סיכום בהיסטוריה: המרד הגדול וחורבן בית המקדש

סיכום בהיסטוריה: המרד הגדול וחורבן בית המקדש

מתוך: סיכומים בהיסטוריה א

סיבות המרד הגדול - המצב בארץ עד שנת 66

·       גביית המיסים הרבה של הנציבים פליקס ופלורוס.

·       גביית המיסים יצרה קוטביות בעם - העשירים מתעשרים יותר והעניים קשייהם גוברים - נוצר פער חברתי בערים ובכפרים אנשים איבדו את נחלתם.

·       מתח בין יהודים ללא יהודים.

·       ציפיות משיחיות.

·       כיתות שונות בקרב העם -

יהודים מתייוונים ומתבוללים - קיבלו בברכה את הנוכחות הרומית ובטווח המיידי הרוויחו מכך. הם כעסו על שאר היהודים שהתנגדו לשלטון הרומאי.

הצדוקים - רובם של הצדוקים היו יהודים עשירים שהתכחשו למקור האלוקי של התורה שבעל פה. הם שלטו (והשחיתו) בהנהגת המקדש, ושמחו לשתף פעולה עם הרומאים, על מנת לשמור על עמדות הכוח שלהם. הצדוקים ראו בסיעות היהודיות האחרות 'עושי בעיות'.

הפרושים - יהודים שהשתייכו לזרם המרכזי ולא רצו בשום קשר עם הרומאים, אבל יחד עם זאת היו מעשיים. הפרושים רצו מעל לכל שהיהדות תשרוד, ומלבד וויתור על עקרונותיהם הדתיים היו מוכנים להפיק את הטוב ביותר מהשלטון הרומאי. הם הסתייגו משאר הפלגים היהודיים - הן מאלה שניסו למצוא חן בעיני הרומאים והן מאלה שתמכו בהתקוממות.

הקנאים - כללו מספר קבוצות לאומיות קיצוניות. הם כעסו על הנוכחות הרומית ועל היהודים האחרים, שנראו בעיניהם כמשתפי פעולה טאקטיים או אקטיביים עם הרומאים.

הסיקריים (סיקרא=חרב, פגיון) - קבוצה קרימינלית שהסתתרה לעיתים קרובות תחת מסווה של לאומניות. לרוב צידדו הסיקריים בצדוקים.

כיתות נוספות - קבוצות דתיות (כגון האיסיים) שהחזיקו בדעות קיצוניות והתנגדו הן לצדוקים והן לפרושים. לדוגמא, כת מדבר יהודה (מפורסמים ממגילות ים המלח) ציפו לסוף העולם במתכונתו הנוכחית בקרוב, ויצאו לחיות במדבר בכדי להימלט מהשחיתות ומהקלקול שבחיי העיר, ולהתכונן לאחרית הימים.

קמצא ובר קמצא תלמוד בבלי, מסכת גיטין דף נ"ה, עמוד ב'.

מעשה שהיה באדם אחד בירושלים שעשה סעודה אמר לבן ביתו לך והזמן את קמצא אוהבי. הלך וקרא לבר קמצא שונאו. בא בר קמצא וישב בין האורחים. בא והבחין בו האדם, אמר לו:הרי שונא אתה לי, ואתה יושב בתוך ביתי? קום צא לך מתוך ביתי. 

ביקש ממנו: "אל תביישני ואני אשלם לך על מה שאוכל ואשתה."  אמר לו:"לא תשב פה!"

ביקש: "אשלם לך דמי כל הסעודה."  אמר לו:"קום ולך!".
והיה שם רבי זכריה בן אבקולס ויכול היה לקום ולמחות בידי המארח, ולא עשה זאת.

מיד יצא בר קמצא. אמר בליבו: "כל המסובים יושבים להם בשלווה, אני אלשין עליהם."

מה עשה? הלך לשליט הרומי ואמר לו:"כל הקרבנות שאתה שולח ליהודים שיקריבו, הם אינם מקריבים אלא מחליפים אותם בקרבנות חלופיים."  השליט לא האמין ואף נזף בו על דבריו.  הלך אליו שוב חזר על דבריו והפעם הציע : "אם אינך מאמין לי, שלח איתי שליח ואת קרבנך ואז תדע שאיני משקר."

