ארון רמון- ציוני דרך בהגות
הסוציולוגית
המאמר "ציוני דרך בהגות
הסוציולוגית" שלא ארון רמון נכתב בזמן המלחמה הקרה. שימש כבמה לשיבתו
הביקורתית של הכותב.
רמון טוען שהסוציולוגים כפי שהם התפתחו
מהמאה ה-20, שונים מאבות הסוציולוגיה.
האבות המייסדים של הסוציולוגיה שאלו את
השאלות הנכונות- מהות הסדר החברתי, איך יוצרים מסלול יום יומי וממה המסלול מורכב.
הם נתנו לשאלות תשובות על פי פרמטרים שונים.
במאה ה-20 הסוציולוגיה התפתחה לכיוונים
אחרים ואת מהותה- הסוציולוגיה הובלה למקומות שלא נותנים תשובות עפ"י הסדר
החברתי.
במערב, הסוציולוגיה הפכה למדדים כמותיים-
"סוציו גרפיה"- מדד סטטיסטי של התנהגויות הפרט, בלי לשאול על המבנה,
המהות.
ולעומת המערב, טוען רמון, יש סוציולוגיה
אחרת בארצות המזרח, שם הגישה המרקסיסטית הפכה למעין דוקטרינה שמצדיקה את הסדר
החברתי ולא מנתחת אותו ומבקרת אותו.
הסוציולוגיה הלכה לאיבוד והוא רוצה
להביא את החשיבה של הסוציולוגיה של המאה ה - 20 לידי חשיבה אנליטית.
הגישה הפונקציונליסטית
ג'ורג' ריצר- תיאוריות
סוציולוגיות מודרניות
גישת הקונפליקט
מקס ובר- האתיקה הפרוטסטנטית
ורוח הקפיטליזם
פרוטסטנטים- כת סגפנית, מוצאה במערב
אירופה.
הכותב טוען שקיים קשר בין היסודות
הדתיים של הפרוטסטנטים (אסקזה) לבין חיי הכלכלה של ימינו- קפיטליזם. החיים לפי
אמונתם:
העבודה- משמשת סגולה כנגד כל פיתויי
היצר. לכל אדם תפקיד משלו שניתן לו מאלוהים, ועליו להישאר בו. חובה לעבוד גם על מי
שהתעשר.
אכילה מתונה- (מזון צמחי ומי אמבט
צוננים) מועילים לספקות האמונה וייסורי המצפון.
פוריטנים- תנועה דתית, ביקשה לטהר את
הכנסייה מהתעסקות בממון. החיים לפי אמונתם:
העבודה- ניתן להחליפה רק אם הדבר נעשה
לטובת עודה טובה יותר למען אלוהים, כיוון שאלוהים אחראי לקורות את האדם- אם מזדמן
לאדם מקרה של רווח, אלוהים הביא אותו עליו ורצוי שיפעל בהתאם, ביושר כמובן.
העושר- מצווה. הבטלן הוא חוטא.
ספורט- אמצעי להנעת הגוף, אך אסור
להשתמש בו בשביל הנאה או תחרות.
האסקזה הפרוטסטנטית לא ביקשה מבעלי
הנכסים להפסיק להתעשר, אלא להשתמש בקניינם למטרות נחוצות ומועילות.
צבירת ההון הפכה להשקעה ולא לצריכה, וכך
נולדה "רוח הקפיטליזם".
השקפה זו המריצה את הנטייה לאורח חיים
בורגני- רציונאלי מבחינה כלכלית, והיא שימשה כבסיס ל"אדם הכלכלי"
המודרני.
ככל שגדל העושר, כך פחתה האמונה הדתית.
הדת עודדה התעשרות, אך ככל שהתעשרו
האנשים גברה התועלתנות.
השכבות הנמוכות, שראו בעבודתן תפקיד-
המשיכו לעבוד (מילוי חובה לאלוהים).
