סיכום קצר - פגישה חצי פגישה / רחל המשוררת

פגישה, חצי פגישה/ רחל

השיר "פגישה חצי פגישה" של רחל מתאר פגישה חפוזה ובלתי מתוכננת בין שני אנשים שהתקיים ביניהם קשר רגשי בעבר.

הבית הראשון של "פגישה חצי פגישה" כתוב ללא התייחסות ספציפית לאיש מהם, כי אם לפגישה עצמה ולתוצאותיה (המרמזות על העבר). בבית השני נחשפת הדוברת במלוא חולשתה (מדברת על עצמה בגוף ראשון).

הבתים סימטריים, החריזה מסורגת: א ב א ב והיא תורמת לשלמות השיר בהדגישה את הזיכרונות העולים בדוברת על הכאב שהם צופנים ועל הימים והרגשות שהם מעוררים.

היחס לאהבת עבר זו מצדה של הדוברת (רחל) מורכב. זהו סיפור אהבה שהסתיים, כנראה לא מתוך רצונה של הדוברת.

מוטיב המים המצוי בשיר "פגישה חצי פגישה"  קשור גם בציורים לשוניים שונים המתפתחים לאורך השיר. המוטיב קשור בתמונות של מים הן בפעלים והן בשמות העצם בהם הוא עושה שימוש: "הציף", "הסעיר, "מִשבַּר האושר והדווי"", "סֶכֶר שִׁכְחָה", "שׂפת אגם סואֵן", "לשתות ממנו לרוויה!". [משבר – גל גבוה במיוחד, נחשול.]

הפגישה מתוארת כ"חצי פגישה", מבט אחד מהיר, מלמולים – זוהי הפגישה בפועל. המילה "פגישה" חוזרת  על עצמה ומדגישה בכך את עוצמתה על אף משכה הקצר, שהרי היא "חצי פגישה ובקושי נאמרו בה דברים, וגם הם קטועים. באלה די כדי להסעיר ולהזכיר לדוברת (מהשורה השלישית ועד לסוף השיר) את המעבר החד שהתחולל בה מאושר לכאב אנוש ("דווי"). הציור הלשוני המטפורי מדגיש זאת – מראש המשבר לנפילה לתחתיתו: "משבר האושר והדווי". ניסיונותיה להשכיח אהבה זו עולים בתוהו, ברגע שהיא רואה את אהוב ליבה ולו לרגע. הכול (בדיעבד יסתבר לנו שהכוונה לזיכרונות) יציף ויסעיר. הציור הלשוני מתאר סכר של שכחה [מטפורה] (עדות לזיכרון החי כל כך, כמו מים רבים שיש לסכרם, אך בשלב מסוים הסכר אינו מסוגל לעמוד בפניהם), אך כאמור, אותו מגן נעלם ברגע אחד של "פגישה, חצי פגישה."  {מטפורה נוספת היא "משבר האושר והדווי."} המילה החוזרת "ושוב" מדגישה את האינטנסיביות של הזיכרונות החוזרים. ניסיונות  ההתנגדות של הדוברת הם ניסיונות התנגדות לכמיהת הלב, לכן הם לא יצלחו. הדוברת מוכנה לכרוע ברך (מעיד על מעמדה הנחות במערכת יחסים זו) כדי לרוות את צימאונה באותה אהבה שנלקחה ממנה, ואשר לה היא משוועת: ועל בִּרְכַּי אכרע על שפת אגם סואן / לשתות ממנו לרוויה!" בדוגמא אחרונה זו המים אינם גורם חיצוני שבתוכו היא פועלת, היא שותה אותם לרוויה, כלומר: הם צורך אלמנטארי שלה.

היחס לאהבה זו הוא יחס אמביוולנטי, של כמיהה מול מציאות, של אושר שהיה ואשר קשה לשכוח אותו אל מול הניסיון לשכוח כדי לא להיפגע כפי שנפגעה.

מבנה המשפטים: קטיעה רצופת סימני פיסוק בראשי הבתים (סטקאטו) מול הצפה (בגליסנדו – גלישה) בהמשכם, נאמן לסערה הרגשית ולכניעה לזיכרונות המציפים.

כל תמונות המים מייצגות את זיכרון האהבה שאובדנה גרם לסערה (אותו מִשְבָּר, שבהתקיים האהבה  עמדה הדוברת בראשו, ומשאבדה האהבה נפלה הדוברת מגובה רב – מאושר לכאב). אהבה זו שלחצה (כמו מים המבקשים להתפרץ) על אף ההגנות (הסכר) שבנתה הדוברת כדי למנוע את התפרצותה, וכל זאת, כי למעשה ביקשה לרוות בה (באהבה) או בזיכרונותיה את צימאונה.