אינטרקאציה סימבולית

בין אינטראקציה סימבולית להבניה חברתית:

ברוב השיעורים עד עכשיו הסתכלנו על העולם הקוגנטיבי למעלה-הסתכלנו על החברה בגדול-מבינים חברתיים-תהליך היסטורי-הסתכלנו ברמת המאקרו!

אבל חשוב לדעת שסוציולוגיה מתעניינת גם באינטראקציות בין אנשים. ולכן היום נלמד גישות מרמת המיקרו ולא המאקרו.

 אינטראקציה סימבולית היא גישה שמתעניינת בסיטואציה של מפגש בין אנשים.

הבניה חברתית לעומת זאת, גם היא ברמת המיקרו,

שתי הגישות ממשיכות אחת את השנייה, יש בניהן הרבה קשר ודמיון, הן גישות פרשניות והן גישות שעוסקות בפעולה חברתית ולא במבנה חברתית. הן פועלות ביחד ושונות מעט בשאלות שהן שואלות.

ראינו סקאלה במצגת:

כל הסוציולוגיה נעה בין סטרוקטוריאליזם{ההנחה של תומכי הגישה היא שיש מבנה נתון שהוא מעבר לפרטים, כל אחד מחפש אחר תבנית חברתית כלשהי, חיפוש אחר מבני עומק) לאינדיווידואליזם:

סטרוקטוריאליזם: דורקהיים{פונקציונאלי סט וסטרוקטוריאליסט}, מרקס וובר{מהקיצוני למתון}

בין לבין: ברגר ולאקמן

אינדוויזואליזם: סמית וגופמן{מהקיצוני למתון}

אינטראקציה סימבולית

.

הגישה כוללת בתוכה את האלמנטים הבאים:

1.הגישה הזו צומחת כחלק מאסכולת שיקאגו שהייתה קיימת כבר בשנות ה-20:

גופמן הוא איש האינטראקציה הסימבולית ראשיתה בשנות ה-20 בארה"ב, עם שני אנשים מאוד חביבים:מיד וקולי שהגו אותה, גופמן בשנות ה-70 מחייה את הגישה הזו לאחר הרבה מאוד שנים של שליטה סטרוקטוריאלסטית {פרסונס}, גופמן בשנות ה-70 הופך את הסוציולוגיה ומחיה את גישת האינטראקציה הסימבולית

2.יחידת הניתוח-סיטואציה/אינטראקציה

גישת הניתוח היא תמיד הסיטואציה. כלומר המפגש בין אנשים, והאינטראקציה ביניהם. היא עוסקת מצד אחד ביחסי גומלין ומצד שני בסימבוליקה, סמליות. שם הגישה מלמד אותנו את האלמנטים המרכזיים שמרכיבים את הגישה הזו. השפה שבה אנחנו מדברים היא מערכת של סמלים, איך משתמשים באותם סמלים כדי ליצור אינטראקציה ולכונן זהויות אנושיות.

3.תיאוריית מיקרו-מציבה את האדם, ולא את הסדר החברתי במרכז.

היא מציבה את האדם ואת האינטראקציה בלב ההתעניינות שלה. גישה ברמת המיקרו.מה שמעניין את הגישה הזו

4.האדם מכונן את החברה

האדם, תוך כדי האינטראקציות שלו מכונן את החברה.גופמן מסובב את התמונה ואומר לנו האנשים בתוך האינטראקציות שלהם, יוצרות את החברה. אין לנו בגישה הזו חברה או אורגניזם אחד אלא מיליוני מפגשים בין בני אדם.

5.האדם כיצור המעניק משמעות/פרשן

גישה זו נמצאת כמעט הכי רחוק על הציר של פרשנות. ההתעניינות היא באופן שבו בני האדם פועלים מתוך פרשנות שהם מעניקים למציאות וכאן גופמן הולך עוד יותר רחוק מוובר. כי אצל וובר הפרשנות נובעת מפרשנות של הליכים חברתיים כמו פרוטסטנטיות לעומת זאת הפרשנות כאן נובעת מ"זום אין" ניסיון  להבין את ההליכים מלמטה מהמקום של בני האדם הבודדים ולא מהליכים גדולים יותר.

6.גישה דינאמית

הדגש הוא על התנסות וחוויה. לכן הגישה היא מאוד דינאמית.

7.אין מציאות אובייקטיבית אלא אובייקטיביזציה של המציאות.

אין עובדות חברתיות. אין מציאות אחת שקיימת. אלא אנחנו מכוננים את אותה מציאות, בעזרת האינטראקציות.

8.המציאות היא אינטר סובייקטיבית.

כלומר גופמן, טוען, שהמציאות נוצרת מאינטר-סובייקטיביות. המציאות היא אינטראקציות והפרשנות שבני האדם נותנים להן.

