Wednesday, July 17, 2013

סיכום בספרות: האדונית והרוכל - עגנון



האדונית והרוכל-עגנון

1.סיפור ראליסטי עם יסודות פנטסטיים (על טבעיים)
בסיפור "האדונית והרוכל" של עגנון מתרחשים אירועים ריאליסטים : הרוכל מגיע לבית האדונית,משתקע בביתה ובסוף הסיפור חוזר לעיסוקו הקודם  - רוכל שמסתובב בדרכים.
תיאור ישיר של משהו שחורג מחוקי הטבע מצוי בעיקר לקראת סוף הסיפור ,בשני משפטים : כשהאדונית  הפצועה מנסה לנעוץ שיניה בגרונו ולמצוץ ולנשוך וכשהיא לא מצליחה לעכל את המזון שהוא מנסה להאכילה כיוון שכבר שכחה איך לאכול כמו בן אדם מכיוון שהיתה רגילה לאכול את בשר בעליה ששחטה ואכלה ושתתה את דמם.....
לאורך הסיפור ישנו ספק וחידתיות בקשר לתעלומת אי האכילה של האדונית.

2.המספר ונקודת הראות
בקריאה ראשונה של האדונית והרוכל הקורא נמצא בין נקודת התצפית של המספר יודע הכל לבין נקודת התצפית של הרוכל.המספר בוחר לא לגלות לנו יותר ממה שהוא מגלה לרוכל. ולכן אנו שותפים לתהייה ולחרדה של הגיבור. יש לנו עמדת עליונות מסוימת על הרוכל כיוון שהמספר רומז לנו כי הרוכל תמים ולא מסוגל להבין את המציאות.המספר מכוון אותנו להבין כי הגיבור טועה ,אך לא פותר עבורנו את התעלומה.

בקריאה שניה של האדונית והרוכל , לאחר ידיעת הפואנטה , חלקים שלמים של הסיפור מקבלים מימד אירוני כיוון  שהרוכל חושב שהוא חי חיי תענוגות ואנחנו יודעים שהוא משמש כאווז שעובר תהליך פיטום ,כדי לשמש ארוחה לאדונית (כמו עמי ותמי).
האירוניה נובעת מפער הידיעה שיוצר המספר הכל יודע : הלני יודעת מהי המציאות,אנחנו הקוראים מבינים מהי המציאות ורק  יוסף הרוכל לא מבין ומפרש את המציאות כפי שהוא מבין אותה בתמימותו.

האירוניה הקומית והמפחידה נוצרת ,בקריאה שניה,מכך שאנו מבינים את דבריה של האדונית "לא כל רוצח עשוי שימצאו אותו".ואילו יוסף אינו מבחין בסכנה.הוא  רוצה לנחם את האדונית שאיבדה את בעלה ואומר ש"אילו ידעתי במה יכולני לשמח את ליבך הייתי נותן מחצית חיי" משפט פתטי כיוון שאנו יודעים שהיא מתכוונת לקחת את כל חייו. אנחנו גם מבינים את פירוש החיוך המוזר שהיא מחייכת. חיוך  שהרוכל ("שאדם תמים היה") מפרש אותו כחיוך לטובתו.

