מבוא להיסטוריה פוליטית: אירלנד
"יש הרבה סיבות טובות ללכת לאירלנד, אם אתם אוהבים ג'ינג'ים
או ג'ינג'יות, יש שם הרבה".
"אירלנד
זה מקום מאוד מעניין... באירלנד אין נחשים... זה כרוך באגדה בהגעתו של סט.פטריק
והנצרות לאירלנד... מוסיקה קלטית טובה מאוד... הם גדולים מאוד במוסיקה ובלשיר...
הכי הם טובים מכל דבר, הם מאוד אוהבים ללכת מכות... האירים הם לוחמים גדולים,
האנגלים גם, וזו בעיה גדולה".
האנגלים
כבשו את אירלנד במאה ה- 12. מי שכבשם לא היה [עוד] אנגלי, כי אם נורמנדי.[1]
ברגע שכבש וויליאם [?] את אדמת אירלנד מתחיל מרד. לאורך ימה"ב נכבשו ע"י
האנגלים ומרדו פעמים רבות על-ידיהם. הכיבוש האכזרי ביותר היה של קרומוול, שהרג
כחצי מליון אירים. "כל טראומה לאומית אצל האירים שנקבעת בזיכרון הופכת לעוד
מדרגה בבניית... הלאומיות האירית". האירים הם קתולים, האנגלים מאז המאה ה- 16
הם אנגליקנים ומנסים לכפות את דתם ללא הצלחה על האירים. האירים הם קלטים (בלשונם
ותרבותם), לאירים ישנה מסורת שהם במנזריהם הם שומרי הגחלת של העולם המערבי
היהודי-נוצרי, כלומר המנזרים שהצילו את התרבות המערבית ע"י העתקת כתבי-העת
העתיקים בזמן שנשרפו דומיהם ברחבי אירופה. הדבר אינו נכון ממש לאור הכיבושים הויקינגיים
האלימים של אירלנד. בין כך ובין כך ישנם יסודות רבים של שוני בין האירים לאנגלים,
כאשר לכך יש להוסיף את מה שהיווה עצם המאבק האירי-אנגלי בעיצוב הזהות. במאה ה- 16
ניסו האירים ללכת נגד הבריטים בעזרת ספרד, לאחר המהפכה הצרפתית יחד עם הצרפתים נגד
האנגלים. שני הניסיונות ללא הצלחה.
ב-
1841, הרעב הגדול באירלנד, כשלון יבול תפוחי האדמה. מתוך אוכלוסייה של שמונה
מיליון אירים כמליון וחצי אירים מתו בעשור זה. חלק מתו לא מתוך כשלון של גידול
תפוחי האדמה, כי אם מפני הרשלנות האנגלית בחלוקת התוצר החקלאי באירלנד כאשר שלטו
בה. ב- 1800 חוקקו הבריטים חוק שצירף את אירלנד לממלכה המואחדת. כלומר, משעה זו
היו האירים אזרחים שווי-זכויות, ועם-זאת הקתולים שבהם, כלומר הרוב, לא יכולים היו
להיבחר לפרלמנט בווסטמיניסטר. נקודה שהוסיפה לתבערה.
התוצאה
העיקרית של הרעב: הגירה גדולה, כמיליון אירים בעשור זה, לארה"ב, כמחצית.
כיום, כ- 32 מיליון אמריקאים (כ- 12% מאוכלוסיית ארה"ב) הם ממוצא אירי. ומכאן
שהצליחו להתפתח יפה בארה"ב. ליברפול ג"כ למשל היא מוקד של גלות אירית.
הרעב
הגדול הוא לחיצה נוספת על ההדק של הלאומיות האירית: אם עד אז היה ספק בשאלה מי
צריך לשלוט באירים הרי עתה הוסר ספק זה. הביטויים של הלאומיות האירית הקתולית
הולכים במספר כיוונים. למשל לימוד הגיאלית.
לקראת
סוף המאה ה- 19 השאלה האירית היא השאלה המרכזית בפוליטיקה של הממלכה המאוחדת. מאז
שנות ה- 80 של מאה זו מנפיק הפרלמנט פתרונות שונים של פשרה לבעיה האירית. בתחילה
מדובר בנתינת אוטונומיה פוליטית עד שיעלו למעמד של דומיניון. Home rule Beal. חוקים שהנציגים של אירלנד בפרלמנט שותפים בחקקיתם.
