סיכום איכותי: אמנון אני חולה- רשב"ג

אמנון אני חולה – רשב"ג

אמנון אני חולה  קראו אלי תמר / כי חושקה נפל ברשת וגם מכמר

רעי מיודדי, אלי הביאוה, / אחת שאלתי מכם אשר אומר:

קשרו עטרת על ראשה, והכינו / עדיה, ושימו על ידה בכוס חמר.

תבוא ותשקני, אולי תכבה אש / לבי אשר בלה בשרי אשר סמר.

א. באור השיר:

בית ראשון:

בפתח השיר "אמנון אני חולה" הדובר מציג את עצמו – אמנון, ומודיע שהוא חולה. המילה "אני" נסובה הן על השם "אמנון" והן על המילה "חולה" כאילו נכתב "אני אמנון ואני חולה". אמנון החולה קורא אלי תמר.  היא סיבת מחלתו, רק היא יכולה להיות התרופה לה: הוא נלכד ברשת אהבתה. (מכמר היא מלכודת, רשת - ישעיהו נ"א, כ': "בנייך עלפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר" – הדובר מתאר עצמו כתאו שהוכרע במלכודת).

השמות "אמנון" ו"תמר" רומזים אל הסיפור התנ"כי של אמנון ותמר בשמואל ב' פרק יג'.

בית שני:

הדובר מבקש ממקורביו לחוש ולהביא את תמר אל מיטת חוליו. הוא מנסח את הבקשה  כאילו זאת בקשתו האחת לפני מותו.

בית שלישי:

על ערש דווי מבקש  הדובר כי יעטרו את ראש אהובתו בכתר, יכינו את תכשיטיה, ישימו כוס בידה וימזגו בה יין ("חמר"). ההכנות מזכירות את ההכנות של אסתר לקראת אחשוורוש, מגילת אסתר ב' ט': "ותיטב הנערה בעיניו ותישא חסד לפניו ויבהל את תמרוקיה ואת מנותיה (מתנותיה במאכל ובמשתה) לתת לה ואת שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך…". יין חמר הוא יין שתסס, העלה קצף. בתנ"ך מוזכר החמר בתהילים ע"ג ט': "כי כוס ביד ה' ויין חמר מלא מסך ויגר מזה אך שמריה ימצו ישתו כל רשעי ארץ".  זוהי כוס פורענות מלאת קצף, סמל לחרון אפו של ה' אשר מוזג רק את השמרים המכילים תמצית רעל.

בית רביעי:

הדובר ממשיך ומבקש כי תבוא תמר ותשקנו ביין, אולי אז תכבה אש הלב  והוא יתרפא ממחלת האהבה המכלה את בשרו.

ב. סיפור המקראי על אמנון ותמר (שמואל ב' פרק י"ג).

הסיפור התנ"כי מספר כי לאבשלום בן דוד הייתה אחות יפה ושמה תמר. אמנון בן דוד התאהב בתמר אך לא יכול לממש את אהבתו כי תמר הייתה בתולה ונמנעה מלצאת בחברה, כנהוג בימים ההם.  סבלו היה רב עד כי נראה חולה. יונדב רעו, שנאמר עליו שהיה איש חכם מאד, ראה את אמנון במצוקתו ויעץ לו להעמיד פני חולה ולבקש מאביו המלך לשלוח אליו את תמר כדי שתאפה לעיניו לחם והוא יבריא מידה. כך אמנם עשה אמנון. תמר הגיעה לבית אמנון בפקודת אביה המלך דוד. כך נוצרה הזדמנות לאמנון לבצע בה את זממו:

"ותלך תמר בית אחיה והוא שוכב, ותיקח את הבצק ותלוש ותלבב לפניו ותבשל את הלביבות ותקח את המשרת ותצק לפניו. וימאן לאכול" (שם פס' ח' – ט').

אמנון מתנהג כחולה קפריזי:

"ויאמר אמנון: הוציאו כל איש מעלי. ויצאו כל איש מעליו. ויאמר אמנון אל תמר: הביאי הבריה החדר ואברה מידך. ותקח תמר את הלביבות אשר עשתה ותבא לאמנון אחיה החדרה." (שם פס' י')

 המספר המקראי מתאר בפרטי פרטים את תמר חסרת הישע המכינה את הלחם לעיני אמנון. אנו מתבוננים בה וחשים גם כיצד אמנון נועץ בה את עיניו הזוממות כמו חייה המשחרת לטרף. ואכן –

"ותגש אליו לאכול ויחזק בה ויאמר לה: בואי שכבי עמי אחותי..." (שם פס' י"א).