כך נוצרו המעמדות בחברה, הטענה היא שהדת
היא המשפיעה העיקרית על הקפיטליזם.
גישת האינטראקציה הסימבולית
גופמן משתמש במונח "הגדרת
מצב"- תפיסה.
הוא טוען שאנחנו מנסים לכפות על אחרים
הגדרת מצב משלנו- מנסים לגרום לאחרים לתפוס אותנו כמו שאנחנו רוצים.
גופמן משתמש במאמר במונחים תיאטרליים.
לטענתו החיים הציבוריים שלנו הם במה שעליה אנחנו מופיעים, אנחנו שחקנים. בכל
אינטראקציה שבה אנחנו שחקנים, אנחנו גם קהל.
כשחקנים- אנחנו מחליפים תפקידים,
תלבושות, משחק, בהתאם לרושם שאנחנו רוצים ליצור. (personality –
מהמילה הלטינית פרסונה, מסיכה).
במשחק שלנו גופמן מבחין בין שני היבטים:
החלק הנשלט והחלק הבלתי נשלט.
החלק נשלט- ההתנהגות, אמירותינו, הלבוש.
החלק הבלתי נשלט (קשה לנו מאוד לשלוט
בו)- פליטות פה, הסמקה, זיעה.
מאחורי הקלעים- גופמן מתכוון לסלון הבית,
השירותים במסעדה, מקום שבו אנחנו יכולים "להוריד את המסכה", להיות
"טבעיים".
כקהל- אנחנו בוחנים את האחר בזכוכית מגדלת,
כדי לשרת את האינטרסים שלנו. אנחנו מבחינים בנשלט ובבלתי נשלט. אנחנו משתמשים
במסרים הלא-נשלטים כדי לאמת את החלק הנשלט.
השחקן והקהל מנהלים יחסי גומלין- הסכמה
למניעת קונפליקט.
כאשר אנו מבינים שיש אי-התאמה בין הנשלט
לבלתי נשלט של השחקן אנו לרוב לא נציין זאת, נשתמש ב"טאקט". אם נציין
זאת, הסיטואציה עבור השחקן יכולה להיות מאד מביכה, הוא נתפס בשקר. הדבר יכול להביא
לסוף האינטראקציה בין השחקן לקהל.
לכן השחקן מקפיד על 2 דברים:
שיפור המשחק באופן מתמיד.
הימנעות מהצגה עצמית בצורה ששונה באופן
קיצוני ממה שהוא באמת, אחרת עולה הסיכוי ש"ניפול בפח".
לפי גופמן אי אפשר לדבר על הגדרת מצב
משותפת- לא קיים מצב שבו הקהל יתפוס את השחקן בדיוק כמו שהשחקן היה רוצה.
לעומת זאת מתקיים "קונצנזוס
הפועל"- אנחנו תופסים אחד את השני פחות או יותר כמו שהיינו רוצים.
חיברות
פיטר ברגר- הזמנה לפגישה עם הסוציולוגיה
אדם בחברה-
המאמר עוסק בנושא מיקומו של האדם בחברה.
המחבר טוען שאדם מזהה את הווייתו כדבר המובן מאליו עם האופן שבו הוא משובץ במפה
החברתית, וכאשר הוא מוגדר כשייך למערכת מסוימת- לא יוכל לעשות הרבה כדי לשנות זאת.
פיקוח חברתי- מתייחס לאמצעים השונים שחברה
נוקטת כדי להשאיר את חבריה בתלם. הכוונה לאמצעים נרחבים כגון כוח גופני (מתקיים גם
במשטרים דמוקרטיים- אך קודמות לו אזהרות והתראות), לחץ כלכלי, צורך להיות מקובל
(להימנע מלגלוג, רכילות) ופחד מנידוי וגינוי.
