סוציולוגיה פוליטית: לאום

לאום:

לאום: קבוצה של אנשים בעלת זהות משותפת ששואפת להגדרה עצמית במסגרת של מדינה ריבונית בזיקה לטריטוריה עצמאית מסוימת. ללאום יש יסודות משותפים אותם חולקים בדרך כלל בני הלאום כגון שפה, תרבות והיסטוריה משותפת.

מאז ווילסון ו-14 הנקודות שלו, כל קבוצה שהוגדרה כלאום, יש לזה משקל פוליטי מאוד גדול. התופעה הזאת של לאומים, או אפילו התופעה של קשר בין הגדרת הקבוצה כלאום לבין זכויות פוליטיות היא תופעה לגמרי חדשה. המוסכמות השתנו מאז, העובדה שיש קבוצה שמדברת בשפה מובחנת וטוענת להיסטוריה מובחנת, העובדה הזאת מקנה להם זכויות פוליטיות ולכן הניסיון להבין מיהו לאום ומיהו לא יש לא משמעות פוליטית וגאופוליטית מאוד מאוד חשובה.

בסוציולוגיה: אנו מזהים שתי תיאוריות מרכזיות:

1.תפיסה פרי-מורדיאלית{סמית'} -לאומיות  מבוססת על זיקה לאבות קדמונים משותפים: טרום לידתית,  מזוהה במיוחד עם סוציולוג בשם סמית', שרואה בלאומיות כתופעה אונטולוגית, שיש לה קיום והיא אמיתית, והיא זהות שמבוססת על זיקה לאבות קדמונים משותפים. זאת אומרת אנשים שיכולים לשרשר את ההיסטוריה שלהם לאבות קדמונים ויש להם זהות קולקטיבית אובייקטיבית והיסטוריה משותפת, הם חלק מלאום. אם אי אפשר למצוא את הגנאולוגייה(גבר+אישה=ילד יקיר+סוציולוגיה=גייז) והליכה אחורה לאותם אבות קדמונים ואין קשר היסטורי משותף ארוך שונים שקושר את בני הקבוצה זה לזה ומבחין אותן מאחרות לא ניתן לדבר על לאום. סמית' הוא הסמן הימני של הלאומיות כי לאומיות היא עובדה חברתית וניתן לאתר את המקורות ההיסטוריות שלו, הגבולות שלו מוגדרים. ולא מנגד, עומדת התפיסה ההבנייתית.

לאומיות מתבססת על כוחם המתמשך של קשרים אתניים אשר לעיתים תכופות מהווים את הבסיס לזכויות ולחובות של הסדר האזרחי המודרני. מאפיינים פרימורדיאליים בולטים כוללים: קהיליות, שפה, מיתוסים, זיכרונות ומנהגים משותפים. קשרים פרימורדיאליים מבוססים על כוחה של תחושה קבוצתית ועל אמונה משותפת שקשרים אלו מתקיימים ככוח החורג משיקול דעת ומאינטרסים רציונאליים.

לקבוצה האתנית הזאת שיש לה סממנים משותפים שאנחנו נולדים איתו, יש לנו שפה, יש לנו מיתוסים משותפים אודות אב קדמון, זיכרונות, מנהגים משותפים. קשרים שמתקיימים ככוח שחורג משיקול דעת ואינטרסים רציונאליים.

14 הנקודות של ווילסון מסוף מלחמת העולם הראשונה מהווים את השיא של שלב הפורמליזציה של המאונה בקשר שבין לאופ למדינה. אבל אביב העמים הוא לא משהו של המאה ה-20, אלא משהו של המאה ה-18. כלומר כבר אז התפתחה פילוסופיה, שהדגישה את המרכזיות של האומה שחייו של האדם. היא הקדישה את הקדושה של הקשר הלאומי. אנחנו מסתכלים למשל על אזרחות גרמנית, ואנו רואים שזה משותף על שפה משותפת, מי ששפת אימו היא גרמנית זכאי לאזרחות גרמנית ולכן הרבה יהודים שהתגוררו בברית המועצות לשעבר זכאים לעבור לגרמניה ולקבל אזרחות מתוקף העובדה ששפת האם שלהם הייתה גרמנית. אז התפיסה הזו של לאום משותף שמבוסס על משהו פרימורדיאלי, שלאימא שלהם הייתה שפה לפני שהם נולדו, הצדיקה בעיני הגרמנים מתן אזרחות. בעיני הגרמנים גבולות הלאום עוברים היכן שעוברת שפת האם. מדובר כאן בקהילות שפה, כשיש שפה מסוימת זה סימן לקשרים פרי מורדיאליים ומסמלים היסטוריה משותפת וקיומה לש אומה.

כנ"ל לגבי הציונות: יש לנו זיקה לשפה עתיקה עברית. וצריך ללמד את כולם.

סמית עורך מחקר היסטורי, ועובר בין קבוצות לאומיות שונות, ומראה כיצד לאותן קבוצות יש מיתוסים משותפים, שפה משותפת, ניתן לשרשר את ההיסטוריה אחורה לקבוצה אתנית עתיקה שיש לה את אותם מאפיינים אתניים משותפים עם זיקה לטריטוריה מסויימת ולא בהכרח.

