ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: שוויון בהקצאת קרקעות

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: שוויון בהקצאת קרקעות

הטענה המרכזית שניסינו לבחון – מהי המשמעות של העובדה ש-70%~ מקרקעות המדינה שייכים למדינה? 70% אלו אינם של היהודים אלא של המדינה ואכן נעשה בהם שימוש לטובת המדינה.

לפיכך, הקטע הזה של הטיעון של הנישול, של הניכוס של מה שהיה של הערבים הוא איננו מדויק.

בעיה ממוקדת יותר:

-          של נכסי הנפקדים עצמם

-          של הנפקדים הנוכחים

פירוט:

אנשים שאינם נוכחים – האיום שלהם על המדינה הוא גם איום דמוגרפי.

אין זה המצב כאשר הנפקדים נוכחים. לפיכך, השאלה איך מדינת ישראל מצדיקה את העניין – מצויה במחלוקת רבה יותר.

יש שאומרים שיש לחשוב על פתרון שמשחרר חלק (אם לא כל) הקרקעות של הנפקדים הנוכחים. חלק מהסיפור קשור לעובדה שהתוצאות של מלחמת השחרור עדיין לא התקבלו באופן מלא על-ידי ערבים בארץ ובאזור.

אמרנו שרק מעט אנשים הגישו תביעות לפי חוק רכישת מקרקעין וקיבלו פיצוי /קרקע חלופית. יש התנגדות מסוימת מצד עקורי הפנים לקבלת קרקע של נפקדים, משום שזה פוגע בזכויות של "בני עמם".

חשוב לזכור כי למרות שמספר העקורים (ללא הצאצאים, מספר שהוערך בסדר גודל של 100 אלף) – התביעה שלהם לקרקע לא יכולה להיות תביעה גדולה יותר מזו של 48.

הסיבה שהעליון קיבל את עמדת המדינה, שלא להחזיר את האנשים למקומותיהם, היא דבר שמלמד את המורכבות של הדבר הזה. (שיח הזכויות – אחת השאלות היא – האם יש זכות לחזרה ולקבלת הרכוש, שמא יש מקום למו"מ? יש חשש שהדבר יחליש את עמדת המדינה.)

2 סוגים של בעיות:

1.       בעיות של השבה בעין – חלק מהמקומות בהם היו כפרים – אולי פנויים, אך יתכן שהם מאוכלסים. היכולת להחזיר את הגלגל ולתת לאנשים את הקרקע בעין (ולא משהו חלופי) מצטמצם. אפשר לטעון שמדינת ישראל נתנה לקיבוצים ושהיא יכולה לקחת מהם. אולם יש לאנשים ציפיות. בנוסף, שיכון של מספר רב של אנשים (חסר). אולם, חלק מהמקומות שנעזבו הם שכונות עירוניות, אנשים גרים בהם. החזרה שונה משמעותית ממה שהיה בעבר.

קידר דיבר גם על הסוג שאומר שחלק מהאדמות של הכפר היו גם אדמות ציבוריות שנרשמו על שם הכפר ושלמעשה היו צריכות להיות שלהן (חסר).

ההשבה בעין צריכה לקחת בחשבון שהיא לא יכולה לשנות מן השורש את המציאות האנושית וההתיישבותית שנוצרה ב-60 השנים האחרונות.

2.       תקדים.

אם ההרגשה הכללית הייתה שיש כעת, פחות או יותר, התיישרות עם הסכמה שיש מדינה יהודית, שמשתדלת להיות דמוקרטית ולתת עסקה הוגנת גם לפרטים שלה, למרות הזהות היהודית שלה – וכעת פותרים בעיות של צדק שנוצרו כתוצאה מהתהליכים ההיסטוריים – במציאות כזו אפשר לחשוב על פתרונות יצירתיים רבים של מחשבה משותפת על אופן ניהול היחסים בין הערבים-יהודים במדינת ישראל.

השאלה הזו של יחסי היהודים-ערבים מתקיימת על רקע הסכסוך הזה.

אמרנו אז שהרבה יותר קשה לקבל פתרונות מקומיים אם יש הרגשה שהבעיה היהודית לא נפתרה. יש תפיסה שהעניין הזה עדיין פתוח. אם העניין הזה אכן עדיין פתוח, כל צעד של השבה, גם אם מנסים לומר שאין הוא בגדר השבה, כל צעד כזה הוא בגדר ראיה לכך שמתקדמים לעבר שחיקה בעמדה העקרונית בנוגע לסכסוך.

אנחנו רוצים ליצור מצב בו קווים אדומים אכן יישארו כאלו. יש דברים שאינם חלק ממו"מ באופן עקרוני.