בשיחה נוספת ,שבה מנסה הרוכל לגלות את סוד אי האכילה של האדונית  ,היא אומרת לו בפרוש : "דם אנשים אני שותה ובשר אדם אני אוכלת". בשיחה זו ,שהמילים אכילה ושתיה חוזרות בה פעמים רבות,היא מדברת על דמו המתוק ומכנה אותו בשמות חיבה של עופות שאוכלים פגרים : עורבי,נישרי.
הרוכל אינו מסוגל להאמין לדברי אימה אילו ומנסה להרגיע את עצמו שכך מדברות שרות בשעה שהן מחבבות את בעליהן, ואילו אנו הקוראים ,בקריאה שניה, יודעים כי היא דוברת אמת לאמיתה  וכשהיא אומרת לו "אני חוששת שלא תצא מידי חי,הוי פגרי המתוק שלי " היא אינה מדברת במטפורה אלא באופן קונקרטי ביותר.
בשיחה נוספת האירוניה פוחתת כיוון שהרוכל כבר מתחיל להיות מודע לכך שהוא שרוי במצב שיש  בו איום נוראי ומפחיד,אך עדיין אינו מצליח להבין מה הדבר. יש כאן שילוב של צחוק ואימה  הנובעים מחוסר החשש המוחלט של האדונית לספר בגלוי על תוכניותיה ומפעולות ההמחשה שלה המתלוות לדבריה : הספירה באצבעות,הטפיחה על הכרס וליכסון המבט...
הדברים כל כך לא הגיוניים ולכן יוסף לא קולט במודע את מה שמתרחש ,אבל בתת מודע כבר עושה קשר בינה לבין הסכין .מבטה נראה לו מפחיד כמו להב של סכין חדשה,וכשהיא מבחינה בפחדו היא מתארת אותו בלגלוג כמו חזיר וברווז,שתי חיות המיועדות לאכילה.

יחסו של המספר אל יוסף,הוא יחס לגלגני. הוא לא מרחם עליו אלא מציג אותו כדמות של רוכל פשוט הנודד בגשמים ובקור וכשיש לו הזדמנות לחיי נוחות,לאוכל ומין הוא מתגלה כנהנתן,מתרפס,שמוכן לותר בקלות על דתו ועל עצמיותו ולכן נקלע למצב שבו הוא נמצא. הלגלגנות על יוסף נעלמת לגמרי כשהוא נמצא בחרדה ויוצא לקרוא קריאת "שמע" בחוץ. הוא יוצא החוצה כיוון שבחדר יש פסל נוצרי.
הביקורת של המספר על התנהגותו של יוסף  באה לביטוי כשיוסף קורא : "אבי שבשמיים,כמה נתרחקתי.אם איני חוזר מיד הריני אבוד..." יוסף מתכוון למרחק שהתרחק בקור ובשלג,מבית האדונית ואילו המספר ואנו הקוראים ,מבינים כי ההתרחקות משרשיו ומדתו וההשתלבות בבית הזר הן אלה שמסכנות אותו....
בסוף הסיפור " האדונית והרוכל"  ,יחסו של המספר אל יוסף ,לא לגלגני אך גם לא מסמפט.יש כאן יחס אדיש - תאור עובדתי יבש. הרוכל חוזר אל דרך חייו הקודמת, ויתכן שלא למד שום לקח והדברים יכולים לחזור על עצמם.

3.מוטיבים ב" האדונית והרוכל" : הסכין ,האכילה והשתיה,החיה, המבטים והחיוכים, הדרך,הקור.....


 הסכין
לאורך כל הסיפור " האדונית והרוכל" חוזרת הסכין שוב ושוב ובקריאה שניה היא מהווה רמזים מוקדמים לסוף המפתיע.
הסכין מופיעה לראשונה כשהאדונית בוחרת בה למרות שיוסף כלל לא חושב להציע לה אותה ומנסה לשכנע אותה לקנות את חפצי הנשים שהוא מוכר.
קניית הסכין, על ידי האשה, קצת מוזרה לו והוא מהרהר שיתכן שהבית הוא בית ציידים ,חיזוק להרהור זה הוא מקבל כשרואה את קרני החיות התלויות על הקירות כמו בבית ציידים. כמובן שבקריאה שניה אנו מבינים כי כנראה כשחזר אליה הרוכל בפעם השניה ( כשהוא נמשך אל האור שביער החשוך והסוער) , האדונית הבינה שנפל בידיה ציד אידאלי והיא קונה ממנו סכין כדי שתוכל לשחוט אותו.יש כאן אירוניה רבה כשהקורבן מוכר לרוצחת את הסכין שאמורה לשחוט אותו.
יוסף הוא קרבן אידאלי,הוא נהנתן (מתמכר בקלות להנאות החיים ),מוכן לוותר על עצמיותו בשל תפנוקים.אין לו משפחה,אף אחד לא יחפש אותו והוא תמים ולא חשדן והאדונית  רואה כל זאת כשהוא מגיע בפעם השניה לביתה. בדימויים אפשר לאמר שהוא נפל ברשת של האדונית.רשת שכנראה גם אחרים נפלו בה לפניו.  במשך רוב הסיפור הוא לא מבין כלל שהוא חרק ברשת של העכביש.בדימוי נוסף אפשר לאמר שהאדונית מתפעלת אותו כמו בובה על חוטים....)