מעגלי פיקוח קטנים יותר הם מקצוע (משעבד
לגורמי פיקוח שונים, מכתיב את מערכת שעות הפנאי- מתי יהיו, מי החברים), משפחה
וידידים (שם לאדם יותר חשוב לקבל אישור, להיחשב כבעל יוקרה), והתחום האינטימי
(פועלך בנושא יצביע על הגדרתך).
הפיקוח החברתי יוצר לכל אדם מיקום בחברה
בהתאם לכוחות הרבים הלוחצים על אדם וכופים אותו.
ריבוד חברתי- לכל חברה יש שיטה של דירוג, על
פי כוח, זכות יתר או יוקרה. לפי שיטות הדירוג ניתן להבדיל בין חברות שונות. במשטר
מעמדי- מעמד האדם נקבע לפי יכולותיו הכלכליות, מעמד זה מוליד לו צורת חיים צפויה
מראש. זוהי הגדרת מצב- חיים לפי מה שהחברה מצפה ממני.
לסיכום, לפי דורקהיים, המסגרת החברתית
קובעת מראש כמעט את כל מעשינו, אמונותינו והתנהגותנו. החברה היא מציאות שהתקיימה
לפנינו ותמשיך להתקיים גם אחרינו.
חברה באדם-
בהמשך לפרק הקודם, המתאר את החברה כבית
כלא, פה מנסה הכותב להסביר מדוע אנשים אינם סובלים מכוחה של החברה, אלא רוצים בו.
תורת התפקיד- טוענת שניתן הגדיר תפקיד
כתגובה למה שמצופה מאיתנו ב"הגדרת המצב". כלומר- גם התפקיד נושא עימו
התנהגות ורגשות שאדם אמור לנהוג על פיהם (חייל מגלה תחושת אחריות ומחויבות כשהוא
לובש את מדיו).
החברה מעוניינת בתפקידים שונים שיתחזקו אותה,
והתפקיד הוא הענקת הזהות החברתית.
הסוציולוגיה של הדעת- טוענת שלכל רעיון שנוצר קיים
בסיס המתקשר לעולמו החברתי של החושב (בכפר פרימיטיבי האמונה שמי מהגברים שלא ייסע
למקום רחוק להביא את המצרך החיוני למזונם של תושבי הכפר יאבד את גבריותו. סביר
להניח שזוהי אידיאולוגיה שהומצאה על ידי זקני הכפר למען החברה- כדי שלא ייווצר
רעב). ממציאי הרעיונות הם לרוב כנים וללא כוונות זדון, ולפעמים החברה משתמשת
ברעיונותיהם באופן לא מחושב ולא מתוכנן.
לסיכום, 2 גישות אלה ממחישות את הימצאות
החברה בפנימיות האדם- המאסר בחברה נגרם גם מתוך רצונו של האדם. זהו תהליך של
הפנמה- סוציאליזציה.
עירית להב, דפנה למיש- רומנטי,
רגיש ובעל חוש הומור?
המאמר "רומנטי רגיש ובעל חוש הומור" מתאר מחקר הבוחן את טיפוסי הגבריות המשתקפים בפרסומת הישראלית, ומברר מה הקשר בין
קהל היעד של הפרסומת לבין טיפוסי הגבריות שנעשה בהם שימוש.
השערה
ראשונה- אמצעי התקשורת משתמשים במאפייני הגבריות הקלאסית גם בפרסומות של סוף המאה
ה-20.
ההשערה
השנייה- קיימים הבדלים בייצוג טיפוסי הגבריות בתקשורת המכוונת לקהלי יעד שונים.
החוקרים
בדקו 151 פרסומות שונות מן העיתונות ומערוץ 2 בטלוויזיה.
הגבר
ההגמוני במצבו ה"טבעי" בתרבות המערבית מתאפיין או מצופה שיהיה כבעל
שליטה פיזית ושליטה כללית באחר, רציונלי, בעל הישגים מקצועיים, המפרנס והמגונן
המשפחתי הראשי, בעל תעוזה ושהייה מחוץ לבית, ובעל תאווה מינית.
