ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: הצדקות של ישראל כמדינה יהודית

האם מדינת לאום יהודית היא דבר מוצדק?

אחת הטענות החשובות ביותר, מאלו המתנגדות להחלטת בלפור וכו', טוענת שאין הצדקה שתתקיים בטריטוריה הזו של ארץ-ישראל מדינה שהיא מדינת לאום של העם היהודי.

ראשית, יש לשאול את השאלה – האם יהודים הם עם? זאת, משום שמסמכים בינ"ל מדברים על זכותם של עמים להגדרה עצמית, שנובעת מכך שהם עמים.

יש וויכוח בשאלה זו גם בין היהודים, בינם ובין עצמם, וגם בינם ובין אחרים. (הוויכוח על "מהו עם?" קשה וכמעט בלתי-פתיר, עד שיש שכתבו על הזכות להגדרה עצמית והמליצו שלא להיכנס לשאלה "מהו עם?", ובמקום זאת לדבר על סוג ה"ישות" שאנחנו חושבים שמבחינה מוסרית מגיעה לה גם הגדרה עצמית.)

שיח הזכויות

"זכות" היא תביעה נורמטיבית מסוג מיוחד. אמירה שיש למישהו "זכות" מקימה מולה חובה של המדינה/פרטים אחרים, לאפשר/להעניק את מימוש הזכות. התביעה למימוש הזכות שונה, באופן עקרוני, מהרצון ומהצורך (כאשר יש צורך, התביעה המוסרית לסיפוקו, צריכה להיות גדולה יותר מהתביעה לזכות. אנחנו נוטים למעט להכיר בזכויות. אנחנו מכירים בהן רק במקום בו מתקיימים 3 תנאים: (1) יודעים מההיסטוריה האנושית שזה דבר שאנשים/ מדינות – לא רוצים להעניק; (2) מימוש הדבר הזה קריטי לקיום ולכבוד, לזהות האנשים; (3) רוצים לתת לתביעה הזו את המעמד המיוחד הזה כדי להטיל על מי שעומד מולנו, לא רק חובה לשקול, אלא גם חובה לממש).

זכויות של פרטים מול זכויות של קבוצות

(1)     התפיסה ההתחלתית נגעה לזכויות הקולקטיביות. (הצהרת בלפור מהווה דוגמה להכרה בזכויות שכאלו.)

(2)     זכויות פרטים – זכויות אדם במובן הצר;

הקפדה על זכויות אדם – היא הכרה מאוחרת יחסית.

התנועה של זכויות האדם במשב"ל היא תוצאה של מלחה"ע ה-II. בעקבותיה, ההכרה בזכויות היא בעיקרה הכרה בזכויות של פרטים.

בסוף מלחה"ע ה-I, לאחר קריסתן של שלושה אימפריות, וילסון העלה לדרגת עקרון בינ"ל חשוב את עקרון ההגדרה העצמית של לאומים. המטרה של עקרון זה, לפי וילסון – לבנות את אירופה על תשתית פוליטית שונה מזו של האימפריות, שהיו קיימות עד אז. כמובן, יישום זה בעייתי מאד, משום שהקבוצות שזורות אלו באלו, לפיכך – הוקמו בהמשך משטרי מיעוטים...

מלחה"ע ה-II, במידה מסוימת, נתפסה על-ידי העולם כמלחמה שנדחפה לא מעט בגלל מתחים אתניים. התחושה לאחריה הייתה כי הובילה לתוצאות קטסטרופאליות וכן ש-ההכרה במיעוטים תגרור בעיות נוספות. לפיכך, התפתחה המגמה של הכרה בזכויות של פרטים ולא בזכויות של קבוצות.

בהכרה בזכויות קולקטיביות מבחינים בין מיעוטים לאומיים ובין תנועות שחרור משלטון קולוניאלי.

יש מתח במשב"ל בין הרצון של המדינות לאפשר חופש לקבוצות שלהן ובין רצון של מדינות קולוניאליות להשתחרר מהשלטון הקולוניאלי שלהן.

הסעיף שפותח את האמנה של זכויות האדם (שהתקבלה על ידינו ב-1992) הוא סעיף שמתייחס לזכותם של עמים להגדרה עצמית.

סעיף 27 לאמנה, שעוסק בזכויות של מיעוט, הוא סעיף חלש. הוא קובע שלמיעוטים אתניים, תרבותיים, לשוניים, תהיה אפשרות לפעול יחד ולחוד, לשמור ולהעביר את תרבותם. כלומר, אין אפשרות להטמיע אותם בכוח, אי-אפשר לרדוף אותם בשל כך, אי-אפשר יהיה לחסל אותם.. אולם, נמנעים מלהעניק להם חיזוק לפרישה שלהם מהמדינה.

