Wednesday, July 17, 2013

כל שושנה \ זלדה - סיכום

השיר "כל שושנה" של זלדה הופיע בספר "פנאי" (הקיבוץ המאוחד, 1967). זהו שיר לכאורה פשוט, מאחר ואין בו מורכבות ציורית, לשון מפותלת או אסוציאטיביות חידתית. הבחירה בכותרת המכלילה "כל שושנה" רומזת לצמצום אפשרויות באשר למשמעותה הסמלית של השושנה – בחינת כל השושנים הם היינו-הך. אך יחד עם זאת, קריאה בשיר מתוך הישענות על הקשרים שונים, עשויה להעשיר את היצירה בתובנות רבות. "כל שושנה" יכול להיקרא כשיר אהבה, כשיר פוליטי, כשיר מיסטי-דתי   וכשיר טבע. הסימבוליזם האירופי ייחס קדושה ליופי ולחוויה האסתטית והפך אותם למושא של פולחן מיסטי. היות והשושנה בשיר מתפקדת כמטאפורה, יש בה כדי להוביל את הקורא בין עולמות רעיוניים שונים ומגוונים ובכך תפארתו של השיר.



פרשנות מילולית ומשמעותה
כל שושנה - בית א': זיהו השושנה כאי של שלום מובטח ונצחי. הגלישה של השורה הראשונה לשנייה יוצרת מתח מוגבר, מאחר שלמילה "אי" ישנם שני פירושים. האחד – שטח יבשה המוקף מים מכל עבריו (הגדרה המזמנת אסוציאציה קסומה אך גם מאיימת של אי בודד או אי אבוד). השנייה – לא, אַיִן, העדר. משמעות נוספת למילה "אי", שמקורה בארמית, היא זעקת "אוי". למרות זאת, בקריאת הבית הראשון, נוצר הרושם המעודד כי בכל שושנה ניתן לראות אי של שלום מובטח ונצחי, במה שנדמה כהתגלמות האושר. מדובר באושר מיידי ונגיש שכל אדם יכול להשיגו.
כל שושנה - בית ב': פיתוח תמונת השושנה. אותה שושנה שהיא למעשה אי של שלום, מכילה בתוכה ציפור ספירית. הציפור היא סמל מובהק לחופש והספיר היא אחת מאבני החושן היקרות (שמות, כ"ח, 18). נוצרת תמונה הרמונית של חירות מופלאה המגיעה לשיאה באמצעות הכינוי לו היא זוכה "וכתתו". הארמז המובלט מזמין אל השיר את הסמל המקראי האולטימטיבי לשלום – חזון אחרית הימים: "ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו, ב', 4). פירוש המילה "וכתתו" – ניפצו, שברו, השמידו; הבחירה דווקא במילה "וכתתו" מתוך כל חזון השלום איננה מקרית כמובן. היא רומזת לכך שהשגת השלום כרוכה בסוג של שבירה והרס. אמנם מדובר בהחרבת כלי-המלחמה והפיכתם לכלי-עבודה, אך בעצם פעולת השינוי יש אלימות, שההיסטוריה מלמדת כי לעולם אין היא מסתיימת באמת.
כל שושנה - בית ג': פתיחת הבית במילה יחידה בשורה "ונדמה", מערערת קמעה את הנחרצות האופטימית שאפיינה את שני הבתים הראשונים. יש כאן נימה זהירה ומזהירה שאולי מדובר בבדיון. ואכן ההמשך מוכיח שמדובר באשליה, בטעות אופטית. החזרה המרובעת על המלים "כה קרוב" מעצימה את התחושה שהאושר, המגולם במלים: "אור", "ניחוח", "שקט" - הוא בהישג יד ושבאמת השושנה, שהיא חיזיון אי השלום המובטח, קרובה ביותר להגשמה. שתי שורות הסיום של השיר מטפיחות את המציאות על הפנים – כדי להגיע אל אותו אי, יש לחצות את ים האש. מתברר שים של אש מפריד בין האדם לבין השגת השושנה. זוהי התהום הפעורה בין החלום לבין האפשרות להגשימו. סוף השיר מעקר את החומרים המופלאים שהוצגו במהלכו – השושנה, שבתוכה אי, שבתוכו שלום, שהוא מובטח, והוא נצחי, ובו ציפור, שהיא ספירית, ששמה "וכתתו" – כל אלו המוקפים אור, ניחוח ושקט טהור, נידונים להישרף בים האש.
ארבע קריאות שונות בשיר כל שושנה