תהליכי
הסוציאליזציה לדגם מסורתי זה של גבריות מדגישה תכונות של שליטה עצמית, כוח ואומץ,
ודוחה תכונות רגשיות הנתפסות כנשיות (פחד, עדינות וכד'..).
גם
גבר הומוסקסואל שיופיע בפרסומת הוא טיפוס גברי ומיני, המציין גבריות דו משמעית-
השלמה להגמוניה (קיימים מגוון שילובים לגבריות).
הגבר
היהודי, שבעבר תואר כחלש ונשי בשל הופעתו, הוחלף ב"צבר" החילוני, השרירי
והקשוח העונה על כל התכונות שצוינו קודם לכן.
הפרסומות
לא מייצרות ערכים חדשים, אך מצליחות "לדבר" אל הצופים כיוון שהן כוללות
בתוכן את האמונות ותפיסות העולם המרכזיות בחברה בה הן מופיעות. כמובן שבהתאם לקהל
היעד מותאמת דמותו של הגבר: לנשים- הגבר החדש והמיני, לגברים- הגבר הדומיננטי
הקלאסי וכו'.. ועדיין, הגבר הקלאסי הוא המודל הדומיננטי בפרסומות, וגם אם רוצים
לאפיין לו תכונות נשיות, הרווחות בתקופה הנוכחית, בראש ובראשונה ישלטו התכונות
הגבריות.
אורנה ששון לוי, גל לוי- קרבי
זה הכי- תלוי עבור מי
מאמר זה מדבר על החברות המיליטריסטית
במדינת ישראל- שמה את חשיבותו של הצבא כמטרה ויעד. הצבא הוא מרכז החברה ובתוכו
החייל הקרבי.
במאמר נבחנת הדרך שבה גישה זו מעצבת
הבדלים חברתיים בין ובתוך קבוצות חברתיות ואתניות שונות.
"חיברות רפובליקנית" משמעותה
שתרומת האזרח לחברה היא בנכונותו להגן עליה ולהקריב את חייו למענה. החייל הקרבי
בישראל מוצג בפני בני הנוער כתפקיד הצבאי האידיאלי, כך הוא מוצג גם באמצעי
התקשורת.
למרות הצגת מהותה של מדינת ישראל דרך
החייל הקרבי, יש הטוענים שבשנים האחרונות נחלש אתוס הלוחם במקצת, בעיקר עם התגברות
האתוס האינדיבידואליסטי בחברה הישראלית, והציווי לקרביות איננו מתקבל באופן אחיד
בקרב המעמדות השונים.
יש המתגייסים לשירות הקרבי מתוך קיום
קונפורמיות וצייתנות, ללא חשיבה מקדימה- "ראייה עיוורת" שהופכת
ל"ריצה עיוורת" בעקבות הרצון להשתייך למעמד היוקרה, לפעול לפי המסורת
המשפחתית.
יש כאלה שנושרים מהשירות הקרבי או שאינם
בוחרים בו כלל, רובם בני המעמד הנמוך והבינוני. למרות שהם מודעים לחשיבות השירות
הקרבי חלקם מעדיפים להסביר מדוע נשרו מהשירות (בגאווה שפעם היו כאלה) כדי לפרנס את
המשפחה, לחלקם קשה לקבל את המשמעת הצבאית. האידיאליסטים יותר (מעמד בינוני) מעדיפים
לבחור במסלול שיביא להם למימוש עצמי, קידום מקצועי, או מעדיפים לא להתגייס כלל בשל
עמדתם.
לסיכום, למרות שמכונה הצבא "צבא
העם" הוא נסמך על המבנה החברתי, המתקיים גם בתהליכי הגיוס של הנערים והנערות-
ממוינים לתפקיד הצבאי לפי מאפיין מעמדי ומגדר. לפיכך, הקבוצות הלא דומיננטיות
בחברה (מעמד נמוך- בינוני) מקבלות את המסר הרפובליקני מיליטריסטי, אך לא יכולות
לממשו.
