סיכומים בהיסטוריה: אפריקה – מקולוניאליזם לאתגר העצמאות

סיכומים בהיסטוריה: אפריקה – מקולוניאליזם לאתגר העצמאות

סומליה, רואנדה, זימבבוואה ודרום אפריקה

·         נדבר קודם על המאפיינים של הקולוניאליזם, ואח"כ נתמקד ב-4 המדינות. 4 הדוגמאות שרירותיות.

·          

·        הקולוניאליזם לגווניו

·         הקולוניאליזם נראה היום משהו אחיד: המדינות שולטות ו"שודדות" את היבשת, ואח"כ משרטטות גבולות בעיתיים שיוצרים בעיות שונות במדינות.

·        הקולוניאליזם הבריטי

·         השליט הבריטי מנסה כמה שיותר לבזר את הסמכויות לאוכלוסיה המקומית. שלטון עקיף והתערבות מעטה – מנסה להיות יותר עדין כאשר מגיע לשלוט. למשל, לשמר את המנהיגות המקומית והשפה המקומית, את המבנה החברתי השבטי שהתקיים בקולוניה עד הכיבוש הבריטי.

·         הבריטים, מתוך אידיאולוגיה, באים להפיץ קדמה, כשחלק ממנה היא הרוח הליברלית, שנותנת אוטונומיה למקומיים. כמובן שהיו מעשי שוד, שליטה וכו' – אך המדיניות ככלל מערבת מאוד את המקומיים בשליטה.

·         מוקמות אוניברסיטאות. בעיקר למדו שם לבנים, אך מה שקורה –הפרדוקס של הקולוניאליזם הבריטי – האוכלוסיה המקומית מקבלת חינוך, לומדת תהליכי דמוקרטיזציה ובירוקרטיה. כעת המנהיגות המקומית היא מעין גולם שקם על יוצרו, והיא מבקשת לנצל את החינוך הבריטי וערכיו לטובתם.

·        הקולוניאליזם הצרפתי

·         רואה את עצמו כשליחות מתרבתת. המטרה היא הפצת התרבות הצרפתית שנתפסה כנעלה. השלטון הוא ריכוזי, והפקידות היא צרפתית לחלוטין, עד רמת הכפר.

·         החינוך הוא בצרפתית, ולא בשפה המקומית שנתפסת כלא רלוונטית.  אך כאן מתחילה להיות בעיה לצרפתים – לכאורה רעיון התרבות אמור לשדרג את האוכלוסיה הצרפתית, אך לבסוף צריך להגיע לשלב העליון של הענק אזרחות. היה ניסיון כזה בסנגל, ששלחה נציגים לרמה הלאומית בפריז. אך הצרפתים הבינו שמדובר בטעות קולוסאלית – הם אינם יכולים לתת השפעה כזאת לכל הקולוניות שלהם, הם פשוט החליטו להפוך את הילידים לדמויי-צרפתים, ללא הענקת אזרחות.

·         מה שכן – הייתה קצת מובליזציה, מתי מעט משכילים יכלו להפוך לאזרחי צרפת.

·         לכן, הדרישה בקולוניות הצרפתיות היא הפוכה – דרישה לשוויון אזרחי, שלא כמו תחת הכיבוש הבריטי. משנות ה-50 המאבק הופך להיות למתן עצמאות.

·         כלומר, המדינות הקולוניאליסטיות הן שהנחילו לעמים שתחתם את הדרישות שלהם.

·          

·        בלגיה ופורטוגל

·         בכל זאת, בריטניה וצרפת עם כל הדיכוי שבהן היו גן עדן לעומת קולוניאליזם אלה.

·         המדיניות הפורטוגזית והבלגית הייתה מדיניות של ניצול נטו – גם בקונגו, ברואנדה ומוזמביק. בנו כבישים שכלל לא שימשו לטובת האוכלוסייה, אלא רק למקומות בהם ניתן לנצל את המשאבים המקומיים. בטח שאין עיסוק בשוויון ובדאגה לאוכלוסיה המקומית.

·          

·        סומליה

·         היה בה קולוניאליזם בריטי ואיטלקי. בריטי – סומלילנד. כל המושבות התאחדו למדינה אחת ב-1960.