מהי "הגדרה עצמית"? במה חשיבותה?

"הגדרה עצמית" הינה זכות מובהקת של קבוצות.

הגדרה עצמית של פרט = חופש. כלומר, היכולת של הפרט לקבוע ולקבל החלטות משמעותיות לגבי עצמו. הזכות של הכבוד, החירות, מממשות את ההגדרה העצמית של הפרטים. גישה ליבראלית המבססת את התפיסה של החיים הטובים על פרט יכולה לומר שהמבחן למדינה חופשית הוא "מידת החופש ממנה נהנים פרטים".

"הגדרה עצמית" = נושא שנהנים ממנו רק אלו החושבים על המשמעות של החיים, מעבר למה שקורה להם ולחשובים להם. מדובר על השתייכות של פרטים וקבוצות לקבוצות גדולות יותר.

ההשתייכות יכולה להתייחס ל-"אנושות בכל הדורות", או ל"אני היום". אולם, בין 2 אלו יש ספקטרום רחב.

השאלה – כמה צריך להתרחק מ"אני היום", או "אני בכלל", או "המשפחה", לכיוון האמצע, לעבר הקבוצות שהרווחה שלהן חשובה יותר מזו שלי. תשובה לכך חשובה לשיח בנוגע להגדרה עצמית.

החיים הטובים של פרטים קשורים באופן עמוק ומורכב לקבוצה התרבותית ההיסטורית, שבתוכה אנשים אלו פועלים.

·         משפחה – בדרך-כלל לא מגדירים משפחה כזכאית לזכויות קולקטיביות.

·         קבוצות שמתחילות להיות רלוונטיות – קבוצות מקצועיות, למשל. גם קבוצה כזו אינה קבוצה שניטה להעניק לה זכות להגדרה עצמית.

·         יוסף רז ואבישי מרגלית, המדברים על הזכות להגדרה עצמית, מגדירים את הקבוצה הזכאית לכך כ"קבוצה חובקת כל".

"קבוצה חובקת כל" היא קבוצה בעלת זהות, עם עבר ועתיד. ההשתייכות אליה אינה נובעת מהישג כלשהו. ההשתייכות אליה היא מפני שזו הזהות, לכך נולדים (או מצטרפים). זוהי קבוצת שותפות.

קבוצות חובקות כל זקוקות לחופש להנהיג את ענייניהן מ-2 סיבות:

א.      סיבה פיזית

בדרך-כלל קבוצה מתמודדת טוב מפרט עם איומים שונים. גודל הוא כוח.

ב.      סיבה זהותית-תרבותית

רק קבוצה מהסוג הזה יכולה לייצר תרבות, ולפיכך לייצר את מה שמאפשר לפרטים שבתוכה לקבל משמעות. רק היא יכולה לפתח משמעות ולהעביר אותה.

ככל שהרווחה שלי כאדם שלם תלויה ביכולת שלי למצוא משמעותי בקבוצה שלי, כך הרווחה שלי כאדם שלם תלויה בקבוצה שלי כ-מה שנושא את הזהות שלי.
כלומר, אם אני רוצה להישאר יהודית, אין לי אפשרות להישאר כך אם אין בשום מקום בעולם קבוצה בתוכה אני וצאצאיי יכולים לגדול כיהודים ולהנחיל באופן פעיל את היהדות מדור לדור.

באופן עקרוני, לא כל קבוצה חובקת כל זקוקה למדינה.

גנץ סבור כי ישנן קבוצות רבות חובקות כל. לפיכך, אין אפשרות ליצור מצב בו לכל קבוצה כזו יש מדינה. בדרך-כלל גם אין משאלה כזו (מסיבות של גודל וכיו"ב). אם כן, קבוצות אלו זכאיות להגדרה עצמית תת-מדינתית/אוטונומיה/סידור פדראלי/דבר-מה אחר שיאפשר לקבוצה להיות חלק מהגוף האזרחי של המדינה הגדולה, אך גם לקיים את התהליכים הפנימיים, המאפשרים לה שימור והנחלה של התרבות, בנוסף להגנה פיזית על החברים בה, על לשונה, על חגיה ועוד.

באופן עקרוני, לא צריכות להיות מדינות לאום.

זאת, משום שיתכן מצב בו כמעט לכל מדינה יהיו הסדרים שיאפשרו לקבוצות חובקות כל מידה מסוימת של אוטונומיה.

הגישה של זכויות הפרט כוללת זכויות ש"הולכות" לכיוון הזה (חופש ההתאגדות, למשל).