בהמשך מגלה האדונית ליוסף ברמזים גסים את מטרת הסכין. היא סומכת על כך שדבריה כל כך הזויים עד שאין סכנה שיוסף יאמין לה . היא גם מבינה את אפיו הנהנתן ותמימותו הרבה שהופכים אותו לקרבן מוצלח.
כבר בשיחתם הראשונה היא מספרת לו על בעלה ואומרת "מה אכפת לך באיזה מיתה  נהרג,אם חיה רעה אכלתהו ,אם נשחט בסכין" ורומזת "הלא גם אתה מוכר סכינים שאפשר לשחוט בהם בני אדם " בשלב זה הרוכל אינו מסוגל לקבל את הדברים כפשוטם,כיוון שהם לא מתקבלים על הדעת. אבל האמירה הבוטה כבר זורעת זרע של חרדה שתתעצם בהמשך.
במשך הסיפור האדונית לא משתמשת בסכין ואנו נחרדים לראות שהיא מולקת ראשו של עוף ואינה שוחטת אותו. העוף לגביה הוא מאכל האבסת בעל החיים שאותו היא עומדת לאכול.
הרוכל שנהנה מההפוגה בשיטוטים ביער ומהתפנוקים של בית, אשה ואוכל,מתחיל לחוש בתת מודע בסכנה. בתת המודע הוא מקשר בינה לבין הסכין ולכן כשהיא מספרת על כל בעליה שנהרגו ורומזת כי היא אכלה אותם הוא מתמלא אימה ,ולמרות שהוא עדיין מפקפק ולא מאמין, נראה לו מבטה  באותו רגע כלהב של סכין חדשה. "עם שהיא מדברת נסתכלה בגרונו ועיניה הכחולות הבהיקו כלהב של סכין חדשה.הביט בה ונזדעזע".
החרדה באה לביטוי בחלום שחולם יוסף ובו הוא חש כי סכין ננעצת בליבו (ליבו הופך בחלום לצלב קרח)הוא מתעורר בצעקה  ומרגיש כאב פיזי ממשי בלב.
בסוף הסיפור אכן משתמשת האדונית בסכין כדי לרצוח את יוסף ודוקרת את המטה שעליה היה יוסף אמור לישון.
ואנו תוהים ,בגבול הדק שבין ראליה לפנטזיה ,הקיים לאורך כל הסיפור,האם לפנינו אשה רצחנית או אשה ערפד?....