·         דינמיקה אופיינית למדינה אפריקאית – מקבלת עצמאות ומדרדרת ביותר. בהתחלה יש עצמאות ועשור של דמוקרטיה, אך רעועה. שולט פיצול מפלגתי, ויש המון התכתשויות עם אתיופיה. עוד מאפיין מובהק של מדינות אפריקאיות" פיצול מפלגתי כי אין רעיון ואתוס המאחד את כל הסומלים. מחולקים לשבטים שונים ושפות שונות. גם הדת אינה אחידה לגמרי. כמו כן הגבולות עם המדינות השכנות אינם מבטאים היגיון אתני.

·         69 – הפיכה צבאית, עוד דפוס מאוד נפוץ, כאוס פוליטי שמנוצל על ידי הצבא שמשתלט על המדינה. משתלט שליט יחיד שמנהל דיקטטורה צבאית – ברה. הייחודי לו – ניסיון לעצב סוציאליזם אפריקאי מוסלמי. הראשון שמנסה לבנות אומה סומלית – מחליף את הכתב (רוצה להיות כמו אטא-טורק). מנסה לבנות מיתוס סומלי, שכמובן מתמקד בדמותו שלו – פולחן אישיות.

·         כל הזמן יש ניסיון והתלבטות – הסומלים הינם חברה מסורתית מבחינה דתית ותעשייתית. מנסה להראות כל הזמן שהסוציאליזם נובע מערכי האסלאם [חשוב לעבודה.

·         1966 – מאזרח את ההפיכה ומקים את המפלגה הסוציאליסטית  (דומה למצרים). ישנה התקרבות לברית המועצות.

·         1977 – אחרי עשור של יציבות מסוימת, והתחלה של גיבוש של לאום סומלי – היא מתחילה להרגיש מספיק בטוחה כדי לפלוש לאתיופיה ולסדר את הבעיות שהיו לה שם, סוף סוף – סכסוך שנמשך כ-17 שנה, מאז העצמאות. סומליה הייתה בטוחה שבריה"מ תצטרף מייד להגנתה, אך זה לא קורה, כי בריה"מ מחליטה שיש לה יותר אינטרסים באתיופיה. הופך להיות שנים של התכתשות, שבסופן אתיופיה מנצחת, וזה גורם לכך שלכל אורך שנות ה-80 יש מרידות של שבטים, בגלל היחלשות השלטון – מצד שבטים שלא מעוניינים ברודנות הסוציאליסטית, ברגע שמריחים חולשה של השלטון. בעיקר בצפון המדינה, באיזור שהיה תחת שלטון בריטי.

·         כך, לאורך כל ה-80 ישנן מרידות שמערערות את היציבות בסומליה. ב-91 השלטון מופל ומתחילה מלחמת אזרחים שנמשכת למעשה עד היום.

·         מלחמת האזרחים עוזרת להבין את המאפיינים של מדינה כושלת. סומלילנד מכריזה על עצמאות, אף מדינה לא מכירה בה עד היום, ושליטיה מתרעמים על כך – הם יחסית מדינה יציבה ששומרת על זכויות אדם, כלכלה בעלת צמיחה כלשהי וכו'. אך בשאר החלקים כאוס מוחלט, מילציות שבטיות נלחמות ברדיקלים מוסלמים שנעזרים בתמיכה מבחוץ, גורמים מוסלמים שרוצים לנצל את סומליה לשליטתם.

·         מתפתחת תופעה של פיראטים, שחולשים על כל מפרץ עדן ומטילים עליו אימה. השלטון המרכזי בעצם לא קיים, והסיוע הבינלאומי (ארה"ב שלחה כוחות בשנות ה -90) – קצב הפליטים והמשבר ההומניטארי הניעו את המערב לשלוח כוח רב לאומי. הכוח הלאומי בעיקר הסתגר במחנות של עצמו, וכאשר נורו היריות הראשונות עליו – קלינטון החליט לסגת. גם זה מאפיין מאוד חזק באפריקה – ההתערבות ההומניטארית או הבטחונית מאוד מועטה – שכן אין לכך סיבה בטחונית/כלכלית/פוליטית. דבר שלא היה קורה בבלקן ובמזרח התיכון.

