Sunday, April 29, 2012

סיכום מאמר: הצגת העצמי בחיי היום יום\ ארווינג גופמן

סיכום מאמר: הצגת העצמי בחיי היום יום\ ארווינג גופמן
ארווינג גופמן – אינטראקציוניזם סימבולי
במאמר "הצגת העצמי בחיי היום יום" מציג גופמן את הרעיון של הצגת העצמי בתור מערכת התשדורות שפרט מרצונו ולא מרצונו מעביר לחברה כמידע עליו. מידע על הפרט, שנגזר מהתנהגות, לבוש, סטריאוטיפים, שפה וכו' עוזר לבני החברה לבנות הגדרת מצב ומאפשר להם לדעת מראש מה מצופה להם מהפרט ומה מצופה מהם ע"י הפרט באינטראקציה ספציפית. גופמן טוען שאת העמדות, האמונות והרגשות ה"אמיתיים" לרוב לא ניתן לגלות ישירות אלא בעקיפין, בעיקר דרך התנהגויות הנתפסות כלא רצוניות (אך לא חייבות להיות כאלו). גופמן מבחין בין שני סוגים של הבעה ופעילות בסמלים שזמינים לפרט:
1.                       הביטויים שהפרט נותן – כוללים בעיקר סמלים מילוליים שבהם הפרט משתמש אך ורק כדי להעביר מידע שהפרט ואחרים מקשרים לסמלים הללו.
2.                       הביטויים שהפרט מפיץ – כולל תחום רחב של פעילות שאחרים מפרשים כסימפטומאטית לפרט הפועל והציפייה היא שהפעולה בוצעה מסיבות אחרות מאשר העברת מידע.
עם זאת, להבחנה זו תוקף מוגבל משום ש"פרטים מעבירים בכוונה מידע בלתי-נכון באמצעות שני סוגי התשדורת הללו ע"י הונאה והעמדת פנים".
מנקודת מבטו של הפרט, ישנה חשיבות רבה לאיזו הגדרת מצב תתקבל כתוצאה מהאינטראקציה. כלומר, ללא קשר למטרותיו, האינטרס של הפרט הוא לפקח על התנהגותם ויחסם של אחרים אליו, דבר שמושג ע"י השפעה על הגדרת המצב.  האמצעי היעיל ביותר להשפעה על הגדרת המצב היא פעולה דרך הביטויים המופצים, הנתפסים כפחות נשלטים (ע"ע ביבי). כאשר אחרים מתנהגים כאילו יצר הפרט רושם מסוים אפשר לומר שהפרט הצליח ליצור הגדרה מסוימת של המציאות. גופמן טוען שלשם הגדרת המצב פרטים משווים בין שני סוגי הביטוי, בודקים ההתאמה בינם (לטעון שאתה רגוע בזמן שאתה רועד מזעם למשל) ותרים אחר אסימטריה בין התשדורות. כמובן שהפרטים מודעים לחיפוש אחר תשדורות אותנטיות ומנסים לשלוט באספקטים הפחות נשלטים מה שמוביל למעין מעגל של גילוי-גילוי מזויף-גילוי מחודש וכו' אך האחרים מודעים כמובן לעניין זה ומחפשים בהצגה סטייה מהקונסיסטנטיות כדי לגלות אסימטריה.
גם האחרים, יהיה תפקידם סביל ככל שיהיה, מטילים הגדרת מצב ע"י תגובותיהם לפרט וע"י קווי ההתנהגות שהם מייחסים לו. בד"כ הגדרת המצב מותאמת במידה מספקת אחת לשנייה, אך זהו אינו הכרח. באופן עקרוני מצופה מכל משתתף באינטראקציה לדכא את רגשותיו\ רצונותיו האמיתיים ולהציג הגדרת מצב שהוא סבור שתתקבל ע"י האחרים, לפחות באופן זמני. כמו כן, ישנה חלוקת עבודה בהגדרת מצב: כל משתתף רשאי לרבוע נוהל רשמי לעיון בנושאים החשובים לו אך לא לאחרים, כך מתקבל מעין מודוס ויונדי (דרך חיים או דרך פעולה במקרה הזה הכוונה היא למעין הסכם זמני) שבו יש "קונצנזוס בפועל" אך לא הסכמה אמיתית.
כאשר הגדרת המצב המקורית נמצאת כלא מתאימה (עקב תשדורות מאוחרות יותר שאינן עקיבות עמה) נוצר מצב של חוסר נוחות, מבוכה וחוסר אמינות ואנומיה (חוסר חוקיות) לכן יש חשיבות רבה להגדרת המצב המקורית. גופמן טוען שלהגדרת המצב יש אספקט מוסרי מיוחד משתי בחינות:
1.                       החברה מאורגנת לפי העיקרון שלכל פרט בעל תכונות חברתיות מסוימות יש זכות מוסרית לצפות שהאחרים  יתייחסו אליו בהתאם להם
2.                       העיקרון השני הוא שפרט שמציג את עצמו כבעל תכונות מסוימות הוא מוותר על היותו מישהו אחר, הוא מחויב באופן מוסרי להיות מה שהוא טוען שהנו.
כאשר עקרונות אלו מופרים יש שימוש בטכניקות הגנה (או פשוט טאקט), גופמן טוען שאף רושם לא היה נשמר לאורך זמן ללא שימוש בטכניקות הללו.
ההפרדה בין הבמה לbackstage למשל היא דוגמה למוטיווציה של החברה לשמר הגדרת מצב, ללא הפרדה זו הצגות לא היו אפשריות.
גופמן מחלק את הפרט לשני ממדים – המציג והדמות. המציג עוסק ביצירת רשמים והדמות היא יציר הרשמים והמטען החברתי הכללי. תכונות הדמות והמציג הם בכלי אופי שונה אך שניהם מוכוונים להמשך האינטראקציה.   כדי שאינטראקציה תתאפשר חייבת להיות הגדרת מצב יחידה – והיא חייבת לבוא ליידי ביטוי למרות הקשיים הרבים שעומדים בפניה.

No comments:

Post a Comment