הזדהותן של קבוצות אלה עם המסר
הרפובליקני הוא ביטוי להשלמתן עם מיקומן הנחות בחברה, בכך הן נותנות לגיטימציה
לסדר החברתי הקיים.
סטייה
פרק 1- ספינת השוטים: מצורעים ומשוגעים
בעולם, בתקופת ימי הביניים ועד המאה ה-18, על צורת בידודם מהחברה והיעלמותם.
הנוצרים האמינו שמצורע התמזל מזלו כי
אלוהים כבר הענישו על עונותיו, לכן סילוק המצורע מהחברה היא סיוע לו לפעול לפי מה
שיועד לו. אט אט החלו המצורעים להיעלם, כי החברה התרחקה מהאזורים שהוגדרו להם.
למשוגעים באירופה באותה תקופה התייחסו
באופן שונה. אם היו מבני העיר הם טופלו, אך אם היו זרים הם היו מוגלים בתוך
"ספינת שוטים", גם לשם הרחקת המשוגע לצמיתות, וגם בגלל האמונה שהשהייה
בים האינסופי תרפה את האדם או לפחות תאפשר לו להתחיל מחדש בארץ זרה.
פרק 2- הלא שפויים: כיצד החברה מתמודדת
עם המשוגעים על ידי שימוש בכליאה, ההתמודדות היא עם חוסר הדעת.
הכליאה נועדה כדי למנוע שערוריות, אך
התבצעה רק אם המשוגע התנהג כך בפומבי- ההצגה באור הצביעה על המעשה החשוך. היא
נעשתה בצורה אכזרית- קשירה בשלשלאות והכנסה לבתי חזירים- אלה הצביעו על היחס
למשוגעים כאל בעלי חיים, ועל הפחד של בני האדם מהם.
משפחות כלאו את יקיריהן כדי לא לאבד
מכבודן, דבר המעיד על חוסר מצפון.
בנוסף, הביאה הכליאה לאבדן הצנעה- בחלק
ממדינות אירופה היו מציבים את המשוגעים לראווה בשערי העיר, או בתור שחקנים בהצגות.
המשוגעים הוצגו כמפלצות.
בסופו של דבר, דרך התמודדות זו הביאה
לריפוי מסוים. היחס שקיבלו המשוגעים הרגיל אותם לתנאי המחייה הקשים ביותר, הם
פיתחו חסינות מול הקור והמחלות ואף מהשיגעון עצמו.
ג'רלד קרומר- סיפורים
אטיולוגיים: לקראת הבנת הפוליטיקה של ייחוס גורמי סטייה
אטיולוגיה- חקר הסיבות, הגורמים והמקורות
של תופעה מסוימת.
המאמר מדבר על כך שבני האדם חווים צורך
לצקת סדר ומשמעת במתרחש סביבם, כיוון שסדר חברתי זה מחזק את עצמו נשכחת העובדה
שמדובר במערכת משמעויות שהינה מעשה ידי אדם.
המחבר מתאר מחקר שערך בישראל במשך 20
השנים האחרונות על מנת לאתר גורמים לפשיעה ולסטייה. הוא טוען שלפוליטיקה ולתיוג-
שיוך הסטייה לקבוצות מסוימות, יש השפעה רבה על קביעת גבולותיה הפנימיים והחיצוניים
של החברה.
בני האדם משתמשים במנגנונים רבים כדי
לשמר את עולם הסמלים שלהם, ולהדוף את הפחד מעולם נטול סדר ונורמות. המנגנונים הם
טיפול בסוטים- תוך הגדרת מציאות המקובלת על הרוב, וביטול- פסילת מי שאינו משתלב
בעולם הסמלים, במקום לנסות לשלבו.