מוטיב האכילה והשתיה
לאורך הסיפור " האדונית והרוכל" מוזכרות כל הזמן אכילה ושתיה.
יוסף הוא בעצם האוכל (המזון) של האדונית והיא מאביסה אותו באוכל ובשתיה כדי שיהיה מוכן לאכילה.
הוא מצידו בטוח שזכה ומצא בית מפנק.
יוסף נהנה מהמאכלים ומתמכר להם,בכל פעם שחרדתו גוברת והוא רוצה לברוח, ריח המאכלים המתבשלים במטבח מעכב אותו עוד קצת.
האכילה של בשר וחלב יחד מעידה על הקלות שבה מאבד יוסף את עצמיותו ודתו ומשתלב בסביבה וחושב שהוא חלק מסביבה זו. הוא אינו מבין כי מה שנראה לו כחיים טובים ונעימים זהו בעצם מצב של סכנה חמורה לחייו.
אי האכילה של האדונית מהווה חידת מסתורין שהולכת וגוברת אך יוסף למרות חשדותיו מעדיף לעצום עיניים ולהינות ממה שיש לו.
לשאלותיו בדבר אי אכילתה ,האדונית מספרת לו באופן ישיר כי אכלה את בעליה ואם כי הדבר מעלה בו חשש הוא משוכנע כי היא מדברת במטפורות.
היא אומרת לו בפרוש : "דם אנשים אני שותה ובשר אדם אני אוכלת" היא גם מוצצת את שפתיו במעין נשיקה  ואומרת "מימי לא ציירתי לי שבשרו של יהודי מתוק כל כך..."
הרוכל מוצא לעצמו תשובות הגיוניות להתנהגותה ולאי האכילה שלה : אולי היא לא אוכלת איתי בגלל הבדלי מעמדות, אולי כך מדברות באהבה נשים במעמדה... הוא אומר לעצמו שאין לו מה לדאוג כיון שהיא נראית בריאה ויפה.הרושם החיצוני דוחה את הצורך לפענח את התעלומה.
כשהוא בכל זאת נתקף פחד וחרדה היא לועגת לפחדו ואומרת שהוא נראה כמו ברווז או חזיר,שתי חיות שנוהגים לאכול.
לאחר שהאדונית פוצעת את עצמה וגוססת,יוסף מנסה להאכילה ,אך היא מקיאה הכל כי כבר לא רגילה למאכלים רגילים של בני אדם.
בסופו של דבר יוסף לא מצליח לקברה באדמה בגלל הקרח ושם אותה בארון על הגג ושם היא נאכלת על ידי צפרים שאוכלות נבלות.

מוטיב החיה
-האדונית מתוארת כמעיין חיה.היא חיה שטווה רשת לקרבנותיה (האור המאיר בליל הסערה ביער הנורא)ויוסף נופל ברשת זו. היא מכירה את אפיו והתנהגותו של הטרף ופועלת בהתאם.היא משחקת בקרבן ומכשירה אותו למאכל.
אפשר לתארה גם כחיה רצחנית שטורפת את בעליה לאחר ששוחטת אותם בסכין.
הכלבה בסיפור (כלבה ולא כלב)היא בעלת משמעות רבה.
-האדונית עצמה עושה אנלוגיה בינה ובין הכלבה  ואומרת לרוכל שבהתחלה רצתה לשסות בו את הכלבה ועכשיו היא עצמה רוצה לנעוץ בו את שיניה.
-במציאות יוסף מעדיף להדחיק את הסכנה ,אך בחלום תת המודע עולה והוא חולם שהכלבה נועצת בו את שיניה ולוקקת את דמו.לאחר האנלוגיה שהלני עשתה בינה לבין הכלבה ,ברור לנו כי  הכלבה בחלום מבטאת את חרדתו מפני הלני.
הלני משועשעת כשרואה את חרדתו ומתארת אותו כחזיר ואווז המיועדים לאכילה וקוראת לו באפן ברור "פגרי המתוק".
היותה חיית טרף גורם לכך שלא תרפה מטרפה,וגם בגסיסתה היא מנסה לנעוץ בו שיניים.
במותה העופות טורפים אותה כנבלת חיה.
בתאורה של האדונית כחיה טורפת ,הרואה ברוכל בעל חיים למאכל,יש נימה של זוועה אך גם סממנים קומיים בשל ההגזמה שבמצב.