2.תפיסה הבנייתית {קהילות מדומיינות} {אנדרסון והובסבאום}- לאום כקהילה מדומיינת, לאומיות כאידיאולוגיה: קשורה מאוד להבנייה החברתית של המציאות. מזוהה עם עבודתו של בנדיקט אנדרסון-קהילות מדומיינות, התפיסה הזאת אומרת שלאום הו למעשה קהילה מדומיינת, במובן של לא הכרחי שיהיה לה עבר היסטורי עובדתי משותף\ אלא שבתהליך של הבניה חברתית של המציאות, קבוצה התחילה לחשוב על עצמה במונחים של לאום, התחילה ליצור הבנייה, יצירה משותפת של היסטוריה, סמלים. לאומיות נתפסת כאן כאידיאולוגיה שמשרתת מטרות פוליטיות, חוקרים שונים מייחסים את השימוש באידיאולוגיה של הלאומיות לקבוצות שונים. לפעמים אליטה פוליטית, לפעמים מעמד של בעלי ההון, יש כאן קבוצה שמפיקה תועלת מהיכולת שלה לדמיין את הקבוצה האתנית כלאום. היכולת לגייס את הרגשות של השחקנים של המשתתפים בטריטוריה כדי לשרת את האינטרסים של אותו מעמד שליט.

1.גישת המיקרו: עוסקת בניתוח מיקרו של פוליטיקה אתנית וכוללת את האופן בו רותמים מנהיגים ומפלגות את הלאומיות לצרכי מאבקי עוצמה פנימיים.

מסתכלת מקרוב על האופן שבו מנהיגים ומפלגות רותמים את הלאומיות לצורך מאבקים פוליטיים פנימיים ולזכות בתמיכה ולסדר מחדש את השיח הציבורי. ומה שאנדרסון עושה שזה יותר חשוב זה דווקא ניתוח מאקרו של איך לאומיות מתגבשת:

2.ניתוח מאקרו של התגבשות לאומיות, במהלכה יוצרת המדינה קבוצות אתניות ולאומים למטרותיה, ושאותה היא מממשת בזירה הבין-מדינית. הגישה ההבנייתית נחשבת למודרנית היות והיא מניחה כי הלאומיות הינה תוצאה של תפעול על ידי קבוצות פוליטיות להשגת מטרותיהם, ושהינה תוצר של התנאים המודרניים המאפיינים מדינה, הכוללת בירוקרטיה, חילון ומערכת כלכלית סדירה.

איך המדינה יוצרת אתניות ולאומים למטרותיה ומשתמשת בסיפור של לאומיות כדי לממש את האינטרסים שלה בזירה המדינתית ובין לאומית ונחשבת למודרנית יותר כיבן שהיא מניחה שהלאומיות היא תוצר של תנאים מודרניים בלבד בעוד שסמית' מחפש תנאים עתיקים.

אנדרסון גם מדבר על התפקיד של האימפריות בייצור הלאומים לא רק במובן של דיכוי אלא גם במובן של יצירת כלים כמו בירוקרטיה, חוקים, סימון גבולות על מפות.

התפיסה היא שגם אם אנו מוצאים סיפורים של עבר משותף, אנחנו יכולים לראות שהרבה מהסיפורים עצמם הם סיפורים יחסית חדשים ולאו דווקא מלפני 2000 שנה, שניתן לחזור אחורה בזמן ולמצוא תא המקור שלהם, אלא סיפורים יחסית חדשים שהקבוצות מספרות לעצמן כדי לעשות הבניה של ההיסטוריה המשותפת שלהם כעם. כדי להבין את עצמם, לספר לעצמם את הסיפור שלהם כעם ה מבנים לעצמם את הסיפור שהם עם כדי להרגיש את הקולקטיב המשותף.   

הצורה הזו של הדיון בלאום, היא לא מחלישה את הטענות שהלאומיות של קבוצה אחת על פני טענות לאומיות על פני אחרת מפני שכל הלאומים הם מדומיינים.

במילים אחרות זה כן עיצוב היסטורי, אבל אז תמיד יש קבוצה אחת באליטה ששומרת על המצב הזה.

נקודה ראשונה:כלומר, הדרישה של כל לאום לריבונות היא שוות כוח אצל כולם. כלומר, עצם הטענה ללאומיות, עצם החשיבות של לאומיות בארגון שבחיים שלנו זה מה שחשוב לנו , כי זה שווה אצל כולם. הדבירם האחרים לא משנים לנו, רק העובדה שזה שווה אצל כולם.

נקודה שנייה:כמו-כן ההיסטוריה מוכיחה לנו שמה שנתפס מציאותי הוא מציאותי בתוצאותיו. זה לא משנה לנו אם זה תוצאה של הבניה או לא, כרגע זה קיים, כרע זה האופן שבו אנו תופסים את הועלם. הלאומיות הציונית, היהודית, הפלסטינאית היא המצאה מוחלטת אבל בפועל אנשים מוכנים למות בשביל התפיסה הזו של לאומיות.

לסיכום, למרות שיש ויכוחים חריפים בין שתי הגישות צריך לראות גם את ההשלמה ביניהן כי אפשר לומר שלאומיות בת זמננו מורכבת משניהם ולמרות הניגוד העמוק והפוליטיזציה של ניגוד הזה לשתי הגישות הללו יש הרבה מן המשותף. וגם סמית' בסופו של דבר מראה לנו  שיש אפשרות לצמיחה של לאומים חדשים ולצמיחה של לאומיות רב אתנית.