קם בלילה ועשה בבהמות ששלח השליט מומים. ראה הכהן את המום ולכן הקריב קרבנות חלופיים במקומם. אמר שליחו של מלך רומא: "למה לא הקרבת את קרבן המלך?" אמר הכהן "מחר אקריב את קרבנו. "  למחרת בא השליח וראה ששוב לא הוקרב קרבן המלך. הודיע למלך שהיהודים אינם מקריבים את קרבנותיו – מייד שלח והחריב את בית המקדש.

אמר ר' יוסי ענותנותו של ר' זכריה בן אבקולס שרפה את ההיכל. 

·       חוסר השלמה עם הכיבוש הרומי?

·       ברחבי האימפריה הרומית החלו מרידות.

·       מעשי הטבח של פלורוס -  בשנת 64 מונה גסיוס פלורוס לנציב ביהודה במקום אלבינוס. פלורוס התעלה אף על ארבעת קודמיו בנציבות בשחיתות ובאכזריות, ובמקום שבו הצניעו קודמיו את שחיתותם ורשעותם, התפאר פלורוס בשחיתותו למשל מתואר יוסף בן מתתיהו -ספר ב' פרק 14, ה' ותחילת ו' (עמ' 156 - תחילת המרד בקיסריה):

"ולמחרת היום, ביום שבת, כאשר נאספו כל היהודית בבית הכנסת, יצא איש מחרחר ריב מקרב היוונים יושבי קיסריה והפך סיר נפוח על פיו למטה והציג אותו לפני מבוא בית הכנסת וזבח עליו צפרים לקורבן. בדבר הזה חרף על היהודים מאד, כי כל חלל חקי תורתם טמא את המקום. נכבדי היהודי ומיושבים בדעת אמרו, עי עליהן לפנות בדבר המריבה הזאת אל הנציב. אולם רוח אוהבי המחלקת ובני הנעורים היתה כאש בוערת והם מיהרו להלם באויביהם. ולעמתם התייצבו היוונים במערכה, כי את מקריב הזבח שלחו במחשבת ערומים לפניהם וכמעט התחולל קרב בין שני המחנות ויוקונדוס שר הרוכבים, אשר ציווה לעמוד בפרץ, נגש אל המקום ולקח את הסיר וניסה להשבית את הריב. אולם עצתו הטובה שבה ריקן מפני זדון היוונים יושבי קיסריה, והיהודים מהרו לקחת את ספרי התורה ולצאת את נרבתא - היא אחת אחזותיהם במרחק 60 ריס מקיסריה. שנים עשר מטובי היהודים ואיתם גם יוחנן (המוכס) באו אל פלורוס לסבסטי והתאוננו על המעשים אשר נעשו ובקשו עזרה ממנו וגם הזכירוהו בלשון כבוד את דבר שמונת ככרי הכסף. וכשמוע זאת פלורוס שם את האנשים במאסר, בהתגוללו עליהם כי הוציאו את ספרי התורה מקיסריה.

בשמוע הדבר הזה מרה נפש כל העם אשר בירושלים מאוד...."

הממונה על פלורוס היה קסטיוס גלוס, שהיה נציב סוריה. האימה שהטיל פלורוס הגיעה עד כדי כך שאיש לא העז להתלונן עליו בפני גלוס, אך עם ביקורו של גלוס בירושלים, על מנת להשתתף בחגיגות קורבן הפסח בשנת 66, צעק אליו ההמון את התלונות והטענות כלפי פלורוס. גלוס הרגיע את ההמונים כי יגרום לשינוי לטובה בהתנהגותו של פלורוס, אך בפועל לא נקט בכל צעד מעשי.

יוסף בן מתתיהו מייחס לאירוע זה חשיבות רבה, שכן לדעתו החליט פלורוס להכביד את עולו על העם, על מנת לעורר מרד, ובכך להתחמק מאחריות אישית לפשעיו. היסטוריונים מאוחרים מטילים בכך ספק. כתביו של יוסף בן מתתיהו חסרים את הפרספקטיבה ההיסטורית. כמעורב באירועים (כמפקד בצפון הארץ) נטה לאפולוגטיקה שבאה להטיל רפש ביריביו הפוליטיים ולהצדיק את מעשיו. בטענה זו הוא מנקה את הנהגת העם מאחריות למרד, ומטיל אותה על כתפי הנציבים הרומים. אין לדעת אם כך היו פני הדברים.