מוטיב הדרך
הרוכל טועה בדרך ביער וכך מגיע אל בית האדונית ונקלע לסכנה גדולה,בסוף הסיפור הוא חוזר לנדוד עם קופסתו בדרכים.
אך לדרך יש גם רובד סמלי :  יוסף נקלע לסכנה גם משום שויתר בקלות על דרך חייו ודרך אמונתו,הוא אוכל חלב ובשר ומתלבש ומתנהג כמו אנשי המקום מאמץ לו את דרך החיים של האדונית הנוצריה .אך ככל שהוא מתרחק מדרך חייו הקודמת ותנאי חייו משתפרים ,הוא מרגיש כי הוא נתון בסכנה גדולה וליבו אומר לו לברוח ולחזור אל דרך החיים הקודמת אך הנוחיות מפתה אותו  וגורמת לו להתעלם מהסכנה.הוא ניצל ממות רק כשחוזר באופן ספונטני ורגעי אל דרך חייו היהודית ומתפלל "שמע" .הוא יצא החוצה להתפלל כיוון שבחדר היה פסל נוצרי ולא היה לו נח לקרוא "קריאת שמע" ליד הפסל הזה. החזרה לדרך אבותיו היא שהצילה אותו.
יוסף שיוצא להתפלל בכפור שבחוץ אומר "אבי שבשמיים ...כמה נתרחקתי,אם איני חוזר מיד הריני אבוד..." יוסף התמים מתכוון לכך שהתרחק מבית האדונית  והוא עלול למות בקרח,אך הסמליות ברורה לנו.

מוטיב המבטים והחיוכים
הסיפור " האדונית והרוכל" מלא במבטים וחיוכים של האדונית שבקריאה שניה משמעותם ברורה לנו,אלה חיוכים של טבחית שמחייכת אל האווז שאותו היא מפטמת למאכל. אך יוסף מפרש אותם לטובתו או שאינו יודע כיצד לפרש אותם,מה שיוצר אפקט אירוני וקומי.
למשל  כשהם מתקרבים זה לזו והיא מספרת לו על בעלה שנהרג והוא אומר שהוא מוכן לתת לה את מחצית חייו כדי לשמח אותה "נסתכלה בו האדונית וחייכה חיוך משונה של בוז או של ריצוי, או סתם חיוך  שאדם מחייך לו..." כמובן שאנו מבינים כי אין לה צורך במחצית חייו כיוון שכל חייו בידיה.
דוגמא נוספת היא כשהיא מספרת לו על כל בעליה שמתו. היא טופחת על כרסה ואומרת שחלק מהם נמצאים שם. הוא שואל : "מה פירוש שם ?"  והיא "ליכסנה עיניה וחייכה, והביטה בו שעה קלה ואמרה, ואם אומר לך כלום תבין? אם האלוהים הביטו וראו איזה פנים יש לפגר זה"
כשחרדתו גוברת הוא כבר מפרש את מבטיה כבוהק של סכין חדשה וחש את הסכנה הטמונה בהם.

4.הזמן והמקום  - מעין אוירה של אגדה מפחידה: בית בודד ביער,ליל סערה חשוך.....
המקום הוא מקום  עמום בין ראליה לפנטסיה.בית אדונים באמצע היער,במין שום מקום. חלקי הבית מוזכרים : רפת,חדר החפצים הישנים,גג הרעפים כל אלה יוצרים תמונה ריאליסטית של אחוזה כפרית. במקום מסוים מוזכרים גם אנשי המקום שהרוכל מתלבש כמותם .אך לאורך הסיפור הרוכל והאדונית נמצאים לבד באחוזה המבודדת.
הזמן המתואר הוא בעיקר חורף  .ראשיתו של הסיפור בתחילת החוף (גשמים ) וסיומו בעיצומו של החורף (שלגים וקרח)הגשמים והשלגים גורמים לשהייה של הרוכל בבית האדונית ,למרות פחדו,הקור החיצוני הופך לקור נפשי כשהרוכל אחוז החרדה חולם בלילה שליבו הוא צלב קרח שננעצת בו סכין.
בסופו של דבר יציאתו אל הקור מצילה אותו והאדונית הפצועה שנועצת בו שיניים לא מסוגלת לאכלו בגלל שדמו קפוא בשל שהייתו בחוץ.
הלילה גם הוא משמש תפקיד בסיפור האימה הזה : הרוכל הולך לאיבוד בלילה ומגיע לבית האדונית בגלל האור הבוקע ממנו. בליל הרצח הוא יוצא בלילה החוצה וכשחוזר מוצא את האדונית שנעצה סכין במיטתו בחשיכה....