בקטגוריות הבאות מתוארות דרכים שבהן
מערכות סמלים מתחרות מובילות לפשיעה ולסטייה:
סיבה- ייחוס ההתנהגות הפושעת או הסוטה
למנהיגים שאינם נוקטים אמצעים למניעתה או שבניגוד לכך- מסיתים לה. יש המייחסים
להתנהגות הפושעת או הסוטה היעדר ערכים, או אימוץ ערכים פסולים (כך מצדיקים החרדים
את פשיעת החילוניים), יש גם האומרים כי זוהי תוצאה בלתי נמנעת של אורח חיים שגוי.
תוצאה- הטענה היא שמעשי הסטייה
והפשיעה יכלו להתרחש בשל חוסר טיפול במצב קיים או התעלמות מאותות שכבר נראו להם
בעבר.
מניעה- הכוונה היא לכך שניתן למנוע את
מעשי הפשיעה והסטייה על ידי דחיית אורח החיים המתחרה, והתנהלות לפי אורח החיים
ה"נכון". זאת על ידי הגדלת מספר תכניות המניעה, או לגרום למנהיגי עולם
הפשיעה/ סטייה לתקן את דרכם בעצמם.
מנגד, בפי אלה שעליהם מוטל האחריות
להתנהגות הסוטה- המנהיגים, קיימים סיפורים אטיולוגיים הטוענים אחרת:
חריגות- מנהיגיהם של אלה שהואשמו במעשי
סטייה ופשיעה טענו כי מעשים אלה שייכים לתכונותיהם האישיות של הסוטים, ולא לעולם הערכים
שלהם, כך שאינם שייכים לתנועתם. לרוב מנסים מנהיגים אלה להוכיח את צדקתם בהצבעה על
פעילות חריגה של הסוטים לעומת אחרים המחזיקים באותו עולם סמלים.
תקינות- יש הגורסים כי הסוטים באים מכל
סוגי העולמות ולא רק מעולמם שלהם.
הסטה- מטרתם של חלק מהסיפורים האטיולוגיים
הנוגדים את הסוטים, היא להסיט את האחריות לפשע לעולם סמלים אחר (התנועה הקיבוצית
תלתה תחילה את אשמת השימוש בסמים בקרב בני נוער, במתנדבים שבאו מחו"ל).
כמובן שאלה המואשמים בסטייה מצביעים על
מקרי סטייה ופשיעה בעולמם של המאשימים בעצמם. בעצם כל מחנה מאשים את עולם הסמלים
של המחנה השני.
לפעמים מודים הסוטים באשמה, ומוסיפים
שזהו המחיר שיש לשלם עבור תרומתו של עולם הסמלים שלהם לחברה, שחשובה יותר מהמחיר.
המחלוקת סביב הגורמים לפשיעה ולסטייה
מתייחסת לפעמים לתכונות אישיות ולפעמים לגורמים חברתיים, כמובן ששני המחנות משרתים
אינטרסים פוליטיים ואידיאולוגיים רחבים יותר. אלה שתומכים בהשארת המצב כפי שהוא-
רואים בסוטים מקרים פרטיים, ובעצם פוטרים עצמם מן הצורך בהנהגת רפורמות חברתיות.
אלה שתומכים בשינוי חברתי- רואים בסטייה תוצאה של גורמים מערכתיים, ובעצם מבינים
כי שינוי חברתי הוא הדרך היחידה לטיפול במצב.
דיונים מעמיקים יותר בנושא הסטייה בחברה
מחריפים את השסעים בחברה הישראלית, את הקונפליקט ביניהם, האינטראקציה הבלתי פוסקת בין סיפורים
אטיולוגיים לבין ההקשר החברתי שבו הם מועלים- היא מרכיב בסיסי בחיים הציבוריים
בישראל.
תמר הורוביץ- בית הספר כזירת
אלימות
מאמר זה עוסק בפרספקטיבות השונות של חקר
האלימות, יש שחקרו בהקשר של קורבנות, יש שחקרו את הביטחון בבית הספר, היו שהסיקו
כי בית הספר הוא מוסד מדכא וכד'..
