ריבוד חברתי על פי גישות הקונפליקט

ריבוד ע"פ גישות קונפליקטואליות:

מרקס:

מערערות על החברה כחברה מריטוקרטית של חברה הנשלטת ע"י המוכשרים. הם רואים בחברה חברה מרובדת שמחולקת לשכבות והשכבות האלו הן פחות או יותר יציבות. הסיכוי למוביליות בין דורית הוא סיכוי יחסית נמוך. אם זוכרים את מרקס נגיד שהאמונה בחלום האמריקני ובסיכוי למוביליות{בגלל המעטים שהצליחו להפוך ממחלקי עיתונים למיליונרים}, היא סוג של מייצרת תודעה כוזבת. החברה ע"פ מרקס בצורה די חד משמעית היא בעלת שתי שכבות ריבוד: בעלי ההון והפועלים. מה שמעניין את המרקס זה הסיכוי לפרוץ. את המחסום הקיים בין המעמדות. בעיניו הסיכוי הזה נמוך והמנגנונים החברתיים כולם מכוונים לשעתק ולהעביר מדור לדור את החלוקה למעמד גבוה ובינוני, ולבים מעמד נמוך. כל המערכת החברתית פועלת ככה שאותו סדר ריבודי יחזור וישועתק.

שוב-שעתוק ולגיטימציה זה שני מושגים שחשובים מאוד ביחד.

אם רוב האנישם בחברה מרגישים שמעצם הולדתם לפועלים הם נדפקו וירצו לפנות

לבין התודעה הכוזבת של אם יש לי לגטימציה, אני לא פועל לשנותצה.

לא מספיק שהמערכת תועבר מדור לדור אלא גם צריך להיראות צודק ולזכות ללגיטימציה חברתית.

1.החברה כחברה מעמדית: אין התעניינות במוביליות של היחיד שנתפסת כאחד ממנגנוני השיעתוק{תודעה כוזבת}

2.ניאו מרקסיזם:

א.מעמדות כנגזרים מאוטונומיה ולאו דווקא מבעלות על הון.

ב.דגש על קשר בין מיקום מעמדי לכל סוגיה אחרת-מהזדמנויות תעסוקתיות וחינוכיות לסוגיות של אהבה, בריאות, אושר ועוד

פיטר דרוקר אומרים שבעצם החברה האמריקנית, היא למעשה חברה סוציאליסטית כי הבעלות על ההון מתחלקת באופן שווה בכל החברה. חלק מבעלי ההון החשובים ביותר הם של קרנות הפנסיה של הארגונים המקצועיים. העובדים הפכו להיות בלעי ההון החשובים ביותר.אז הקריטריון של בעלות או חוסר בעלות על אמצעי ייצור זה קריטריון פחות מבדיל עבור הניאו מרקסיסטיים.אצל מרקס השכירים כולם נתפסו כחברת חסרי אמצעי הייצור, אם אני שכיר בנק הפועלים או שכיר בסופר אנחנו שנינו חלק מאותו מעמד. לעומת זאת הניאו מרקסיסטיים התחילו להסתכל על מידת האוטונומיה של אחד בשוק העבודה כמרכיב שמסמל את מיקומו המעמדי של היחיד.שיהיה ליחד מידת פיקוח ושליטה גדולה יותר ממה שהוא עושה. אם אני פועלת בפס ייצור אז אין לי שום אוטונומיה להחליט איך אני חותכת את הגרונות של העופות. אם אני עובדת בפס ייצור של איזה מפעל לי מינימום מוחלט של אוטונומיה להחליט מה נאי עושה ואיזה תנועות אני בדיוק עושה אל מול פס הייצור שלי. האוטונומיה שלי כשכירה היא גבוהה יותר, כשאני שייכת למעמד גבוה יותר. הניאו מרקסיסטיים לא מתעקשים על שני מעמדות בלבד, אבל הם מבקשים שנשים לב לאפשרויות מטריאליסטיות, ההשפעה של האפשרויות  המטריאליסטיות שיש לאדם לבין סיכויו להצליח.מידת סיכויי למצוא אהבה, בריאות, אושר, ילדים ובחירותי הפוליטיות שלי וכולי... כלומר הם לא מדברים רק על הזדמנות תעסוקתית וחינוך, הם מכניסים הרבה מאוד עולמות ורבדים אחרים כמו אהבה, בריאות. אם אני תיירת עשירה אני אתקבל בברכה כמעט בכל מקום בעולם. הניאו מרקסיזם קושר את הריבוד למגוון רחב של תופעות חברתיות.

 הניאו מרקסיסטיים עדיין מציבים במרכז את הסולם הכלכלי.