5.הדמויות והיחסים ביניהן
לכאורה יש כאן קשר יצרי בין גבר לאשה אבל עם חלוף הזמן ,היסוד החידתי בולט יותר ויותר.ככל שהקשר ביניהם  מתהדק ,כך נעשה הרוכל מודע לתעלומה האופפת אותה והוא חש כי עם התקדמות הזמן אין הוא יודע עליה יותר ממה שידע ביום הראשון לבואו.
הרוכל מתקרב לאדונית בהדרגה: בתחילה היא מגרשת אותו, אחר כך הוא ישן ברפת ,עובר לחדר הכלים  הישנים (מחסן) ומשם לחדרה של האדונית .
לגבי יוסף יש כאן שיפור רב בתנאי החיים. האדונית מאכילה אותו ומטפלת בו ,אך יש ירידה רוחנית.הוא מוותר על עצמיותו ועל יהדותו. מאמצע הסיפור כשהוא כבר חרד מהסיטואציה המוזרה ומתחיל להתרחק ממנה,יש ירידה מבחינה חומרית , הוא עוזב את חדרה וחוזר לחדר הכלים  הישנים. יחד עם ירידה חומרית זו יש עליה מבחינה רוחנית .הצורך שלו להתרחק מפסל ישו ולאמר תפילת "שמע" מציל אותו.

הרוכל  מוצג כאדם כנוע ומתרפס. לשונו עמוסה מילים של חנופה : "גברתי","הגברת" ,"אדונית נאה שכמוך",הוא מתאמץ לשאת חן,לרצות.כך הוא נוהג כשהוא מציע את סחורתו וכשהוא מתקן את הגג.
לעומתו האדונית נוהגת בהתנשאות ובדחייה,היא חוזרת על הכינוי  "יהודי", שבסיטואציה זו יש לו משמעות של בוז והשפלה...היא מדברת אליו בלשון צווי ולא עושה דבר לקרבו אליה.
בתחילת הסיפור יש הסבר הגיוני להתנהגויות שלהם : הרוכל הוא נחות. הוא רוכל,הוא יהודי, הוא עני,חסר בית ואילו היא בעלת בית ,עשירה, נוצריה...
אבל בהמשך ההבדלים האלה ,כאילו נעלמים,ואומר לנו המספר  כי האדונית משמשת לפניו כאילו הוא אדוניה והוא התחיל שוכח שהוא רוכל עני ואף היא שכחה שהוא יהודי ..
לכאורה יש מעין שוויון ביניהם ,אך למעשה ,למרות השינוי בלבוש ובאורח החיים ,נשארים היחסים כפי שהיו .(בקריאה שניה אנו מבינים כי אלו יחסים בין האדונית לאוכל שלה).
הרוכל מצטייר על ידי המספר,הן באופן ישיר והן על ידי תאור דיבורו והתנהגותו,כדמות חלשה,אדם תמים שלא קולט נכון את המציאות שמתרחשת סביבו.
יש בו מידה של עצלות שכלית וגופנית,הוא נגרר בקלות אחרי ההנאות והנוחות שהאדונית מעניקה לו. הוא דמות שמתכחשת בקלות רבה ל"אני" שלה (עובר על דיני היהדות,משנה תדמית).
בשל תכונות אופי אלה הוא לא ממהר לעזוב את בית האדונית גם כשהוא מודע לכך שבית זה צופן בתוכו אסון.
האדונית ,כוחה נובע ממעמדה ומהמסתורין שלה ומכך שהיא יודעת ומבינה  את המצב. היא זו שיוצרת את המצב ומשחקת ברוכל שאינו מבין את המציאות שלתוכה נקלע.
עם חלוף הזמן הוא הופך להיות מוטרד מחידת האוכל וחוסר הידיעה ותשובותיה המפחידות של האדונית  לשאלותיו בעניין האוכל ,הופכות אותו לחרד מאד ומחלישות אותו עוד יותר.
הפעם היחידה שהאדונית נבהלת ו"חוורו פניה" היא כשיוסף אומר לה שדברה מתוך שינה והיא חוששת שגילתה משהו שלא רצתה לגלות,חוששת שיצאה מתוך השליטה המוחלטת שלה במצב.
כאמור ,האדונית כל כך בטוחה בעצמה עד שהיא רומזת ליוסף באופן ברור כי אכלה את בעליה והיא מתכוונת לאכול גם אותו.היא יודעת שהאמת שלה כל כך מדהימה עד שהיא מתקבלת כלא אמת ולכן היא חושפת עצמה ונהנית להבהיל את יוסף.