תמר התחננה על ליבו כי לא יענה אותה. היא הזכירה את חוקי ישראל הרואים במעשה זה נבלה. היא ניסתה להניא אותו ממעשיו באמצעות שלושה טיעונים: האחד – הדאגה  לשמו הטוב: באם הוא יעשה את המעשה  הוא ייחשב נבל. השני, היא מתארת את מצבה, שזו תהיה לה לחרפה, ולבסוף היא מנסה להימלט מהאסון על ידי כך שמבקשת ממנו לקבל את אישורו של האב למעשה. לא נאמר במקרא מי היו הוריה של תמר, מקובל לחשוב כי הייתה בת דוד ומעכה אם אבשלום. חכמים מסבירים כי מעכה ילדה את תמר לפני שהתגיירה ולכן לא נחשבה אחות אמנון על פי הדין. לבן המלך מותר היה לקחת אשה רק ברשות אביו. אבל, בין אם הייתה תמר אחותו ובין אם לא – המספר איננו מבקש לעשות הקלות לאמנון -  אמנון עשה מעשה נבלה.  הוא לא שמע לתחנוניה של תמר ואנס אותה.

מיד אחר כך הוא חש שנאה גדולה כלפיה, גדולה יותר מהאהבה שחש קודם. אולי בגלל רגשות חרטה ואשמה, אולי בגלל שהוא הרגיש שעשה מעשה נבלה ובמקום לקחת אחריות על מעשיו – הוא האשים את תמר בפיתויו. כך או כך הוא ציווה עליה להסתלק מעל פניו. תמר התחננה שלא יגרשה, כי בכך מעמדה יהיה שפל עוד יותר, אך הוא לא אבה לשמוע לה. הוא ציווה על משרתיו לסלקה ואת הדלת לנעול אחריה. ביוצאה, קרעה תמר את שמלת הפסים שעליה אשר סמלה את מעמדה כבתולה. היא  שמה אפר על ראשה וזעקה קבל עם ועדה את שברה. אבשלום אחיה הבין מיד את אשר קרה. הוא ביקש ממנה להחריש ולא להכריז על התועבה בראש חוצות, כי אמנון אחיה הוא:

"ותשב תמר ושממה בית אבשלום אחיה..." (שם פס' כ').

גם אבשלום עצמו החריש. המלך דוד גם הוא ראה את המעשה בחומרה:

"והמלך דוד שמע את כל הדברים האלה ויחר לו מאד". (שם פס' כ"א).

רק כעבור שנתיים נקם אבשלום את המעשה. הוא הזמין את כל בני משפחת המלך לחגיגת גז צאנו ובשעת החגיגה רצחו נעריו את אמנון על פי פקודתו.

 

ג.הזיקה בין הסיפור המקראי ושיר החשק.

מחוץ לשימוש בשמות "אמנון ו"תמר", קיים הבדל גדול בין שני הטקסטים. הטקסט המקראי כבד ואפל. הוא עוסק ביצרים בלתי נתנים לשליטה, במזימה כנגד נערה תמימה חסרת ישע, באלימות. זהו תאור של מעשה נבלה. לעומתו שיר החשק נימתו קלילה, לא רצינית ובלתי מתחייבת.  

מה ראה המשורר לאזכר דווקא את הסיפור התנ"כי של אמנון ותמר כהשראה לשיר החשק?

ננסה לנתח את הזיקה בין שני הטקסטים, באמצעות בחינה של מוטיבים בולטים הנפוצים בשירת החשק:

• האהבה אליה נכספים החושקים היא אהבה חושנית כמו זאת המצויה בשיר השירים.
• החושקים סובלים ייסורי גהינום מפני שאינם משיגים את משאת נפשם. הם לעולם אינם באים על סיפוקם.
• החושקים מציגים את מצבם כמצב טראגי: תיאורים מזוויעים של מחלת האהבה, האוהב קרוב למות.
• המאזינים אינם מתייחסים  לסבלם באמון או בכובד ראש. הם נהנים לשמוע את קורותיהם של החושקים האומללים הסובלים מתעלוליהן של אהובות יהירות.

