלי".

השושלת של דוד – 1000- ~.

הבית הראשון מוקם על-ידי שלמה ב-950- ~.

ב-586- ~ חורבן הבית.

כ-50 שנה עוברות עד כורש. לוקח זמן עד העלייה לארץ. לאחר העליות השונות – בונים את הבית השני.

ב-515- ~ נבנה הבית השני.

ב-70-73+- יש לנו חורבן בית שני.

הרגע הזה הוא תחילת הגלות. אם כי, יש לנו גלות נוספת, שקדמה לה. מעניין שהדפוס הציוני קיים כבר בתקופת הגלות הראשונה, אולם עדיין – חלק מהיהודים אינם עולים לאחר הגלות הראשונה. אחד מהמיתוסים הוא שכאן החלה הגלות.

במהלך השנים שעד הגלות השנייה – לא הייתה הגליה מסיבית, יש הוכחות לישוב יהודי בארץ-ישראל שהתמיד עם ההתפתחויות, לאורך כל ההיסטוריה של ארץ-ישראל, עד ההתחלה של העליות המסודרות יותר שהחלו באמצע המאה ה-19.

אם כן, יש לנו קיומים שונים, אך קיום חלקי. יש קהילות יהודיות גדולות מחוץ לארץ-ישראל ויש היבדלות מהנצרות (יש חלוקה בין המאבקים: מאבק ברומא, ומאבק ברומא הנוצרית..).

חשוב לנו העניין של המאבקים בין המוסלמים והנוצרים. האפיזודה של הכיבוש של ארץ-ישראל והאזור על-ידי האסלאם, קבוצות בדואים שהסתובבו באזור וכבשו אותו. החל תהליך של אסלמאיזציה, סביר להניח שחלק מהערבים בישראל הם יהודים שלמעשה התאסלמו לאחר הכיבוש. יש לנו אפיזודה של מאבקים צלבניים, הממלכה הצלבנית. אז יש לנו תקופה ארוכה שמובילה אותנו עד הפתח של הסכסוך המודרני, של האימפריה העותומאנית, שהיא אימפריה מוסלמית ברובה, היא שולטת גם במצרים, מידרדרת לאיטה עם הזמן, אך עולה בהמשך. היא נותנת אוטונומיה תרבותית לקהילות החיות בה. זהו שלטון מוסלמי, אך לא ערבי.

בחלק גדול מהתקופה הזו, עד נפוליון, וביתר שאת, עד המאה ה-12, אירופה לא מתעניינת בארץ-ישראל, זוהי ארץ שנמצאת בשליטה של גורמים שונים. (ר' הקטע מספרו של שוקי פורת.)

מעולם לא הייתה מדינה שיצרה כאן זהות. הזהות הפלשתינית אינה זהות שנבנתה על-ידי מדינה, משום שהאנשים האלו היו בעלי זיקות למקומות (חברון, שכם, ירושלים), כשהזהות המנהלית שלהם הייתה שונה (עכו, סוריה, ועוד). הדברים האלו קיימים בזהות הפלשתינית בתקופה הזו, בצורה שאינה מוכרעת. לראשיד חאלידי (Rashid Khalidi) יש ספר שמתאר בצורה יפה מאד את ההתפתחות הפלשתינית.

מבחינה מספרית –

בין הים לנהר – יש 300,000 תושבים, ש-5,000 מהם יהודים, שגרים בעיקר ב-4 ערי הקודש. הרוב מוסלמים והיתר מיעוטים שונים.

זהו, פחות או יותר, הקשר של היהודים לארץ-ישראל.

רות סוברת שהקשר של היהודים מוכח בתקופות האלו. יש תקופות מסוימות (500+- של הבית הראשון, ימי הבית השני) שבהן יש נוכחות מסיבית של יהודים בארץ-ישראל ונוכחות של שליטת יהודים בארץ.

אין ספק שיש אלמנט מרכזי בתרבות השירית-ספרותית של היהודים, אולם התופעה של חיים בארץ-ישראל וחיים במקומות אחרים קשורה לסיבות תרבותיות שונות ולא משום שאוסרים עליהם לעשות זאת.

אם כן, יש כאן יחס אמביוולנטי של יהודים לירושלים החומרית, יחס שעומד במתח עם היחס אליהם לירושלים הרוחנית.

רות סבורה שהטענה שאין קשר בין העם היהודי לארץ-ישראל היא טענת שווא. הערים המרכזיות הן הערים שאנחנו מכירים מההיסטוריה, ועוד.

השאלה של הרלוונטיות של היחסים המורכבים האלו – החומריים והרוחניים = שאלה שנעסוק בה בהמשך.

מחקרים שנעשו על האוכלוסיה היהודית פיתחו את התזה שאומרת שחלק גדול מהאנשים שחיו כאן וחלק גדול מהמוסלמים שחיו בארץ מאז ומתמיד הם אנשים שהיו באמת "בני הארץ" ובמסגרת התהליכים של הכיבושים והיתר – הפכו מוסלמים. הזהויות האלו הן זהויות שיכולות להיות, במידה לא קטנה, נזילות.

זנד אומר שיש תהליכים של כניסה ויציאה מהעם היהודי, תהליכים שאינם קשורים דווקא לקרבת דם.

יש ויכוח על הר-הבית. קיימת שאלה האם היה מקדש. בקוראן – ירושלים לא מוזכרת אף פעם. היא מוזכרת רק בסיפורים מאוחרים יותר שקיבלו אנרגיה רבה מההקשר של המאבק הפוליטי. אפשר לראות זאת בצורה ברורה במסרים של אל-קעידה, שהחלה מהתנגדות לכך שהאמריקאים יושבים בערב הסעודית. העניין של ירושלים ופלשתין נכנס לארגון זה, והוא מרכזי בו, אך לא נכנס כעניין תיאולוגי, אלא כחלק מעניין הסכסוך.