חרדתו של יוסף הולכת ומתגברת.ריח התבשילים  משאיר אותו בבית למרות שהוא כבר חש שעליו לברוח.
פחדו הרב בא לביטוי בחלום שמחולק לשני ארועי זוועה: בחלק הראשון הוא מרגיש שליבו הוא כצלב של קרח שננעצת בו סכין .הוא מתעורר בצעקה והמספר אומר לנו כי לבו כאב למרות שלא באמת ננעצה בו הסכין.
בחלק השני של החלום,הכלבה משתחררת מהשלשלת שלה ,נושכת אותו בגרונו ולוקקת את דמו. גם הפעם הוא מתעורר בצעקה.
החלום מבטא באופן ברור את מה  שהוא חושש.
ב2003 תלמידת יב עדי הראל כתבה כי-
"מה שקורה עם הסכין בחלום מבטא את מה שהתרחש במציאות. הסכין ננעץ בלבו של יוסף,אך הלב מתחלף לצלב קרח (הלני).הלני היא זו שנועצת את הסכין בליבו של יוסף אך הסכין ננעצת בה."

6..הסיפור האדונית והרוכל מאת שי עגנון כאלגוריה (משל)

השערה נפוצה היא שעגנון התכוון להעביר בסיפור "האדונית והרוכל" מסר אלגורי הקשור ליחסי יהודים ונוצרים באירופה .השערה זו מבוססת על כך שיש בסיפור סמלים ואיזכורים יהודיים ונוצריים בולטים:
האדונית נוצריה,שמה הלני (התייונות-הלניזם,תרבות המנוגדת לתרבות היהודית)),
 הרוכל היהודי שמו יוסף,שם יהודי תנ"כי. הרוכל מתחיל לאכול חלב ובשר,מפסיק להתפלל,מוותר על כל סימני היהדות,יוצא באופן פתאומי להתפלל "שמע",מתרחק מפסלו של ישו.
האדונית לעומת זאת מרבה להזכיר את ישו ומריה. בחדרה יש פסל של ישו ,בחוץ יש צלבי אבן,בחלום של הרוכל מופיע צלב קרח,האדונית מצטלבת,האדונית מזכירה כעובדה ידועה את הטענה האנטישמית כי היהודים הרגו את ישו.מצידה יש בוז וזלזול ביהודים בעוד שיוסף מנסה לאחר מותה להביא לה כומר.