האירים
מתחלקים למספר קבוצות סביב שאלת עצמאותם ולאומיותם [לצד התחלקותם בנושאים אחרים
המוזכרים בנושא זה]. רוב האירים (ירדו מ- 8 ל- 4 מיליון לאחר הרעב וההגירות) הם
קתולים. עד לעשורים האחרונים והחל מן המאה התשע-עשרה הייתה זו מדינה ענייה ומפגרת
למדי. הנאמנים לבריטניה, ומיוצגים בפרלמנט מרוכזים בצפון-מזרח אירלנד בששת המחוזות
[אירלנד הצפונית] הם שזוכים בעיקר להשקעות. הלאומיים גורסים כי הדרך היחידה
ב-
1900 רוב האירים הקתולים המצדדים בעצמאות מצויים בארה"ב. הם משגרים כסף ונשק
רב לאירלנד ומשמים גורם משפיע על הממשל האמריקאי. רוב האירים תומכים בשלב זה בפשרה
מסויימת בין אירלנד לבין בריטניה שתוביל לאוטונומיה ובהמשך לדומיניון. אירלנד היא
דוגמא מופתית לכך שגם כשמנהלים את הדברים בצורה דמוקרטית התוצאה אינה פתרון לפי
דעת הרוב. הדבר היחיד שמונע התנגשות בין הפרוטסנסטנים המצדדים באיחוד עם בריטניה
לבין הקתולים הקיצוניים הדורשים ניתוק גמור הוא מלחמת העולם הראשונה. הבריטים מבקשים לגייס את
הקתולים למלחמה.
סיר
רוג'ר קייסמנט שירת בנאמנות את האנגלים אך בתחילת המאה ה- 20 היה ללאומן חסר-פשרות
לגבי התנתקותה של אירלנד. הוא ואחרים הלכו במלחמה לברלין וביקשו סיוע גרמני כנגד
הבריטים. ב- 12.4.1916 חזר בצוללת אנגלית לחופי אירלנד תוך ציפייה למצוא את אנשי
ה- IRA, כדי שיקבלו 20,000 רובים מתנת גרמניה. מרד חג הפסחא שהתחיל כ- 12
יום לאחר חזרתו לאירלנד היה ניסיון כושל להתנתק מאנגליה במו ימי במלחמה. הוא נתפס
ביום פרוץ המרד ע"י האינטליג'נס והוצא להורג (ע"ע: נאומו המפורסם).
כמה
מן הסופרים הנחשבים ביותר בתודעה האנגלית הם בריטים, למשל ג'ו ברנארד שו, ג'ויס.
רצוננו
לעסוק באירלנד קשור באופן בו היא מהווה מודל לבניית לאום, ובניית מדינת-לאום;
באופן שבו התהוו מוסדות המדינה לפני\אחרי\ביחס\בהתאמה בתגובה למציאות הלאומית
שקיימת בה (באיטליה למשל נתבססו מוסדות המדינה בתצורה רצינית ויציבה עוד קודם
שהתסיים בקרבה הגיבוש הלאומי).
אירלנד
היא אחת הדוגמאות לכך. שנים רבות לפני עצמאותה הייתה כבר מדינה משוסעת, אשר חלקים
בקרבה ביקשו להיבנות כלאום; מדינה שרבים רבים מבניה היגרו ממנה בעקבות הרעב
(דרום-אמריקה, ארה"ב, אנגליה, דרום-אפריקה). מציאות זו מעלה שאלה גדולה,
היינו שאלת הדיאספורה, הגולה של (")בני(") הלאום
האירי, הקיימת במקביל להיבנותו של הלאום האירי. כך גם לגבי הסינים, האיטלקים.[1]
הבעיה
אתה מתעמתים מי שמבקשים לבנות לאומיות שכזו כשרבים כל-כך מאחיו בחו"ל: למשל
למי מקנים זכויות בחירה? למי מעניקים דרכונים? (כך
האיטלקים והספרדים שהיו מצויים בגלות, אשר ביקשו בשעות משבר, במקומות גלויותיהם,
לשוב אל מכורתם)
למי יש זכות לומר את דעתו על מה?
בתקופות
מסויימות גויסו האירים האמריקאים לטובת תנועות מסויימות באירלנד. הם עזרו בגיוס
כסף וגם נשק עבור המאבקים האירים השונים. ואולם, מכיוון שתהליך בניית הלאומיות
האירית היה תהליך בלתי-חלק. אירלנד הדרומית הייתה עד לפני שלושים שנה אחד האזורים
המפגרים ביבשת אירופה. הייתה קיימת גולה אירית משמעותית גם באנגליה עצמה. ב- 1969,
ה- IRA פתח במסע לשחרור צפון-אירלנד והחל לפעול בתוך לונדון (גל פיצוצים
ברכבת התחתית של לונדון, ה- TUBE למשל, ובפאבים). ככל שהתהליך
מתמשך הבעיה נהיית מורכבת יותר.