·         המדינה מתפוררת לגמרי, ועוד חבל הכריז על עצמאות שלא ברור מה גבולותיו.

·         ב-2008 היה הסכם שלום בין כל המיליציות, והוסכם להקים ממשלת אחדות סומלית, אך ההסכם קרס עוד באותו יום. מילציות קיצוניות עוד יותר מאלה שחתמו על הסכם השלום החליטו להמשיך במלחמה. כמובן שאל-קעידה והג'יאהד העולמי משתלטים שם ומעוניינים בהמשך הלחימה. אתיופיה אף היא פלשה בשלב מסוים – כשמדינות מריחות חולשה הן מתחילות לפעול.

·         כיום המצב הוא כזה שאין בעצם מדינת סומליה, בעוד שהמלחמה התחילה ב-91. ילדים סומלים לא מכירים מציאות של מדינה מתפקדת. דווקא סומלילנד, שאף מדינה לא מכירה בה, מייצגת מודל של מדינה אפריקאית מתפקדת יחסית. העולם מאוד אוהב ורוצה להשאיר את הגבולות הלאומיים הקיימים כמו שהם, מפחד ליצירת תקדים שישנה את הגבולות גם בתוך אירופה, וכו'.

·          

·        רואנדה

·          לא רק שיש מדינה כושלת, אלא יש הדרדרות עד כדי רצח עם.

·         רואנדה הייתה שמה של המושבה הבלגית, ששלטה בה מ-1923 (במקור קולוניה גרמנית, לאחר מלחמת העולם הראשונה הועברה). הבלגים השתמשו בשיטת ההפרד ומשול כדי לבסס את שלטונם. החליטו לקחת את האוכלוסיה המקומית ולהשתמש בשבטיות שלא כל כך מובהקת – לחדד אותה – ודרכה לשלטון.

·         שני שבטים – בני ההוטו והטוטסי, שהתקיימו כבר לאורך מאות שנים, אך דווקא לקראת המאה ה-20 ההבדלים האתניים ביניהם התחילו להטשטש. הבלגים מחליטים להשתמש בחלוקה הזו (80% הוטו, והשאר טוטסי). תורת הגזע והאידיאולוגיה הגזענית כבר מתחילה לחלחל עמוק לשיח האירופי, והבלגים מחליטים באופן שרירותי שבני הטוטסי מבחינה גזעית הם יותר גרועים לגזע האירופי, ולכן צריך לתת להם לשלוט במדינה, תחת הבלגים. להעניק להם מוקדי כוח, כך שישלטו בבני ההוטו.

·         כל אחד קיבל מסמך רשמי – האם הוא בן הוטו, טוטסי או בעל אזרחות אירופאית. נוצר מרמור מאוד גדול בין השבטים. זהו ההפרד ומשול – קירבו את בני הטוטסי והעניקו להם סמכויות שלטון, אך ככה הצליחו לשמר את האיזון – המקומיים נלחמים בינם לבין עצמם במקום בקולוניאלי.

·         שנות ה-60 – יש בחירות, וכמובן שההוטו מנצחים. כבר אז בלגיה חסה על בני בריתה הקודמים ומחליטה לפלג את המדינה: תהיה מדינת רואנדה ששייכת להוטו, וברונדי שתהיה שייכת לטוטסי, אף שגם שם יש רוב הוטו.

·         גם הקורבנות, ההוטו, לא היו יותר נחמדים לבני הטוטסי שהקימו את מדינתם ברואנדה, והחלו לנשל את הטוטסי מעמדות הכוח שלהם.

·         גם ברואנדה מתפתח משטר צבאי, וכל הזמן יש יחסי גומלין בין המדינות. שנות ה-70 – עולה המשטר הצבאי ברואנדה. שתי מדינות – כל אחת מסתכלת על מה עושה המדינה השנייה לגבי השבט שלה.

·         דווקא שנות ה-80נ היו שנים רגועות עם תהליך של דמוקרטיזציה.

·         ב-1988 בברונדי פורץ מרד של בני ההוטו, שמוביל לטבח של עשרות אלפי בני הוטו בברונדי. ככה מתחילה אי היציבות לגבור.