9.דגש על התנסות{חוויה}:

בספרו של גופמן, הצגת העצמי בחיי היום יום הוא שם את הדגש על ההתנסות היומיומית שלנו.מה קורה במפגשים? מה קורה באינטראקציות היומיומיות שאנחנו עוברים? מתעסק כל הזמן באינטראקציות שאנו חווים כל יום.לא מעניין אותו הליכים חברתיים וכולי. אלא סיטואציה ברמת המיקרו שלה.

הצגת העצמי בחיי היומיום:

המופע של טרומן רואים יפה את כינון המציאות הזו. כל יוצרים מציאות מסוימת כדי שהוא ינהג בצורה מסוימת. אחת הסוגיות הכי מעניינות שגופמן מעלה בספר הזה, זה עניין הרושם, איך אנחנו מייצרים רושם והוא מתאר את זה בכמה שלבים:

א.הגדרת מצב: הפרשנות שכל אחד מאיתנו נותן למציאות שסובבת אותו באינטראקציה ולפי הגדרת מצב זו הוא פועל.האופן שבו אני מגדירה את המצב זו כבר פרשנות וזה מגדיר עבורי את דפוס הפעולה שלי.האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות הוא מציאותי בתוצאותיו.

ב.הגדרת מצב משותפת: מה שאנחנו כקבוצה תופסים כמציאות הוא גם מציאותי בתוצאותיו. אנחנו חווים את העובדה כמציאות, והיא משפיעה עלינו. בכל סיטואציה אנחנו כל הזמן מנהלים משא ומתן על הגדרת מצב משותפת. כדי לפעול אחד עם השני, ואנחנו הרי פועלים ביחד במשא ומתן, במצב רצוי אנחנו צריכים הסכמה על מזה המצב הזה. ולכן סיטואציה בעיניו של גופמן היא תמיד משא ומתן על הגדרת מצב משותפת.הגדרת המצב המשותפת ניתנת לשינוי והיא נזילה, אבל היא יוצרת סוג של יציבות, בכך שיש הסכמה ביני לבין האדם שאני מנהלת איתו אינטראקציה. היא נוצרת תוך כדי סיטואציה והיא נכונה אך ורק לסיטואציה זו.הגדרת המצב שייכת לסיטואציה. ומה שמעניין את גופמן זה הסיטואציה.בהגדרת מצב משותפת אנחנו לאט לאט מבינים מה הנורמות שמיוחדות לסיטואציה. איך צריך להתנהג? מה מותר? מה אסור? וכו'...

ג.ניהול רושם: אחרי הגדרת המצב המשותפת אנחנו מנהלים רושם. אנחנו רוצים לדעת את האמת אל אחרים. אנחנו שופתים אחד את השני על ידי סמלים. אנחנו מנהלים רושם באמצעות סמלים. אנחנו מפרשים סמלים של אחרים. גופמן מתאר את הליך ניהול הרושם כתהליך של :אני כל הזמן רוצה לדעת את האמת על אחרים, ולנהל רושם על מה שאני רוצה שידעו או לא ידעו עליי. התיאור הוא שיטתי, אנחנו לומדים מסמלים. כשאנו רוצים לדעת אל אחרים את האמת אנחנו נעזרים במה שהם אומרים לנו.וסמלים נוספים: בגדים של אנשים למשל{מקורי או חיקוי, מותג}או שפת גוף שזה גם סוג של רמז שקשה לשלוט בו. מי ששולט בשפת הגוף שלו לומד לנהל את שפת הסימנים שלו כך שהוא יוכל להתחזות ומי שמנהל איתו אינטראקציה לא יגלה עליו את "האמת" כביכול.ולנהל את האינפורמציה שהם מקבלים מאיתנו כדי לדעת איך להתנהג בסיטואציה ולבחון בתוכה.

 ד.סטאטוס: אנחנו כל הזמן מנסים לגלות את "האמת" על הסטאטוס של האדם שאנו מנהלים אתיו אינטראקציה.{לבדוק את זה}הסטאטוס נמצא תוך כדי האינטראקציה. השאלה היא איך אני מבנה את הסטאטוס שלי בתוך האינטראקציה החבראתית.

ה.תפקיד:  בעיני גופמן אין אישיות. אין אני אחד. לכל אחד מאיתנו יש אישיויות רבות. אנחנו ריבוי של מסכות. בכל סיטואציה אנחנו מרכיבים על עצמנו מסיכה אחרת שמתאימה לסיטואציה.ריבוי המסכות הן האדם. בכל סיטואציה חברתית אנחנו שולפים את המסכה הנכונה והמתאימה ביותר. אנחנו כולנו משחקים תפקידים במשחק החברתי.

10.מרכזיותם של סמלים: כפי שאמרנו, אנחנו מתקשרים באמצעות שפה, שפה זה סמלים, הסמלים מאפשרים לנו לתקשר, התקשורת בינינו יוצרת אינטראקציה, יחסי גומלין. וזו חשיבות הסמלים כאן.

לסיכום:

גישתו של גופמן נקראת הרבה פעמים גם גישה דרמטורית-המציאות היא במה, שיש בה מלא תפקידים, והאינטראקציה והסיטואציות השונות בין התפקידים מהווים את המציאות.