רשימת סוציולוגים חשובים ורעיונות מרכזיים שלהם בקצרה

סוציולוגים מרכזיים:

אוגוסט קונט, 1839- ממציא המושג "סוציולוגיה". בעקבות 3 המהפכות שזעזעו את העולם (צרפתית, תעשייתית ומדעית) הופך האדם בחברה למרכז המחקר.

אמיל דורקהיים, סוף המאה ה-19- הקדיש את חייו לחקר החברה כפרופסור הראשון בנושא, על ידי מדידה סטטיסטית. גישתו מדגישה את עליונותה של החברה על הפרט, מבחינתו החברה היא הומוגנית, ההבדלים בתוכה הם לפי מין וגיל. חקר את נושא ההתאבדות כדי לבדוק את תופעת הליכוד החברתי, טען שהתאבדות, כמו סטייה, היא עניין חברתי ולא פרטי.

טען שהחברה, כמו הטבע, היא בעלת חוקיות: הגישה הפונקציונליסטית, כל אחד תלוי בהתמחותו של השני וכך נוצרת סולידריות חברתית. כאשר הברה מתפוררת הפוטנציאל לסטייה גובר.

טלקוט פרסונס, שנות ה-40 עד ה-60- מפתח גישה תיאורטית כדי לענות על השאלה- איך נוצר הסדר החברתי. מתייחס אל החברה כאל מערכת, חבריה מחויבים למערכת ברצון, אך מוגבלים בתוכה, לחוקיה.

בנה את מודל פרסונס שעל פיו- כל חברה המעוניינת להתקיים חייבת לספק לחבריה 4 צרכים מרכזיים: תרבותיים- על ידי הנחלה מדור לדור, חברתיים- על ידי חלוקת עבודה, אישיים (השג מטרות)- על ידי פוליטיקה ואורגניזם (הישרדות) - על ידי כלכלה.

קרל מרקס- תיאוריית הקפיטליזם. מאמין שחלוקת האנשים בתוך חברה למעמדות שונים תמיד תיצור קונפליקט, מאבק בין בעלי המפעל לפועל הפשוט. הבורגנים מגנים על שלטונם מפני הפרולטריון על ידי הוצאה מהחוק של כל הפעולות שעלולות להתנגד לו.

ובר, מאה 18 עד המאה ה-19- מתעסק בתחום הכלכלי חברתי, טוען שחלוקת מקצועות וההתנהגות הסגפנית של הפוריטנים (חיי צנעה והצדקת עושר בהגינות) השפיעו בצורה ברורה על סגנון החיים הקפיטליסטי- יצרו אותו. ובר תומך בטכניקות בירוקרטיות הקיימות בארגונים המודרניים, ובונה את הטיפוס הבירוקראטי האידיאלי (בעל 7 התכונות).

פייר בורדייה, מאה ה-20- טוען שהמאבק בין פרטים וקבוצות בחברה נסוג סביב דבר אחד- הון (על כל סוגיו). טוען שאת ההון התרבותי (הכולל בתוכו גם אלימות) רוכשים בשני מקורות עיקריים- המשפחה ובית הספר.

ג'ורג' הרברט מיד, מאה ה-19- סבר שהייחודי לבני האדם הוא השפה- הם חולקים סמלים בעלי משמעות. טוען שהפרטים יוצרים את החברה באמצעות אינטראקציה, בלעדיה החברה כלל לא קיימת. לפיו, אישיותנו מורכבת מה-I, ME ו-SELF המדברים על מערכת היחסים שלנו בין התנהגותנו הטבעית לבין ההתנהגות שלנו בהתאם לאחרים.

ארווין גופמן, מאה ה-20- מייסד הגישה הדרמטורגית (משלב בין התיאוריה הסימבולית הפונקציונליסטית)- האדם מביע את עצמו והופך למי שהוא בגלל האינטראקציה עם האחרים, ה"עצמי" של האדם קשור בחברה, כי אם לא יהיה לו היכן להציג את ה"עצמי" לא יהיה לו "עצמי".

ג'ורג' הומנס, המאה ה-20- ייסד את זרם הסוציולוגיה ההתנהגותית המדבר על כך שלכל פעולה חברתית נלווים תגמולים ומחירים (גישת החליפין). טוען שבין בני האדם נוצרת מערכת יחסים של עזרה והוקרה, שנלווים אליה חישובי רווח וכדאיות. כמו בקבוצה לא פורמאלית, בארגון היחסים בנויים אותו הדבר, אך יותר שיטתיים

פרויד, סוף המאה ה-19 עד המאה ה-20- פיתח את תורת הפסיכואנליזה- אישיותנו היא ביולוגית וניתן להסבירה במונחים ביולוגיים- כיצד האדם מתנהג ומכירה את החברה (חיברות)

ז'אן פיאז'ה, המאה ה-19- בנה מודל להתפתחות המנטאלית והתרבותית של האדם, היכול להסביר את התהוות אישיותו (חיברות).

רוברט מרטון- טוען שאנומיה נובעת כאשר קיימת סתירה בין המטרות החברתיות לבין האמצעים שעומדים בפני הפרט להגשמת מטרות אלה- סתירה בין המבנה התרבותי לחברתי. הדבר יוצר מתח שעימו הרוב הגדול מתמודד, אלה שלא, הופכים לסוטים. מדבר גם על הריטואליזם הבירוקראטי (טקס הפעולות בארגון) שמשכיח את מטרותיו האמיתיות.

קאי אריקסון- טוען שהחברה מגבשת את עצמה על ידי יצירת גבולות, שעליהם מעיד מי שנמצא מחוץ לגבולות- הסוטה.

מישל פוקו, המאה ה-20- טוען שבני אדם משוגעים הומצאו על ידי הפסיכיאטרים, בתור אינטרס שלהם.

אדווין סאדרלנד- טוען שהלימוד של כל דפוס חברתי (גם התנהגות סוטה) קשור ישירות לקבוצת ההתייחסות של האדם. הדבר הופך לנטייה טבעית.