Tuesday, April 24, 2012

מבוא לסוציולוגיה - סיכומים: האינטראקציה הסימבולית


מבוא לסוציולוגיה - סיכומים: האינטראקציה הסימבולית
עד כה דיברנו על היחיד כגיבור של המציאות. האדם ההומו אקונומיקוס הוא זה המקבל החלטות, ממקסם תועלות. סוציולוגיה לא מגיעה אל הקצה של הציר (בין סטרוקטורליזם לאינדיבידואליזם) בו קיים האינדיבידואליזם. מקצה הציר ישנה הגישה הסטרוקטורליסטית של דירקהיים ששם במרכז את החברה כיחידת הניתוח. הסוציולוגיה אפשר לפרוש אותה על הציר. דירקהיים יהיה הקיצוני החברתי ביותר, מרקס פחות מדבר על חברה אלא על קבוצות מבנה מהלכים גדולים. וובר מתקרב לפעולה, מסתכל על מה אנשים עושים ומה קבוצות עושות, התבוננות יותר מקרוב ולא רק על מיקום בסדר החברתי. וגופמן למרות שהוא לא אינדיבידואליסט מבחינתנו הכי מתקרב ליכולת להתקרב ולהתחיל להסתכל בתופעה שנקראת חברה דרך הפרטים שמרכיבים אותה.
האינטראקציה הסימבולית ראשיתה בשנות ה20 של המאה ה20. גופמן בשנות ה70 מחייה את הגישה הזו אחרי הרבה מאד שנים של חשיבה סטרוקטורליסטית. ברגר ולקמן קדמו לגופמן.
התיאוריה צומחת כחלק ממה שמכונה אסכולת שיקגו. במחלקה לסוציולוגיה באוני' שיקגו שהייתה החשובה ביותר במשך שנים ארוכות. בשנות ה20 אסכולת שיקגו (שהיא עיר מאד מתוכננת ומאורגנת בשנות ה20 הייתה מאד ענייה ונבנתה מחדש, פרנסי העיר האמינו שסוציולוגים יכולים מאד לעזור בבניה מחדש וביקשו עזרה לחשוב על איך מתכננים חברה, פנו לסוציולוגים שעסקו בסוציולוגיה עירונית.
·         יחידת הניתוח היא סיטואציה\אינטראקציה – שני אנשים נפגשים בבר או ברחוב, מפגשי פנוים פנויות וכיו"ב. אנשים שנפגשים והאינטראקציה ביניהם. עוסקת מצד אחד ביחסי גומלין ומצד שני בסימבוליקה. השם מלמד מהם האלמנטים המרכזיים במעניינים את הגישה איך משתמשים בסמלים (שפה כמערת של סמלים) כדי לייצר אינטראקציה וכדי לכונן זהויות אנושיות.
·         היא תיאורית מיקרו כלומר, מציבה את האדם ולא את הסדר החברתי במרכז. האדם באינטראקציה, לא האדם היחיד (כיחיד) הוא בלב ההתעניינות שלה.
·         האדם מכונן את החברה – בתוך כדי האינטראקציות שלו האדם מייצר ומכונן את מה שאחר כך אנחנו קוראים לו חברה. לפי דירקהייים החברה מכוננת את האדם ואנחנו מבינים את האדם כנגזרת של החברה, גופמן מסובב את התמונה – האנשים בתוך האינטראקציות שחוזרות על עצמן ומזינות אחת את השניה, כולן יוצרות חברה. אין לנו בגישה הזו חברה, יש לנו המוני אינטראקציות שיש ביניהן המשכיות – הן לא מנותקות אחת מהשניה.
·         האדם כיצור מעניק משמעות\פרשן – ההתעניינות היא באופן בו בני אדם פועלים מתוך פרשנות שהם מעניקים למציאות וגופמן הולך אף רחוק יותר מוובר וגוזר את פרשנות המציאות מסיטואציות של העבר, מהצטברות של התנסויות. ההבדל הוא משמעותי – אנחנו מסתכלים על מקומות אחרים. הגישה מציבה מבט ב'זום אין' zoom in)) ומנסה להבין את התהליך מלמטה, מהמקום של בני האדם.
·         גישה דינאמית - כל הזמן מסתכלת על שינוים ואיך אנשים מעניקים משמעות, איך הם מגיבים אחד לשני.
·         אין מציאות אובייקטיבית אלא אובייקטיביזציה של המציאות – אין עובדות חברתיות, אנחנו מכוננים את המציאות כל הזמן, היא איננה רחוקה מאיתנו.
·         המציאות היא אינטר סובייקטיבית
·         דגש על התנסות (חוויה)
·         מרכזיותם של סמלים
