סטייה בסוציולוגיה

סטייה (סוציולוגיה) – התנהגות החורגת מן הנורמות המקובלות בחברה נתונה.

כשאנחנו מדברים על סטייה בסוציולוגיה, אנחנו לא מגדירים אותה ככזו, אלא מתארים את האופן בו החברה רואה את ההתנהגות. אנחנו לא מפעילים שיפוט סוציולוגי על ההתנהגות, אלא אנחנו מתייחסים לשיפוט החברתי שהחברה מפעילה. אנו נבחן את המנגנונים המופעלים על אותם אנשים שלא חיים על פי אותן הנורמות. הדבר המורכב בתפיסה של סטייה היא שגם דברים שהם טובים באופן מובהק יכולים להיחשב כסטייה (גאונות, למשל). אנחנו כסוציולוגים מתעניינים בתנאים שבהם פעולה מסוימת בסיטואציה מסוימת או בהקשר חברתי מסוים תיחשב כסטייה ואותה פעולה בסיטואציה אחרת לא תיחשב כסטייה. אנחנו מתעניינים בשאלה "אם שני אנשים עושים את אותה פעולה, פעולה אחת תיחשב כנורמה ופעולה שנייה תיחשב כסטייה, תלוי בהקשר חברתי".

סטייה היא יחסית בזמן, במקום, בתרבות ובמיקום חברתי

יחסיות בזמן – סטייה היא לא תכונה אימננטית (פנימית) של הסוטה. היא יחסית בזמן במובן שמה שייחשב בתקופה אחת ראוי ונורמטיבי, עשוי להיחשב בתקופה אחרת בעייתי וסוטה. אנחנו רואים שיש שינוי היסטורי בתפיסה שלנו של התנהגות נורמלית והתנהגות סוטה.

יחסיות במקום – מה שלא רלוונטי ומתאים למקום – זו התנהגות חריגה במקום אחד, ובמקום אחר ייחשב לסוטה.

יחסיות בתרבות – דברים שהם תקינים לגמרי ונורמטיביים לגמרי בתרבות אחת, עשויים להיחשב כסוטים לחלוטין בתרבות אחרת. זה, מן הסתם, גם נע על ציר של זמן.

יחסיות של מיקום חברתי – המיקום של עושה הפעולה בסדר החברתי משפיע על האופן שבו אנו תופסים את הפעולה שלו. אם אומן יעמוד וישרוף כסף ברחוב, אנחנו נחשוב שזה מיצג וזה לגיטימי, אם מישהו שלא נתפס בעינינו כאומן וישרוף כסף ברחוב – אנו נאשפז אותו. המיקום החברתי של עושה הפעולה משפיע מאוד על האופן שבו נתפוס את הפעולה הזאת ונתייחס אליה.

ניתוח פונקציונליסטי – עבודתו של אריקסון

סטייה ממלאה פונקצייה בחברה כי היא מסמנת את מי ששייך לחברה ומי שלא. אריקסון הוא סוציולוג אמריקאי אשר ניסה לחשוב במה הסטייה עשויה לשרת את החברה. הוא הניח שהיא משרתת בכך שהיא מסמנת את הגבולות של החברה והיא חוזר ומסמנת עבורנו את גבולות ההתנהגות הנורמטיבית. אריקסון אמר שענישה בכל חברה שאנו מכירים תמיד נעשית בפומבי. עבירות חמורות נשפטות בפומבי. ערך הפומביות הינו מאוד חשוב. אריקסון משתמש בדוגמה כדי לחדד את הטענה שלו בדבר הפונקציה של הסטייה. הוא אומר כי לכאורה יש לנו בתי כלא ופנימיות של עבריינים צעירים והמטרה המוצהרת של כל מתקני הכליאה היא תיקון להיות מחונך מחדש ולהתחיל לפעול באופן נורמטיבי. בפועל, לא רק שרוב האנשים שנכנסו למתקני כליאה חוזרים, אלא שהרבה מאלה שנכנסים כ"פושעים קטנים" יוצאים "פושעים גדולים". ניתן לראות שבתי הכלא הם בעצם בתי הספר לסטייה. אריקסון טוען כי זאת ההוכחה לכך שהחברה איננה מנסה להכחיד את הסטייה. המדינה מעודדת את הסטייה ואת המשך הקיום שלה.

ניתוח מנקודת המבט של גישות קונפליקטואליות-מבניות

הגישההקונפליקטואלית מניחה שהחברה היא זירה של מאבקים ושיש לנו קבוצות שנאבקות זו בזו ומנסות ליצור מונופוליזציה של משאבים ומנסה לכפות את הסדר החברתי שמשמר אותה על הקבוצות האחרות. היכולת להגדיר אדם אחר או קבוצה אחרת כסוטים תהיה חלק ממנגנון השליטה של הקבוצה הדומיננטית.

-          מושג הניכוס – קבוצה או יחידים לוקחים משאבים חברתיים ומכניסים אותם לכיס הפנימי שלהם, דבר שנתפס על ידי החברה כלגיטימי. מי שמנכס לעצמו משאבים, לא רק שלא מבקרים אותו, אלא הוא מקבל לגיטימציה על כך כיוון שעשה רווח של הון על ידי אותו ניכוס. בעלי ההון שולטים בהגדרת איזו התנהגות היא נורמטיבית ואיזו היא סוטה. 

כבעלי גישה קונפליקטואלית נשאל "למי יש את הכוח להגדיר את האחר כסוטה?" ו"את מי ניתן להגדיר כסוטה?". כאן נכנסת הסוגיה של יחסיות המעמד החברתי. אנו אומרים שהרבה יותר קל להגדיר עניים כסוטים, מי שלא בעל הון, מאשר מי שבעל הון.

התיוג של מישהו כסוטה היא פעולה חברתית כשלעצמה. היא חלק מהמנגנונים של פיקוח חברתי ושל ענישה חברתית. אנו לא שואלים רק למי יש את היכולת להגדיר פעולה מסוימת כסטייה, אלא אנו שואלים גם למי יש את היכולת להגדיר אדם מסוים כסוטה? מנגנון התיוג הוא רב כוח. ישנו ניסיון להגיד על קבוצה מסוימת שאופן הפעולה שלה אינו לגיטימי.

אצל מרקס, מי שיש לו בעלות על אמצעי הייצור, הם אלה ששולטים על בניין העל האידיאולוגי ולהם יש את הכוח להגדיר את הקבוצות הסוטות ואת הגבול בין התנהגות נורמטיבית לסוטה.

גישות קונפליקטואליות אחרות דנות ביחסי כוח מסוגים שונים וגם הן עסוקות באופן שבו קבוצה אחת מנכסת לעצמה את הזכות הבלעדית והמונופול על הגדרת האחר כסוטה.

הידע של בעלי ההון מקנה להם הון נוסף. הדבר מאפשר שיעתוק של המצב הנוכחי.