ככלל, כאשר אנחנו מדברות על קבוצות, אנחנו מדברים על יותר מקבוצות של אנשים המממשים את חופש ההתאגדות. בארצות-הברית, למשל, יש קבוצות דתיות גדולות, שמתגבשות באופן וולונטארי, אך הן לא מבקשות אוטונומיה. ההתאגדויות בה – פרטיות, מבחינת הממשל.
מנגד, הגדרה עצמית יכולה להיות מובנית בשיטת הממשל. למשל, המונופולין הדתי שנותר אצלו הוא שריד לוויתור של המדינה על שליטתה בתחומים אלו של נישואין/גירושין, ברמה שתאפשר שליטה אימפריאלית בחברה רב-תרבותית.

האם יש ליהודים זכות להגדרה עצמית בחלק מארץ-ישראל?

האםיש ליהודים זכות להגדרה עצמית?

בהתאם לאמור עד כה, התשובה, לדעת רות – חיובית. אומנם ליהודים לא הייתה טריטוריה זמן ממושך, אך אין ספק שלאורך כל הדורות הם שמרו על זהותם. יש קו מנחה, גם דתי, גם כלכלי וגם חברתי, שגורם להנצחת השוני ולתפיסת היהודים כשונים, בעיני עצמם ובעיני אחרים.

על-מנת שעם יוכל לממש את זכותו להגדרה עצמית, עליו להיות רוב בטריטוריה.

כעת, התשובה לשאלה לעיל – תלויה במועד בו שואלים אותה ובמקום. במאה ה-19, העובדה שהיהודים מפוזרים במדינות שונות ומגדירה אותם כמיעוט, לא מאפשרת לענות על השאלה בחיוב.

כדי שקבוצה תזכה להגדרה עצמית תת-מדינתית, עליה להיות קבוצה חשובה בטריטוריה. כאן אין הגבלה למספר הקבוצות שיכולות לזכות בכך.

קבוצות אלו צריכות להיות מוכנות להגדרה עצמית תת-מדינתית, בד בבד עם הגדרתם כאזרחים במדינה.

שטח: רוב, מיעוט.

על-מנת לזכות בהגדרה עצמית מדינתית, נדרש מהקבוצה שתהווה רוב, אך אין זה מספיק.
יש צורך במצב בו המחיר לרוב, שלא יזכה בהגדרה עצמית מדינתית יהיה גדול מאד, ושהנטל על המיעוט שיהיה במדינה, אם תיווצר, יהיה קטן מאד, ושהיווצרותה ייתן פתרון כולל משמעותי.

אם כן,

לביסוס זכות להגדרה עצמית בכלל, יש צורך במסה קריטית במקום בו רוצים אותה. ולביסוס הגדרה עצמית מדינתית, נדרש מהקבוצה שלא תוכל לממש יתרונותיה באופן אפקטיבי ללא מדינה, ושקהילת המיעוט לא תסבול מקיומה.

האם מוצדק שליהודים תהיה הגדרה עצמית מדינתית, כלומר – מדינה יהודית בארץ-ישראל?

(התשובה תלויה בזמן.)

גם כאשר יש שטח, שבו למיעוט יש הגדרה עצמית מדינתית, הקבוצה שחפצה בהגדרה עצמית – צריכה להיות משמעותית (אם לא רוב, לפחות רבים).

ראינו בתחילת השיעור כי הגדרת ה"רוב" אינה ברורה. לאחר מלחה"ע ה-II מספר היהודים בארץ עמד על כשליש מהאוכלוסייה.

ב-1882 היהודים היו מיעוט, בוודאי לא היו זכאים להגדרה עצמית.

1917 – עדיין מיעוט. לא זכאים להגדרה עצמית.

1922 – כנ"ל.

1937 – 25%. כעת, זכותם להגדרה עצמית ברורה, יש להם שפה, מוסדות ועוד.

1947 – 38%. בשנה זו, המספר גדול יותר, עוצמתם היישוב היהודי גדולה יותר, אך גם הפגיעות של היהודים ללא מדינה, דרמטית יותר, גם בגלל ההיקף של השואה וגם בגלל העקורים היהודים שלא מצליחים למצוא להם מענה.

1989 – 85%.

היהודים מגדילים בהתמדה את חלקם באוכלוסייה בארץ-ישראל, במטרה מוצהרת לנסות להיות רוב או רבים, וליצור את התשתית שתאפשר מדינה יהודית.

לאורך כל הדרך, הערבים מתנגדים, ואין דבר טבעי מזה. הם מבינים מה קורה, הם לא רוצים שזה יקרה ועושים כל שביכולתם כך שזה לא יקרה; הם לא רוצים להיות במיעוט במה שהם מגדירים כ"ארצם"; הזכות ההיסטורית של היהודים, מבחינתם, לא קיימת או בוטלה מזמן.