אלימות במאמר- אלימות, תוקפנות,
ונדליזם.
אלימות שיטתית הוסברה על פי 6 תיאוריות:
תיאורית התסכול- הוגדרה על ידי חוקרים
מדיסציפלינות שונות. תסכול נובע מחסימה של פעולה כלשהי, החסימה יוצרת דחף המוביל
לפעמים גם להתנהגות אלימה.
תיאורית הלמידה- אלימות היא תהליך של למידה
מהסביבה כמו התנהגויות אחרות המקבלות ענישה ותגמול.
תיאורית התסריט- האלימות
תתבטא כתגובה לתסריט אחר שקודד בזיכרון והתגובה אליו הייתה דומה. מתחיל בשנות
ההתפתחות המוקדמות של האדם.
תיאורית האינטראקציה החברתית- התנהגות אלימה נעשית במטרה
להשפיע, להשיג דבר מה. היא נובעת מגורמים רבים- חוסר בטחון עצמי, נורמות של הגנה
עצמית וכד'..
תיאורית הסיטואציה האלימה- אלימות אינה קשורה ביחיד או
בחברה אלא בסיטואציה העצמאית.
תיאורית על- תיאוריה רחבה, מחבריה טוענים
שבחקר האלימות יש לשים לב ל-3 מוקדים: מאפייני הפרט והסיטואציה הספציפית, ההליך
(רגשות, עוררות) והתוצרים (קבלת החלטות באימפולסיביות וכו'..).
זירת בית הספר מובחנת כזירת אלימות עצם
מרכזיותה בחייו של הילד (מעמד, חברה, הישגים).
לאחר מלחמת העולם השנייה חלו שינויי
אוכלוסיה בכל העולם המערבי ובתי הספר הפכו הטרוגניים- הדבר הביא לצורך במחקרים על
אלימות בבתי הספר, ונוצרו פרספקטיבות רבות.
היו שטענו כי האלימות נובעת בעקבות
התנהלות בית הספר, מהמבנה שלו (למשל מבנה גדול מביא לתחושת ניכור).
היו שטענו שהאלימות נובעת ממציקנות של
יחיד או רבים כלפי אלה שאינם יודעים להגן על עצמם. הקורבנות תוארו כבעלי דימוי
עצמי, "פרופיל נמוך" בבית הספר, קרובים למשפחתם וחלשים פיזית או צעירים,
המציקים תוארו כבעלי דימוי עצמי כוחני, בטחון עצמי, כבעלי גילויי אהבה מועטים בבית
וחזקים פיזית או מבוגרים.
היו שטענו שהאלימות נמנעת או מעודדת על
ידי המערכות הסובבות את הפרט (משפחה, קהילה, קבוצת השווים וגם המורים בבית הספר).
יש שטענו שצריך להתייחס לאלימות כאל
סיכון נוסף כמו אלכוהול וסמים, ושיש לטפל בה ברמה הארצית.
יש שטענו שהאסטרטגיות המשטרתיות הננקטות
בבית הספר (מצלמות, ענישה חמורה) הופכות אותו למדכא, מעין בית סוהר, כלפי מתפתחת
אנטיתזה.
ויש שטענו שיש לבודד את התלמידים
הבעייתיים, להתייחס אליהם בשיטת "אפס סובלנות" ובכך להפוך את בית הספר
למקום בטוח.
כל אחת מהפרספקטיבות הציעה פתרונות
למניעת האלימות, הן והתיאוריות שימשו כבסיס לחקר האלימות בישראל. ככל שגברה
האלימות- הסכימו יותר מנהלי בית ספר להודות כי אכן קיימת אלימות בבית ספרם ולקיים תכניות
מנע. רק מעטות נמצאו אפקטיביות.
נראה שהידע בנושא האלימות הוא רב, אך
טרם תורגם בצורה שיטתית לשפת המעשה.