אין ספק שהציפייה של חלק מהאנשים בעולם המערבי שהעמדות העקרוניות תישחקנה. הייתה עמדה שנראתה עקרונית, שנגעה לגבולות של 67'; כעת, עמדת הכניסה של הפלשתינים היא שתהא הכרה בגבולות האלו.

אנשים חוששים ממדרון, ממצב בו יוצאים מנקודה כלשהי בה האחיזה "בטוחה", לנקודות שאין אפשרות לדעת כיצד לצאת מהן (ע"ע גלעד שליט).

אם כן, הטענה היא שאנחנו לא רוצים ליצור תקדים היא טענה מהסוג שאומר שאנחנו לא רוצים לשדר שיש כאן היחלשות של העמדה העקרונית שלנו. אנחנו לא רוצים לפתוח פתח לטענות שדבר מה היה שלהם והמדינה חייבת להחזיר אותו. זה חוזר לטענה עליה דיברנו בשיעור הקודם – טענה המתייחסת לשיח הזכויות.

ההבדל בין מה שמדינת ישראל חייבת לעשות למה שהמדינה יכולה לעשות – גדול מאד.

[לזה שמעוניין לשוב, אין זכות לתבוע חזרה/קרקע חלופית, ולמדינה יש אפשרות לשקול לא רק בקשה פרטית של א', אלא – אף את המשמעות של ההיענות לא', ב' ו-ג', לעמדה הכללית שלה שאין לה חובה לבצע זאת. ככל שתתפתח פרקטיקה של היענות לבקשות האלו, בסופו של דבר, ייתכן שמרחב שיקול הדעת לא להיענות מצומצם ומדינת ישראל תעמוד בפני מצב בו היא תעמוד לא רק מול שאלות מוסריות.]

החל מ-1976, יום האדמה, כמובן שלא מפעילים את חוק נכסי נפקדים וחוק רכישת מקרקעין (חוק נכסי נפקדים מופעל, במידה מסוימת, במזרח ירושלים. האפיון של "מיהו נפקד", הוא אפיון של מי שהיה בשטח עוין. ברגע שמדינת ישראל החילה את החוק על העיר, היא הפכה אותם לנפקדים.

ב-1996 חשבו להפקיע שטח גדול, הערבים התנגדו לכך ובהפגנות שנערכו למניעת העניין – נהרגו מספר אנשים. כתוצאה מההתפתחות של יום האדמה, מדינת ישראל לא עשתה יותר שימוש בהפקעות מאסיביות על-מנת לבנות ישובים יהודיים. כאשר מדינת ישראל עושה הפקעות לצורכי צבא, או לצרכי ציבור אחרים, במובן המובהק של המילה "ציבור", הערבים תובעים ומקבלים – קרקע חלופית (ולא פיצויים).

מבחינה ממשית, היום, בעיות של ניכוס לגבי המגזר הערבי אינן קיימות.

עד כה התייחסנו לבעיות בכל המדינה, מלבד בגליל. בגליל יש רוב ערבי. מתפתחת שאלה מעניינת – האם המדינה יכולה לבנות מבני מגורים בגליל עבור יהודים? בשטח בו יש רוב, יש גם שליטה מרחבית ופיתוח הגליל על-ידי בניית מבנים ליהודים, זה בעצם ייהוד הגליל, שזו מטרה שאינה לגיטימית. שוב רואים שרידים של דיון שאינו מתמקד בזכות לגור ובהיכן, אלא בשאלות הנוגעות לישוב על בסיס קבוצתי.

גם בנגב השאלה מורכבת. בנגב הדרומי אין אפשרות לעבד, בנגב הצפוני יש רוב ערבי. הסוגיה של הנגב, גם היא, נוגעת ל()

האוכלוסייה בנגב היא אוכלוסייה ייחודית, משום שיש שם ויכוח שלא מצליח להיות מוכרע בעניין הקרקע. אין מחלוקת שיש היום מאבק בנושא של ה"כפרים הלא מוכרים", שנובע מ-2 סוגים של תהליכים:

1.       תהליך שלא צלח מטעם המדינה – ניסיון להעביר חלקים מהאוכלוסייה הבדואית למקומות מוגדרים;

2.       הפזורה הבדואית גדלה והולכת בקצב מהיר ביותר.

הדבר הזה מגלה את הקושי לטפל במונחים האלו במונחים משפטיים בלבד. מדינת ישראל מנסה למצוא פתרונות שנים רבות. הוקמה ועדת גולדברג, שישבה על המדוכה והוציא דו"ח, שהותקף מ-2 הכיוונים (כאשר הנציג הבדואי התפטר ממנה, לאחר שכתב דעת מיעוט, בטענה כי היא לא מוצאת פתרון צודק). לדעת גביזון, הדו"ח הזה נתן המלצה סבירה, פשרה הוגנת לבעיה סבוכה מאד. (חסר).

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: שוויון בהקצאת קרקעות