מבלי להתייחס לקונוטציות המעוררים השמות אמנון ותמר, לפנינו שיר חשק טיפוסי.  נדמה כי המשורר איננו מעוניין  בהשוואה רצינית מדי לסיפור המקראי. השוואה כזאת תיטול ממנו את עוקצו ושנינותו ותעניק לו משמעות שלא נמצאת בו. אין בשיר התייחסות למשמעות המוסרית של מעשה אמנון בתמר. הדובר השתמש בסיפור לשם הדגשת מוטיבים בשירת החשק תוך שהוא מתעלם לחלוטין מהמטען הקשה והאלים של הסיפור.

מה לוקח המשורר מהסיפור המקורי?  הדובר עושה שימוש במוטיב המחלה: האהבה היא מחלה והחושק הוא חולה שאיננו שולט במעשיו.  החושק נלכד ברשתה של האהובה. הגיבור נמצא במצב של חולשה, הוא הולך ודועך. על הידידים להחלץ לעזרתו ולהצילו מהמוות הבטוח. האהבה היא פורענות וסופה  טראגי, לראייה - סיפור אמנון ותמר.

הדובר מאזכר את שמות גיבורי סיפור שהכל מכירים (ובוודאי גם מסתייגים ממנו...). הוא אומר: אני כמו אמנון. כמוהו אני חולה כי אהובתי בלתי מושגת. אני מבין בדיוק כיצד הרגיש אמנון, גם אני חווה את עוצמת הרגש שגרם לו לעשות מעשה כה נורא. אתם ידידי, צריכים לסייע לי, להבין אותי כמו שיונדב הבין וסייע לאמנון. אמנון הוא קורבן האהבה. האהבה היא מסוכנת, היא מפילה קורבנות, גורמת לפורענות. גברים מאוהבים הם קורבנות של האהבה ושל האהובה הפועלת עליהם כמו כישוף. הם זקוקים לכל סיוע.  הם חולים במחלה המכלה את בשרם. הדרך היחידה להביא להם מזור היא להביא אליהם  את תמר.  אבל גם כך אין הם בטוחים, אולי ישקיט הדבר את דמם, אולי להפך, יחמיר את מצבם. שכן האהבה היא פורענות. לראייה – הסיפור המקראי: מימוש האהבה גרם לאמנון שישנא את תמר יותר משאהב אותה קודם. גם הבחירה במילה "חמר" לתיאור היין שתמזוג תמר לאהובה - מרמזת על פורענות, ככתוב בתהילים.

מסקנה: הרמיזה לסיפור המקראי ממחישה את עוצמת הרגש והסבל הנגרמים בשל האהבה שהיא תמיד בלתי ממושמשת וגורמת לאובדן שליטה ולפורענות. אמנון נלכד ברשתה של תמר בעלת הכוח המכשף. עבור הדובר השמות אמנון ותמר הם  שני שמות עצם שמשמעותם חושק וחשוקה – במלוא עוצמת מובנם של הביטוייםאלא יש כאן אמירה - כזה הוא כוחה של האהבה, כזה כוחו של החשק.

בתוך זה אל לנו לשכוח את הנימה של  השיר. כל זה נאמר בהגזמה, בבדיחות הדעת, בקלילות ובהתחכמות. כאמור, אם נשפוט את הנאמר בשיר ברצינות -  ניטול ממנו את טעמו.

פעילויות:

1. דמותה של האהובה בשיר החשק.
2. אופייה של האהבה –על פי שירי החשק. במה שונה מהאופן שבו אנו רואים את מהות האהבה בימינו.
3. נקודת המבט על משולש האהבה – בשירת החשק.
4. אמצעים אמנותיים: רמיזה, הגזמה, תפארת הפתיחה.
5. מקומו של המאזין.
6. השימוש במקרא כמקור.
7. כוחה המאגי של האשה – מסכימים, לא מסכימים?
8. דוגמאות לשירים בני זמננו נמציגים כך את מערכת היחסים שבין גבר ואשה?