כאמור,
רוב האוכלוסיה הקתולית הייתה מתונה יחסית והייתה מוכנה לקבל רפורמות פוליטיות
ממושכות שיתנו עם הזמן מידה רחבה יותר ויותר של אוטונומיה לאירלנד במסגרת (!)
הממלכה המאוחדת. מנהיג הסיעה המתונה, ג'ון רדמונד, חשב אמנם על עצמאות לאומית אך
סימן אותה כמטרה רחוקה ועתידית. ב- 1986 וב- 1993 חוקקו האירים הקתולים home rule beal. עצם החקיקה הזו עוררה את זעמם של הפרוטסטנטים האיריים, תומכי
אנגליה, התארגנו כדי לקטוע תהליך זה באיבו כדי למנוע עצמאות עתידית של אירלנד. אלו
חששו למצוא עצמם כמיעוט בעל מאפיינים חברתיים שונים ומערכת נאמנויות שונות תחת
שליטה אירית קתולית.
ואמנם,
בתגובה קיבלו הפרוטסטנטים הבטחה מאנגליה להישמר כחלק מהאימפריה בצפון-אירלנד בששת
המחוזות הצפון-מזרחיים בהם היוו רוב. הפריבילגיות שקיבלו הפרוטס' מן האנגלים עשו
עם-זאת להקטנת חלקה של האוכלוסייה הפרוטס'.
ב-
1900 מוקמת מפלגת השין פיין, "אנו לבד", אנו בעצמנו, כלומר הבריטים
מעצמם לא יתנו עצמאות. בראשות התנועה: ארתור גריפין. במאה ה- 19 היו קיימים אמנם
ארגונים רבים שעסקו בתרבות, בשפה, בדתיות, בלאום. ועתה היה החידוש של המאבק הפעיל
המודע המפורש לעצמאות. עם הזמן מבקש הארגון לכלול כמה שיותר קבוצות אקטיביות
שואפות-עצמאות המצדדות במאבק מזויין.
כיוון
שבאותה תקופה בריטניה נשלטת ע"י ליברלים, לויד ג'ורג' למשל, ישנה נטייה לקיים
משא ומתן, ואמנם, כבר, ב- 1914 נחקק חוק לעצמאות אירלנד אשר יישומו נדחה בעקבות
המלחמה. ב- 1917 קיימים כבר שני ארגונים המוניים באזור: אייריש וולונטירס (1914)
ואולסטר וולונטירס (1913), שהם בעלי מיליציות צבאיות. עם פתיחת המלחמה בריטניה
מבקשת את השתתפות האירים במלחמה. השין פיין מורה לאנשיו שלא להשתתף. הרוב
לע"ז, ובכלל זה גם קתולים, מתגייסים לצבא הבריטי. לכאורה, אירלנד נרגעת. אלא
שאנשי האייריש ארמי בורזרהוד [הנוסד בארה"ב] יחד עם מהפכנים סוציאליסטים
מחליטים למרוד בבריטניה ובמרד חג הפסחא 20.4.1916 מבקשים להשתלט על דבלין ולהכריז
על עצמאות אירלנד. מתקיימת הצלחה סמלית (הנפת דגל) ואולם אין הם מצליחים למשל
לכבוש את המבצר שבו נמצא המושל הבריטי. הצנחת 20,000 הרובים (ר' לעיל) אינו מצליח
והמרד נכשל. 350 הרוגים לכל צד ואלפי פצועים. הבריטים הוציאו להורג את כל מי שתפסו
מן המפקדות של המרד מתוך רצון לכרות את ראשי התנועה הלאומית הבריטית. תו"כ
מהלך זה ביקשו הבריטים גם לתפוס את ראשי השין פיין, היינו ראשי האליטה של התנועה
הלאומית האירית, ולפחות להניח לסוגייה האירית בתקופת המלחמה.