ככל שגדל מספר היהודים בארץ-ישראל, העוצמה של הטיעון של היהודים שמגיעה להם מדינה בארץ-ישראל – גדלה. הטענה נכונה, בוודאי, לאור האמור. היחסים בין העמים היו יחסי אלימות, כאלו שלא אפשרו לחשוב על חיים בשלום, אלו לצד אלו. (בוויכוחים עם הבריטים הם ביקשו שתינתן עצמאות לארץ-ישראל המערבית ושהם ינהלו את המדינה. היהודים התנגדו לכך, משום שהיה ברור לגמרי שהעלייה של היהודים תופסק, תוגבל ההתיישבות ורגלי היהודים יוצרו.)

בנקודות הזמן הבאות:

ב-1917 – בלפור, מנדט

1937 – באמצע המרד הערבי, ועדת פיל

1947 – לפני הגדרת החלוקה

-> נקודת המבט של הקהילה הבינ"ל היא שהיהודים זכאים לאוטונומיה, בשל ההיסטוריה, בשל הקשר שלהם לארץ הזו, ו-ג' – משום שאין להם מקום אחר אליו הם שייכים באופן מלא.

בשנת 1917, עמדת הקהילה הבינ"ל אינה ברורה. זאת, משום שכאמור, היהודים מהווים חלק קטן באוכלוסייה. המגמה היא לאפשר להם להתחזק.

בשנת 1937, ועדת פיל מודה, בצורה ברורה, שההבטחות שהאנגלים נתנו ל-2 הצדדים (ליהודים – שיקימו בית לאומי; לערבים – שזה לא יפריע להם) אינן מתיישבות והם ממליצים על חלוקה.

בשנת 1947 המצב מסתבך, אולם חלק גדול מהמדינות התומכות בחלוקה סוברות כי יש ליהודים זכות חזקה להגדרה עצמית מדינתית ויש להם זכות לממשה בארץ-ישראל.
המודל של החלוקה, במידה מסוימת, זה שמומש במדינה, היה כזה שאומנם שלל מהערבים שנשארו בתחומי המדינה את הזכות להתאגד במדינה משלהם, אך הוא נתן להם הגנה על זכויות פרט ועל זכויות קבוצתיות, במידה פחותה מזו שהייתה להם תחת השלטון המנדטורי או העותומאני.

האם היה צודק כלפי הערבים לחלק את שטח הארץ ל-2 מדינות?

הקהילה הבינ"ל סברה שכן, הערבים התנגדו לכך, פרצה מלחמה שבמהלכה גדל שטחה של המדינה.

מבחינה היסטורית הייתה ליהודים זכות לנסות לבנות מסה קריטית ומשהם הצליחו בכך, הייתה להם זכות להגדרה עצמית, שנובעת, בין השאר, גם מהקשר ההיסטורי.

העובדה שהיה להם קשר היסטורי נבעה מכך שארץ-ישראל נבחרה כבו תמומש זכותם.
נניח היהודים היו מבקשים להגדיר עצמם בטריטוריה אחרת, הם היו מתקשים להתמודד עם הטענה של המקומיים. טענה זו של המקומיים חלשה יותר כאשר מדובר כאן, בארץ, שבה היה המקום היחיד שבו הייתה ליהודים עצמאות מדינית אי-פעם, המקום היחיד אליו, באופן תרבותי, יש שייכות. איתרע מזלם של הערבים לשבת במקום היחיד בו ליהודים הייתה היסטוריה של עצמאות.

כעת, הבעיה היא כזו: בשטחה של ארץ-ישראל המערבית מצויים פלסטינים, תושבי המקום, ויהודים, שרובם זרים, וטוענים שלמעשה, זהו מקומם הטבעי מבחינה היסטורית.

הפלסטינים – "קבוצה מקומית";

היהודים – לא ברור איך בדיוק הם מתמיינים. חוקרים מגדירים אותם "מהגרים/מתיישבים", היהודים מגדירים עצמם כ"קבוצה מקומית", "קבוצת מולדת".

מחלוקת נטושה בין הקבוצות באשר לקשר בינם ובין הטריטוריה הזו של ארץ-ישראל.

המשמעות של הרעיון "שתי מדינות לשני עמים" היא שקיימת סימטריה בין שתי הקבוצות ויש לחלק את השטח וליישב בכל אחד מהם אחת מהקבוצות.

אולם, הרעיון הזה נדחה מצד שתי הקבוצות. הערבים מתנגדים, הם מעוניינים להתיישב על כל השטח. היהודים, סבורים שהארץ קטנה כל-כך, הרווח יהיה גדול יותר אם הערבים יתגוררו בה כמיעוט. אין סיבה, לדעתם, שהערבים, שיש להם 22 מדינות גדולות, יקבלו גם את השטח הזה.