קבוצות וארגונים
אריק שלוסר- אומת המזון המהיר:
על הצד האפל של הארוחה האמריקנית
במאמר מתוארת תעשיית המזון המהיר
בארה"ב והניסיונות לייעל אותה.
בשום תעשייה אחרת בארצות הברית אין כוח
עבודה שרוהו ככולו מורכב מנערים ומערות בגיל העשרה, כשני שלישים של עובדי תעשיית
המזון המהיר האמריקנית הם מתחת לגיל עשרים.
המאמר מתאר איך בעבודת המטבח של מזון זה
אין שום מיומנות שלביצועה דרושים עובדים צעירים דווקא, אך התעשייה בוחרת להעסיקם
ככוח עבודה זול (שכר לפי שעה, ללא תנאים סוציאליים) ושניתן להחליף במהירות, בעיקר
משום שניתן לשלוט בהם ביתר קלות.
השיטה הנהוגה בתעשייה זו היא של
"הסרט הנע". לכל עובד כללי עבודה מדויקים, בכך המשטר הקפדני יכול להביא
לגידול התפוקה ולשליטה מלאה בעובדים- קצב, איכות וטכניקה.
על מנת ליצור רווחים, מתוגמלים המנהלים
שמצליחים לקצץ בהוצאות. הם עושים זאת על ידי ניצול זמנם החופשי של העובדים כדי
לנקות או לשבת ולחכות עד שיהיה לחץ וכל זאת ללא תשלום.
שאיפתה של תעשיית המזון האמריקני היא
להגיע למצב של "אפס הכשרה" לעובדים, זאת על ידי תכנון מחודש של ציוד
המטבח שיוזיל את עלויות ההכשרה- להגיע למצב שבו עובד רק צריך לדעת לקרוא או להבין
תמונה כדי ללחוץ על כפתור הפעלת המכונה ולהוציא את המזון המוכן.
יהודה שנהב- אידיאולוגיות ניהול
בעולם הרציונאליות
המרדף אחרי הרציונאליות הביא לכך שבתי
העסק המציאו קודים חדשים לשמות המכונות, כדי שההבנה במה מדובר תהיה רבה יותר.
נוצרת היררכיה שחלק מודעים לה וחלק מתנכרים ממנה.
קורין מאייר- שלום לך עצלות:
למה לא משתלם לעבוד קשה
המחברת מתארת מסקנות שהסיקה בכל הנוגע
לתרבות ארגונית, היא טוענת שהעובדים הם רק כלי משחק של השחקן עצמו- הארגון ושכל
משימה שיקבלו מהווה "מתנה" בשבילם:
שפה נבובה- הכוונה לריק מתוכן, אף אחד לא
מעורב בתהליך אלא רק מדווח עליו. אין בשפה שום מימד אישי והדבר משרה תחושת שלווה-
אין אחראים והדברים קורים ללא קשר לקיום הפרטים.
מטרת רווח- עובדה היא שכולם עובדים על מנת
להרוויח כסף, אך מתייחסים לאמת הזו בשתיקה. מהעובדים נדרש לגלות התלהבות ונאמנות
כלפי העבודה והארגון.
הארגון הוא ישות רציונאלית- ולכן ניתן לקדם מטרות או לפתור
קונפליקטים דרך התנהגות רציונאלית, אך בעצם הארגונים נוהגים בצורה אלימה כלפי
העובדים (העלאה והורדת שכר למשל).
תרבות ארגונית- מונח זה מהווה אוקסימורון (דבר
והיפוכו), כיוון שאין דבר שהארגון עצמו מתעב יותר מאשר תרבות. כל עוד היא בשגרה
הכל בסדר, אך כאשר משהו משתבש- התרבות היא הנפגעת (ימי חופש, מסורות).
מנהל הוא שם תואר- ולא תפקיד. המנהל מהווה דר מה
אך לא באמת עובד. בארגונים הגדולים כולם מנהלים ואף אחד לא באמת עושה את העבודה.