·         ב-1990 ממשלת ברונדי מתחילה לעודד את בני הטוטסי לחזור חזרה למדינת רואנדה, שממנה הם הוגלו. בכוח מתחילים להחזיר אותם. כמובן שההוטו מתחילים לפחד, יש הסתה גדולה ברואנדה נגדם. הדבר מוביל להרג הדדי שנמשך 3 שנים, עד 93.

·         בשנות 93 מתמנה גם בברונדי שליט מבני הוטו, לראשונה. כך בשתי המדינות שליט של בני ההוטו. אלא שב-94, מסוק של שני השליטים מתרסק, כנראה סוג של התנקשות. זה יוצר גל אדיר של אלימות, שבו ברואנדה בני ההוטו מחליטים לחסל את כל בני טוטסי שבמדינתם, וגם את בני ההוטו שנחשדים בשיתוף פעולה עמם.

·         העזרה הבינלאומית מתמצית ומתמקדת רק בפינוי האוכלוסיה הלבנה. הכוחות פשוט עושים פינוי מסודר של כל האוכלוסיה הלבנה, ומשאירים את השחורים להרוג אחד את השני. רצח העם התרחש באין –מפריע.

·         בסוף, לאור הטבח בני טוטסי פולשים לרואנדה, שוב יש טבח הדדי. אחרי ההרג מוקמת ממשלת אחדות, ובשנת 2000 ממשלת האחדות מתחילה בשיקום המדינה. הוחלט לתת לפליטים לשוב, והיום לפי החוק אסור לציין באף מסמך רשמי אם אתה בן הוטו או טוטסי.

·         גם בברונדי היו רציחות הדדיות אך המצב שם כיום יותר סביר. הניסיון הוא למתן את השסע האתני.

·         ניתן לראות שהקולוניאליזם עשה שימוש בשסעים אתנים קיימים, חידד אותם והבליט אותם, ובכך יצר הרס חברתי, שריפה שהשתוללה עד שנות ה-90. גם המסגרות המדיניות לא היו בנויות נכון ולא עזרו לשיכוך השסעים האתנים, ואף ליבו אותם.

·          

·        זימבבווה

·         ההתיישבות התחילה בסוף המאה ה-19. יש שם זהב, הגיעו בעיקר בריטים. ב-1922 יש משאל עם בקרב האזרחים הלבנים, שמצביעים להקים דומיניון, חבל אוטונומי תחת הכתר הבריטי, שנקרא רודזיה הדרומית.

·         53 – מתחיל תהליך של דה-קולונליזציה, מוקמת פדרציה שכוללת את רודזיה הצפונית והדרומית. מחליטים שהמצביעים יהיו בעלי השכלה ורכוש, והכנסה קבועה. השחורים לכן לא יכולים להצביע, למעשה.

·         64 – רודזיה הצפונית וניסלנד מקבלות עצמאות, הופכות להיות מלווי וזמביה.

·         ברודזיה הדרומית המצב יותר מורכב – כי יש אוכלוסיה לבנה, כ-10% מהאוכלוסיה. בבחירות זוכה אדם בשם איאן סמית'. הוא דורש לקבל עצמאות כמו יתר המדינות. הבריטים מוכנים לתת עצמאות בתנאי שתהיה הצבעה לכולם, גם לשחורים. סמית' לא מסכים, ומכריז על ה-UDI – הכרזת עצמאות חד צדדית. יותר מכך – היא מכריזה על עצמאות כמדינה שהיא חלק מהכתר הבריטי (המלכה מוכרזת כשליטה). אף מדינה לא מכירה בכך.

·         1970 – בגלל החרם הבינלאומי מכריזה על עצמה כרפובליקה ולא קשורה לכתר הבריטים. אך מתחילה להיות בעיה – השחורים מתחילים לצבור השכלה ורכוש והאיזון מתחיל להדרדר. פורצת מלחמת גרילה וטרור. הגדולה – מליציה בראשות רוברט מוגבה. פיגועי טרור, חטיפות מטוסים – שביחד עם החרם הבינלאומי מכריח את הלבנים להיכנע.