המאורעות אך החריפו כאשר תגרה בין יהודים וסורים בקיסריה בחודש אייר שנת 66 הובילה לעזיבת כל יהודי העיר, עם ספר התורה בידם, אל העיר נרבתא הסמוכה. המקרה עורר סערת רוחות רבה בירושלים, אליה הגיעו השמועות, ופלורוס לא עשה דבר על מנת להרגיע את הרוחות, אלא הוסיף וסכסך בין הצדדים.

פלורוס הגיע לירושלים בט"ז באייר שנת 66, ושם דרש מן העם את כספי המקדש. כאשר התעוררה מהומה עקב מעשה זה, שלח פלורוס את צבאו לירושלים. הוא פיזר באמצעות רוכבים את בני ירושלים שיצאו לקראתו לברכו, ולמחרת קבע את מחנהו בשער העיר ודרש מנכבדיה כי אלה שקיללו אותו בשל מעשיו יוסגרו לידיו. משלא נענה הורה לאנשיו לצאת אל השוק העליון בעיר, לשדוד את כל הנמצא שם, ולהרוג את כל הנקרה בדרכם. חלק מן האזרחים שנתפשו בחיים נצלבו. באותו יום נהרגו 3,600 איש.

למחרת היום הצליחה ההנהגה הירושלמית להרגיע את העם. פלורוס דרש כי נכבדי העם יצאו לקראתו, ויברכו את חיילי הלגיון החונים מחוץ לעיר לשלום. העם נענה לדרישה זו, ונכבדי העם, הכוהנים, יצאו לקראת הלגיונות הרומים. אלה התנפלו עליהם ורמסו אותם בפרסות סוסיהם. העם, אשר הבין כי פלורוס מתכוון עתה לבזוז את בית המקדש מיהר והרס את האולמות שחיברו את מצודת אנטוניה אל בית המקדש, וכך מנע מאנשי פלורוס להגיע אל המקדש עצמו. פלורוס זימן את הכוהנים, והבטיח להם לצאת מירושלים. לבקשת הכוהנים הושאר גדוד (קוהורטה) אחד על מנת לשמור על הסדר, ועיקר הצבא יצא מירושלים, אך הנזק שנגרם ביומיים אלו היה בלתי הפיך.

שלבי המרד הראשונים הגיעו בתגובה למעשיו של פלורוס:

·       כיבוש מצדה ע"י המורדים והריגת כל הרומאים בה בתגובה למעשה בקיסריה.

·       בירושלים - המורדים שולטים בעיר התחתונה ובבר הבית ואילו המתונים מנסים להניע את המרד והם נמצאים במצור בעיר העליונה. ולשם כך נקראו חיילים רומאיים לעיר שהגיעו לעיר העליונה. אחרי שבוע של קרבות הם כובשים את העיר העליונה והמתונים ברחו לארמון הורדוס. המורדים שורפים את את ביתו של חנניה הכהן הגדול, את ארמון אגריפס והארכיון הציבורי שבו הוחזקו שטרות החוב.

ארמון הורדוס היה במצור והושגה הפסקת אש עם המתונים וחיילות אגריפס, והחיילים הרומאים נסו למגדלי השמירה - לבסוף הושגה פשרה שאם הרומאים יניחו את נשקם יתנו להם לצאת - ושהם יצאו טבחו בכולם למעט המפקד מטילוס שהיה מוכן להתגייר.

הפרעות של הלא יהודים ביהודים בערים - בתחילה ניצלו הסורים בקיסריה את ההזדמנות שנקרתה להם לנקום ביהודי עירם, עמם היו מסוכסכים מזה שנים. בטבח שנערך ביהודים נהרגו אלפים, ורבים אחרים נמכרו על ידי פלורוס לעבדים. מותם של יהודי קיסריה הביא להתחזקות המורדים בכל הארץ, והיהודים יצאו לנקום את נקמת אחיהם, תוך שהם פושטים על הערים המעורבות, והורגים את יושביהן שאינם יהודים.

בבית שאן, היא סקיתופוליס, כרתו היהודים ברית עם הסורים, על מנת להילחם ביחד בבאים להרוג את הסורים. כאשר הצליחו היהודים והסורים להדוף את המורדים שבאו להרוג את הסורים תושבי בית שאן, התנפלו לפתע הסורים על היהודים שכניהם ובני בריתם, והרגו בהם אלפים. מעשה בגידה זה היה אף הוא זרז למעשי אלימות הדדיים שהתפשטו לאורך כל הארץ, בצור, בצידון, בעכו, בסבסטיה אשר בשומרון, בעזה ובערים רבות נוספות. הלחימה נשאה אופי של טיהור אתני, שבו כל צד מנסה להשמיד את בני העם האחר הנמצאים בטריטוריה שלו. היהודים נמצאו במיעוט בערים רבות, וברוב המקומות שבהם נמצאו במיעוט, נרצחו על ידי תושבי הערים האחרות.