שיר אהבה – הזיהוי המטאפורי האפשרי בין פרח השושנה לבין הנפש, מציב את השיר בעמדה של התבוננות ברגש האהבה. השושנה היא הביטוי לקשר האפשרי בין בני-אדם. היא סמל לנפשו של האדם המסוגל להעניק ידידות ללא תנאי. אלה הם השלמות והיופי שבנפש האדם ובנפש זולתו. ההתפתחות הדרמטית בשיר עשויה לבטא מצד אחד את הערך המטאפיסי שייחסה זלדה להתקרבות אל פנימיותו של הזולת, ומצד אחר, את מודעותה לקושי העצום שיש בכך. ההיפוך שמתרחש בסיום השיר מסמן את כל מה שנאמר לאורכו כאשליה נאיבית. לפתע מואר השיר כולו באירוניה ובספקנות. אמנם הזולת הוא אי של שלום מובטח ונצחי (הפוטנציאל לקשרי אהבה הוא אין-סופי), אך התחושה שהוא "כה קרוב" ובהישג-יד היא טעות מאכזבת. בכדי להגיע אל אותו מיצוי של שלמות, יש לחצות את ים האש – מעשה הדורש מאמץ על-אנושי, הרואי ממש, ואולי אין הוא בכלל בגדר האפשר. מכאן, שבקריאה זו מוסחת דעת הקורא אל מחוזות ההתקשרות האנושית, והיא מציעה התבוננות עגומה בנכזבות האהבה שבין בני-אדם.
שיר פוליטי – הקריאה הפוליטית בשיר "כל שושנה" מתבקשת לאור השימוש החוזר במילה "שלום", ובמלים נוספות בעלות קונוטציות מדיניות-לאומיות, והן: "וכתתו" (על הקשרה המקראי כסוף שיבוא על המלחמות באחרית הימים), ו-"אש". מטרת השיר בקריאה זו היא לפקוח את עיני התמימים, הסבורים כי השלום הוא חזון בר-מימוש. השיר בונה ציפייה שהשלום כה קרוב, עד כדי כך שניתן לראותו, להריחו, לשמעו ולהשיגו, אלא שהאמת שונה בתכלית. כנראה שתידרש עוד שפיכות-דמים רבה, עד שניתן יהיה לחצות את ים האש, אם בכלל. השיר מעורר תחושה מצמיתה שמציבה את השלום כחיזיון תעתועים. מתברר כי השלום הוא תמיד מעין אי המוקף כולו בנחשולי המלחמות המאיימים להטביעו. רק לאחר שהאדמה הופכת רווית דם, נעתרים הצדדים הנצים לפתוח את נפשם ולהידבר על אפשרות השלום. הניגוד הצורם בין סירה (כלי שיט זעיר ומוגבל) לבין ים האש (סמל למציאות מטביעה ושורפת), מותיר בתום הקריאה רושם עז של ייאוש. אך אף על פי כן, הקריאה הנחרצת: "קח סירה וחצה את ים האש" – נתפשת לא כהזמנה פושרת, אלא כדרישה לצאת בשליחות מוסרית, שאין עליה עוררין – "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו" (תהלים, ל"ד, 14).
שיר מיסטי-דתי - זיהוי דמותה של זלדה כאישה דתייה לצד הארמז המקראי המוכר שבשיר, מכוונים אותו אל הפן המיסטי-דתי – מה גם שהשושנה ידועה כסמל ההוויה של קדושה לעולמות עליונים, אשר המגע עמם כמעט בלתי-אפשרי. במובן זה, "כל שושנה" הוא שיר על התנסותו הכושלת של האדם להתקרב לאלוהים. ככל שינסה האדם להתמזג עם אלוהיו, לעולם הוא נידון להידחות. זהו מוטיב מוכר משירת הקודש בימי הביניים (שירת "רשות לנשמת"[1][1]), שתפקידו להמחיש את גדולת האל אל מול קטנות האדם. אין בהכרה זו בכדי להמעיט מרצונו של האדם להמשיך ולנסות להתקרב לאל, דבר שבולט בהשקפה החסידית שביקשה להגביר את התכוונות האדם בתפילותיו לאלוהים.
שיר טבע -  כותרת השיר "כל שושנה" יוצרת ספק באשר לנושא השיר. לא ברור אם השיר עוסק בפרח או באדם. קריאת השיר מסגירה במהרה את משמעויותיו הציוריות של הפרח כמסמל האדם, ואף על פי כן, ניתן לקרוא את "כל שושנה" כשיר טבע.[2][2] אפשר שהתיאורים השונים נועדו לסמל את השושנה ולא בהכרח שהשושנה מתפקדת כמסמלת שלהם. בקריאה כזאת, הופכת השושנה לנציגתו של הטבע, שעל פניו מכיל בתוכו הרמוניה ויופי המגולמים בכינויי השלום, הציפור הספירית, הניחוח, שקט העלים ושלמות הקיום ששורשיה בחזון אחרית הימים. אותה מראית-עין של קדושת הטבע ושלמותו מתנפצת עם הצגתו כאי המוקף ים אש. יופיו של הטבע, ניחוחו, השלווה הנעטפת בו – כל אלו נתונים בסכנת הכחדה מאיימת. כיום כבר ידוע כי האדם הוא אויבו האכזרי ביותר של הטבע, ורבים מאסונות הטבע





No comments:

Post a Comment