הרכיב הקתולי. יש אומרים כי מנהיגי המרד לא
חשבו מלכתחילה שניתן לסלק את הבריטים, אלא ביקשו לעשות מעשה שתהיה לו השפעה סמלית-מרטירית
[בניחוח קתולי-לאומי] על הרוב [הקתולי] המתון המתלבט. והנה, אמנם, לאחר המלחמה
נכנסה אירלנד למצב של תסיסה, מה שהביא את הממשלה הבריטית לנהל משא ומתן במקביל עם
הפרוטסט' בצפון ועם הקתולים בכל רחבי אירלנד. חלה אפוא רדיקליזציה ועכ"פ האצה
של בניית התהליך הלאומי. בראשות המשא ומתן לא עמדו עתה ג'ון רדמונד ושות' כי אם
המתונים של השין פיין אשר הלכו ללונדון בשעת (!) קיומה של לא פחות מ[מה שנתפס לפחות
ע"י הבריטים כ] מלחמת עצמאות אירית, כלומר מלחמת גרילה. זו דוכאה באכזריות ע"י
ה- IRC (Irish
Royal C), אשר הוקם במהירות ובקיקיוניות ע"י הבריטים וכלל בעיקר
חיילים משוחררים. הסבל שהסב ארגון זה לעם האירי האיץ את ההתחזקות של הלאומיות
האירית. ב- 1920 כדי להוריד את ההתנגדות הפרוטס' מחוקקים הבריטים הום-רול-ביל
לפרוטס' שמשאיר אותם בתוך האימפריה הגדולה (כלומר מבטיחים להם את אי-הפקרתם תחת
הקתולים). ב- 1921 בספש"ד נחתם מסמך שמקנה לאירלנד הקתולית (21 מחוזות)
סטאטוס של דומיניון. במקרה זה ניתן בתחילה ייצוג פרלמנטרי בלונדון ובהמשך מוקם
ע"י השין פיין פרלמנט עצמאי בדבלין [שאינו מעוניין כביכול להתחשב בבריטים].
עם-זאת,
ברגע שנחתם ההסכם, מייקל קולינס, מראשי המתונים בשין פיין, נאלץ לחתום על שני
סעיפים: ההכרח שפרלמנטרים אירים יישבעו לכתר הבריטי; ולא להתנתק מהאימפריה.
עתה
פורצת מלחמת אזרחים בקרב השין פיין: מי שאינם מוכנים להישבע לכתר, להשתייך
לאימפריה (בראשותם אדמונד דה וולרה, אשר ממונה בהמשך לנשיא אירלנד) ולהכיר בניתוק
של ששת המחוזות. גריפית נפטר והרוב המתון הולך אחר קולינס ומקבל את מעמד הדומניון.
ב- 1922 נרצח מייקל קולינס (כינויו של יצחק שמיר בתקופת המרד: מיכאל) ודה-וולרה
מקים מפלגה קיצונית יותר המשבשת את פועלת הפרלמנט עד 1927. עד שמושגים שינויים
בהסכם (מפלגתו של דה ולירה מסכימים להשבע באופן עקיף וכו') והמצב באירלנד מתחיל
להתייצב.
השאלה
של אירלנד הצפונית היא אבן נגף במערכת היחסים של אירלנד ובריטניה. אדמונד דה וילרה
נחבר לראש ממשלה ב- 1932. הלה מוביל חוקה חדשה שהולכת ומנתקת את אירנלד מבריטניה
(במקביל לפעולה כלכלית באירלנד). במלחמת העולם השנייה מכריזה אירלנד על עצמה כמדינה נייטרלית, מה
שעומד בסתירה לכאורה עם היותה חלק מן האימפריה. הלאומנים הבריטיים ודה-וילרה
ממשיכים לצעוד בכיוון של עצמאות, מגבירים את המתיחות: הם נותנים מקלט למרגלים ולאוניות
גרמניות, איטלקיות ויפניות ומסרבים לתת אפשרות עגינה לאוניות בריטיות בנמליה. עד
שלבסוף ב- 1949 מכריזה אירלנד על ניתוק סופי של עצמה מבריטניה כשמצבה הכלכלי גרוע
מאוד.
רק
בשנות ה- 70, כשאירלנד מצטרפת לאיחוד האירופי, היא מצליחה לבצע מפנה בכלכלה תוך
החזקה מאומצת של ה- IRA. הרפובליקנים האירים מבינים שהמצב הבטחוני מעיב על האפשרות של
קידום כלכלי במדינה. ה- IRA ממשיכים להיאבק על שחרור צפון אירלנד עד שבשנות ה- 2000 לאחר גל
נוסף של התכתשויות שמשפיע אנושות על הכלכלה הצפון-אירית, נחתמים הסכמים מסויימים
בחסות האמריקאים ובהמשך בחסות בריטית.
בצפון-אירלנד
מתרחש מרד קתולי (בלודי סנדיי) בשנת____. הבריטים מבקשים להכניס כמה שיותר
מורדים למחנה הריכוז לונג קייג'.
[1]
ישנם יותר אמריקאים ממוצא איטלקי מאשר ממוצא אירי. ארגנטינה: מדינה
של 40 מיליון איש עם יותר מ- 60% מוצא איטלקי.
סיכומים נוספים בהיסטוריה פוליטית:
No comments:
Post a Comment