האלגוריה-שהסופר התכוון (אולי) להעביר אלינו באמצעות הסיפור, היא תאור חייהם של היהודים בארצות הגויים,כשהמסר הסופי הוא שעל היהודים להיות נאמנים לדתם,לזהותם היהודית ואולי גם למצוא בית לאומי משלהם ולא להיות תלויים בשרירות ליבן ובחסדיהן של ארצות אחרות.
הרוכל הנודד בדרכים מסמל את היהודים הנודדים בארצות הגויים . יחסה העוין והמתנשא של האדונית אל הרוכל, מסמל  את הדרך בה רואים הנוצרים את היהודים המסתובבים בקרבם. היהודים הנודדים נמצאים בקשיים רבים המסומלים על ידי החשיכה והגשמים, אך לפעמים נדמה להם שמצאו מקלט בטוח במקום מסוים ושם הם יושבים כמו שהרוכל יושב בבית האדונית ,עיוור למציאות ומרגיש שהגיע לשקט ושלווה. מצבו הפיזי נח,יש לו מה לאכול, מיטה לישון ואשה לישון אתה,  חייו  ניראים מושלמים. אך המציאות האמיתית היא שכל אותו זמן מתכוננת בעלת הבית לרצוח ולאכול אותו. בשלב מסוים הוא מרגיש בסכנה,אך המנעמים  הפיזיים גורמים לו לוותר על דתו ושורשיו ולהרגיש כאילו השתלב בבני המקום.
כך גם היהודים,מוצאים מקום שבו מרגישים נח מבחינה כלכלית או מבחינות אחרות .הם מתיישבים במקום ולפעמים אפילו נדמה להם שהם נטמעים בבני המקום והם מתבוללים ושוכחים את מקורותיהם. הנוחיות המדומה שבה הם נמצאים גורמת להם להיות עיוורים ולא לראות כי הנוצרים רואים בהם זרים נחותים,רוצחי ישו, וזוממים כל הזמן להרע להם.(מידי פעם מגיע פוגרום שמזכיר להם זאת וגם אז הם לא בורחים...)
הביקורת על הרוכל שמוותר בקלות על עצמו ועל אשיותו תמורת חיים של נוחות,היא ביקורת על היהודים המתבוללים  שחיים באשליה שיוכלו להפוך לשווים לשכניהם אם יוותרו על אמונתם.
ההצלה של היהודים תהיה רק עם ישמרו על דתם ואמונתם,כפי שיוסף ניצל כשהתרחק מהצלב ויצא להתפלל תפילת שמע.
הביקורת מודגשת גם על ידי שני ארמזים מקראיים המופיעים בסיפור :
שניהם סיפורים על גבר עברי שעמד בסכנת פיתוי על ידי אשה נכריה ,כפי שהרוכל עמד מול הלני הנוצריה.
1. בניגוד ליוסף בסיפור זה,יוסף התנכי לא התפתה לאשת השר המצרי פוטיפר ובגלל זה ישב בכלא וסבל.אבל נחישותו גרמה בסופו של דבר שיעלה לגדולה, ואילו יוסף שבסיפור מתפתה בקלות ,לפיתוי הנוחיות מבלי להבין שסכנת מוות מאיימת על ראשו. 
2.ה סיפור שמשון ודלילה מוזכר בקצרה באחת מהערות המספר. שמשון כמו הרוכל, התפתה לנשים נכריות והביא על עצמו את מותו..(דלילה  פיתתה את שמשון לגלות לה את סוד כוחו וגילתה לפלשתים כי כוחו בשערותיו הארוכות)
האזהרה והמסקנה ברובד האלגורי היא כי עם ישראל צריך למצוא מחסה מקשיי הדרך אך לא בבית של נוצרים,אלא ליצור בית יהודי לעצמו. החנופה של היהודים לנוצרים ועצם ישיבתם בין הנוצרים נותנת בידי הנוצרים את הלגיטימציה ואת היכולת (את הסכין) לפגוע בהם.

האם העם לומד לקח מכל האסונות שעוברים עליו?
על פי הסיפור "האדונית והרוכל" ,אין למידת לקח,הרוכל ממשיך לנדוד בדרכים ועלול להתפתות שוב למצבים מסוכנים.

נקודות נוספות להתייחסות-
*סיף הסיפור *מבנה הסיפור *דמות פסיבית לעומת דמות אקטיבית.....           


No comments:

Post a Comment