השוואה בין התנועה הציונית בראשית דרכה ובין תנועות לאומיות של עמים אחרים באירופה

השוואה בין התנועה הציונית בראשית דרכה ובין תנועות לאומיות של עמים אחרים באירופה, במאה ה-19-נקודות דמיון ושוני.

מתוך: סיכומים בהיסטוריה א

הגורמים להתעוררות התנועות הלאומיות, המטרות, דפוסי הנהגה, הדרכים שננקטו לקידום מטרות התנועות הלאומיות, הקשיים שעמדו בדרכן.

   התנועה הלאומית היהודית, הציונות, צמחה במהלך המאה ה-19 במקביל לתנועות לאומיות אחרות באירופה.

   אפשר לזהות נקודות דמיון ונקודות שוני בין הציונות לתנועות לאומיות אחרות.

           נקודות דמיון:

א.הגורמים להתעוררות התנועות הלאומיות- ההתעוררות הלאומית האירופית וההתעוררות הלאומית היהודית הושפעו מהתהליכים הדומים הבאים:

       מודרניזציה,תנועת ההשכלה  והחילון,המהפכה התעשייתית ותוצאותיה שיצרו מצב חברתי חדש וסייעו להפצת הרעיונות הלאומיים ע"י:עתונות,ספרות,תקשורת ותעבורה.

העיור- שהגביר את תחושות הניכור והניתוק בסביבה החדשה והגביר את הצורך למסגרות חדשות שיעניקו תחושת בטחון·

        החילון-שבירת המסגרות המסורתיות והשאיפה להקים מסגרות חדשות,לאחר ההתרחקות מהדת, מתוך תחושה של שייכות.                       הזהות שתעניק תשובה לשאלות והבעיות המעיקות.

   תנועת הרומנטיקה-השיבה אל העבר,אל ההסטוריה,הסיפורים וגבורי העם.

הלאומיות היהודית הושפעה רבות גם מהקמתן ופעילותן של התנועות הלאומיות האחרות והאידיאולוגיות שלהן. רעיונות המהפכה הצרפתית: חופש,שוויון ואחווה  השפיעו גם על התנועה היהודית שרצתה לממש את הרעיונות במסגרת מדינת הלאום.       

.       רעיונות ההשכלה תרמו גם לצמיחת מנהיגי התנועה הלאומיות האחרות והיהודית.

        ב.דפוסי פעילות:

     דבר נוסף שהיה משותף בין התנועות הלאומיות באירופה לבין התנועה הלאומית היהודית היה, שרוב התנועות הלאומיות                 הבינו כי תמיכה של כוחות חיצוניים ובעיקר משטרים של מעצמות גדולות יש בהם כדי לסייע. כך נעזרו הלאומנים ביוון

       באימפריה הבריטית והאיטלקים הסתייעו ברפובליקה הצרפתית.

  היהודים הבינו שהם זקוקים להכרת המעצמות במטרה להגשים את מטרותיהן. הפעילות הדיפלומטית היוותה כלי מרכזי           בהשגת יעדי התנועה הלאומית הציונית. כך במאבקו של הרצל לקבלת הכרה להתיישבות היהודית בארץ ישראל (הצ'ארטר), כך בפעילות של גורמים יהודים רבי השפעה לקבלתה של הכרזת בלפור מבריטניה.

   כמו כן ניסתה התנועה הציונית לבנות תדמית בינלאומית חוקית ומסודרת ומימשה זאת על ידי הקמת מוסדות, על ידי יצירת סמלים שעזרו לה להפיץ את האידיאולוגיה ועל ידי כינוסם של הקונגרסים הציוניים.

               דבר נוסף משותף היה הצורך בטיפוח תודעה לאומית והדרך שבה טופחה התודעה הלאומית:תוך הדגשת העבר ותפארתו והעלאת מיתוסים וזכרונות.התנועה הציונית פעלה בדרכים רבות לטיפוח הרגש הלאומי.

  ג.היעדים של התנועה הלאומית:

הלאום היהודי,בדומה ללאומים האחרים באירופה ,היה מבוסס על קבוצה אתנית ומטרתו,בדומה לתנועות האחרות,הייתה להקים מדינת לאום בשטחי המולדת.

  ד.טיפוסי המנהיגים:

הם היו, בד"כ, טיפוסי מנהיגים מודרניים,ממעמד גבוה כמו מלכים,קיסרים וראשי ממשלה, שמקור סמכותם לא נבע מהעולם המסורתי.הם היו מנהיגים כריזמאטיים, אשר האמינו בכוחם לשנות את המציאות וגבשו תוכניות לשינוי המציאות בהתאם להשקפת עולמם,תוך גיוס ההמונים.

המנהיגים נשענו במאבקם הלאומי בעיקר על הבורגנות, שהייתה מעמד חברתי וכלכלי, שהתחזק מהשינויים שהתרחשו באירופה במאה הי"ט.

המנהיגים האמינו בכוחם לשנות את הסדר החברתי-פוליטי הקיים וניהלו מאבקים בדרכים שונות.

         נקודות שוני: 

          א.התנועה הציונית נשענה על כך שהיהודים תפסו את  עצמם כעם ועל שאיפתם לחזור לציון.כך העניקו לעצמם משמעות לאומית מודרנית.

         ב.האתגרים שעמדו בפני התנועה הציונית:

-טריטוריה-בעוד שתנועות לאומיות באירופה ריכזו מאמציהן במימוש שאיפותיהם על הטריטוריה אשר בה ישב הרוב הלאומי, הרי שכאשר התעוררה הלאומיות היהודית, היהודים היו מפוזרים בארצות שונות ללא טריטוריה משותפת.ארץ ישראל                 הייתה רחוקה.

-השפה הייתה מרכיב חשוב בלאומיות, בעזרתה ניתן להנחיל תרבות, אידיאולוגיה ומסורת. בפועל, לא כל יהודי התפוצות                      דברו אותה שפה. במאה ה-19 יהודי אשכנז דיברו את שפת (או שפות) מקום מושבם ויידיש; יהודי צפון אפריקה דיבורו         את שפת המקום ובמדינות ערב האחרות דיברו בעיקר ערבית בניב המקומי. העברית נחשבה באותה עת לשפת                  התפילה, ושפת הקודש. היה גם פיצול תרבותי בקרב היהודים,בקהילות השונות בהן חיו.

-היהודים היו תלויים בשליט החוקי על ארץ ישראל-האימפריה העות'מנית או המנדט הבריטי,כמו כן,בהסכמה                                  לפעילות ציונית שהייתה תלויה בשלטונות המקומיים, בארצות השונות בהן חיו.          

 ג.ריבוי המתנגדים לתנועה הציונית בתוך החברה היהודית:

                האורתודוכסים אשר ראו בהקמת המדינה חטא וחיכו לבוא המשיח.

                היהודים המשתלבים אשר חששו למצבם ומעמדם בגולה.חששם היה מהתגברות האנטישמיות שעלולה הייתה

                להביא לגירושם לא"י.          

                חברי תנועת הבונד שלא היו ציונים והתנגדו לעלייה וכול מאמצם היה לשיפור מצבם של הפועלים היהודים בגולה.