·         ב-79 לראשונה יש בחירות חופשיות כלליות, אך נאסר על הארגון של מוגבה להשתתף. זו הייתה השנה השקטה היחידה. עולה מנהיג שחור, והוחלט ששליש בפרלמנט ישמר לאוכלוסיה הלבנה (לא פורפוציוני). אבל, מוגבה וארגוני השחרור לא מסכימים לשתף פעולה בשל כל אלה, וחוזרות המהומות והפיגועים.

·         לאחר ועידת שלום בלונדון עוד פעם בחירות כלליות. מוגבה משתתף וזוכה בבחירות, ב-1980 מוקמת זימבבווה העצמאית. בסוגריים, אפשר לומר שלא תמיד שהדה-קולוניזציה תהיה קיצונית, כי מכאן מתחילה הדרדרות של המדינה. מוגבה עושה חגיגות עצמאות ראוותניות, אך במהלך כל שנות ה-80 הוא כמובן זוכה שוב ושוב בבחירות, בבחירות שמהימנותן מפוקפקת. בעצם הוא הופך לשליט יחיד, משנה את החוקה, ומתחיל דיכוי וטרור כלפי כל סוג של אופוזיציה.

·         עד 96 מתחילות מרידות של סטודנטים כנגד הדיכוי והשחיתות של מוגבה, והוא מתחיל להרגיש שהשלטון שלו מתערער. לכן החליט לשוב לסיפור שאנחנו נגד הלבנים. השלטון מתנכל נגד החוואים הלבנים, דבר שמוביל להגירה המונית שלהם

·         כתוצאה מאובדן החוות, שטחים שלמים של חוות שנשרפו, המדינה שנקראה "סל התבואה של אפריקה" הופכת להיות מדינה מוכת רעב לחלוטין. ב-2000 מוגבה רוצה לעשות עוד שינוי בחוקה כדי להבטיח את שלטונו, ומנהיג האופוזיציה צוונגה-ראי מצליח לנצח במשאל עם.

·         כנקמה מוגבה משלח יחידות בחוואים הלבנים ומתחיל להתעמר גם באופוזיציה השחורה מבית.

·         ב-2005 מוגבה שוב חושש מהפיכה. מסביב לבירה יש מחנות פליטים, ורוברט מבצע את אחד הגירושים הגדולים מאז מלחמת העולם השנייה, ומגרש 700 אלף אנשים מהבירה. חושש שבפרפברים תהיה תסיסה חברתית.

·         מוגבה מלאים את כל אדמות המדינה, והמדינה זוכה לסנקציות בינלאומיות. גורם למחסור חמור בדלק ומזון.

·         המדינה גם מוכת איידס (30%). יש אינפלציה גבוהה ביותר. למרות כל אלה יש ב-2007 חגיגות המוניות למוגבה.

·         ב-2008, נערכו בחירות, ולמרות מסע טרור והפחדה, באופן מפתיע – לא התפרסמו תוצאות לבסוף. השמועות אומרות שראש האופוזיציה ניצח, אך התוצאות לא פורסמו משך 3 חודשים. לבסוף נאמר שאכן ראש האופוזיציה ניצח, אך בהפרש קטן וצריך סיבוב שני. בסיבוב השני שוב יש מסע טרור ועינויים, ומוגבה נבחר.

·         כל המדינות קיבלו את בחירתו של מוגבה. רוסיה וסין החליטו להטיל  וטו על ההחלטה לגנות אותו במועצת הביטחון, כי לדבריהן אין בעיה בהליך הבחירה שלו.

·         לבסוף צוונגה-רי נכנס כראש ממשלה לצד מגובה כנשיא, אך באופן מפתיע לאחר זמן לא ארוך הוא עבר תאונת דרכים ונפצע קשה.

·         גם זה מצביע על כך שדה-קולוניזציה מביאה לעיתים את האוכלוסייה המקומית למצב רע מאוד.

·         זימבבווה היא דוגמא למשטר דכאני ורודני, אך כזה שמשתמש ברטוריקה של שחרור לאומי, דה-קולוניזציה וכו'. למדינות אפריקאיות אחרות גם קשה לצאת כנגד מדינה זו בגלל השימוש ברטוריקה של שחרור האדם השחור. הרטוריקה הזאת משכנעת רבים.