בספרו הצגת האני בחיי היומיום גופמן מראה איך אפשר לעשות סוג כזה של סוציולוגיה. הוא מסתכל מסביבו. כולנו למעשה עושים סוג של מחקר כמו שגופמן עשה (נכנסים למעלית ובוחנים אנשים או באוטו מסתכלים על התנהגות אנשים באוטו אחר). גופמן התעסק באינטראקציות הכי קטנות בחיי היומיום. אחת הסוגיות המרכזיות שגופמן מציג בספרו היא השאלה של איך מנהלים רושם – איך מנהלים את יחסי הגומלין.
בעיני גופמן אין אישיות, אין 'אני' אחד, יש לנו הרבה אישויות ובכל סיטואציה אנחנו מנהלים אישיות אחרת. אנחנו ריבוי של מסכות ובכל סיטואציה אנחנו מרכיבים מסכה אחרת שמתאימה לסיטואציה. ריבוי המסכות הן האדם. שולפים את המסכה הנכונה בכל סיטואציה חברתית.
·         הגדרת מצב היא הפרשנות שכל אחד מאיתנו נותן למציאות שסובבת אותו באינטראקציה ולפיה הוא פועל. האופן בו אני מגדירה את המצב זו כבר פרשנות וזה מגדיר עבורי את דפוס הפעולה שלי. גופמן אומר שהאופן בו אנו תופסים את המציאות הוא מציאותי בתוצאותיו – מה שאני תופסת במציאות הוא מציאותי. זה שאנחנו אומרים שהמציאות אינה עובדה זה עדיין לא אומר שהיא לא משפיעה עלינו היא משפיעה על האופן בו אנו חיים ופועלים. בד"כ אינה דבר אינדיבדואלי.                                                                                                     כל אחד מתחיל בהגדרת מצב אישית אך בכל סיטואציה אנחנו מנהלים משא ומתן על הגדרת מצב משותפת.
·         הגדרת מצב משותפת סיטואציה לפי גופמן היא תמיד משא ומתן על הגדרת מצב משותפת. היא עדיין יכולה להיות נזילה ולהשתנות אך מכיוון שהיא משותפת היא סוג של משהו יציג.
·         ניהול רושם לאחר הגדרת המצב אנחנו מתחילים לנהל רושם. אנחנו רוצים לדעת את האמת על האחרים. יש לנו סמלים דרכם אנו שופטים אחרים ומנהלים רושם. אנחנו מפרשים סמלים שאחרים נותנים לנו. גופמן מתאר אותה בצורה שיטתית, אנחנו לומדים מסמלים. אנחנו יכולים להיעזר במה שאחרים אומרים לנו. מסרים ושדרים מהאחר. אנחנו רוצים ללמוד משהו שאחרים לא רוצים שנדע. (סמלים – לבוש, האם אמיתי או חיקוי, מרושל או אלגנטי, הצגת שם מותג במקום חשוף בבגד או הצנעתו, מחזיקי מפתחות עם סמלי מכוניות יוקרתיות) אנחנו מנסים כיצרני רושם לגרום לאחרים לחשוב עלינו דברים מסוימים וקולטים מצד שני רמזים מאחרים. שליטה בשפת גוף היא בעצם ניהול הרושם.
·         סטאטוס אינו יוקרה. הוא המקום שלנו בסדר החברתי. ניהול הרושם אמור להציב אותנו בסדר החברתי של הסיטואציה.
·         תפקיד כולנו משחקים תפקידים במשחק החברתי. את חלקם אנחנו מחבקים ומחוברים אליהם ומבטאים את ה'אני'. לעומת זאת תפקידים שאנחנו שומרים מהם מרחק ומסמנים את זה לחברה. גופמן מתעסק הרבה באיך אנחנו מנהלים את הקשרים שלנו ומפעילים את האינטראקציות האלה ואיך אנחנו פועלים בתוכן כדי לנהל סמלים ולשדר אותם.
יש לנו לפעמים תסריטים שאנחנו פועלים לפיהם. לוקחים אותם מסיטואציות מוכרות לנו מהעבר. באיזהשהו שלב גופמן הבין שצריך לקחת בחשבון שמחוץ לבמה (מחוץ לסיטואציה) יש מאחורי הקלעים מציאות אובייקטיבית שלא ניתן להתעלם ממנה ויש לקחת אותה בחשבון והיא משפיעה עלינו. איך זה שיש בכל זאת רצף בתוך הסיטואציות וחיפש מבנים רכים ונזילים שהולכים איתנו ממקום למקום וסיטואציה לסיטואציה. התחיל לשאול מאיפה הגיעו כל הגדרות המצב שאנחנו מביאים איתנו.
*המקום בו אדם נמצא לבדו בחדר, אין אינטראקציה בכלל כבר לא מעניין את גופמן. זה מקום לא חברתי.



No comments:

Post a Comment

Post a Comment