מסע קסטיוס גלוס - גלוס לא יכול היה עוד לעמוד מן הצד, ויצא בראש חייליו (הלגיון ה-12, וכן חיילים רבים מן המדינות הסמוכות), לדכא את המרד. בתחילה קבע את מחנהו בעכו ומשם הדרים לקיסריה וכבש את יפו, שם הרג 8,400 איש. לאחר מכן החריב את העיר נרבתא. במקביל שלח חלק מחייליו אל הגליל. העיר ציפורי קיבלה את הרומאים בברכה, והמורדים התבצרו בהר עצמון, שם הוכרעו על ידי אנשיו של גלוס לאחר מצור קצר.

גלוס המשיך במסעו בארץ, וכבש את אפק ואת לוד בדרכו אל ירושלים. הוא חנה במקום הקרוי גבע. המורדים מירושלים יצאו לשם והתקיפו אותו. בקרב זה נפלו כחמש מאות מחייליו של גלוס, לעומת אבדות ספורות ליהודים, שנעזרו בלוחמי חדיב (עם ערבי שהתגייר). במהלך הקרב נהדפו היהודים אל חומות העיר, אך שמעון בר גיורא הגיח מאחור עם לוחמיו וגרם לרומאים אבדות קשות.

תוך כדי שאגריפס השני שלח לירושלים שליחים, וניסה לפייס את המורדים, (אך נענה בכך שהשליחים נרצחו) המשיך גלוס במסעו, וחנה בהר הצופים, משם החליט לעלות על ירושלים. הוא הסתער על העיר, ואף כבש חלקים מצפון העיר, אך לא הצליח לכבוש את כולה (לדברי יוסף בן מתתיהו בשל שוחד שלקחו קציניו מפלורוס, שהיה מעוניין בהמשך המלחמה).

במשך חמישה ימים צר גלוס על הר הבית (לאחר שהתגלה בתוך העיר קשר של בוגדים להכניסו לתוכה ללא קרב), וכאשר היה על סף הכנעת המורדים, נואש לפתע, והחליט לחזור לשפלת החוף. יוסף בן מתתיהו מותח ביקורת על החלטה זו, וטוען כי לו המשיך גלוס במצור עוד זמן קצר ייתכן והיה מכניע את העיר, ומדכא את המרד עוד בתחילתו, אך יחסי הכוחות בין הצדדים, וביצוריה החזקים של העיר, מלמדים כי ייתכן והחלטתו הייתה מבוססת. נראה כי בין שיקוליו היו עונת הגשמים הקרבה (המצור התחולל בחודש חשוון) וקשיי האספקה הצפויים לו. ייתכן גם כי קנאותם של הנצורים, אשר השליכו מן החומה את אלה מביניהם שרצו לפתוח את השערים בפני גלוס, הביאה את גלוס למסקנה כי אין בכוחו להכריעם, וייתכן שעליו לסגת ולהמתין לתגבורת.

[עריכה] תבוסתו של גלוס

נסיגתו של גלוס אל שפלת החוף נתנה למורדים הזדמנות להביסו. הנסיגה הייתה בהולה, ובדרך השליכו חייליו של גלוס חלק מכלי נשקם ואת בהמות המשא שלהם. גלוס הגיע אל בית חורון שהייתה מעבר צר בין הרים. היהודים סגרו את שני פתחי המעבר, ומן ההרים שבצדי המעבר המטירו על הצבא הרומי מטר של אבנים וחצים.

כאשר הבין גלוס כי הוא מצוי בצרה, הותיר מאחוריו את כלי המצור הכבדים, וחיל משמר בן ארבע מאות איש, אשר הורה לו להניף את דגלי הלגיון, כאילו הלגיון כולו מצוי במקום, ונמלט במהירות עם יתר צבאו בשעת הלילה. בבוקר גילו היהודים את הימלטותו של גלוס, הרגו את ארבע מאות החיילים שהותיר מאחור, ולקחו לשלל את כלי המצור. גלוס ואנשיו הגיעו לשפלת החוף, כשהם מותירים אחריהם ששת אלפים הרוגים. נסיגתו של גלוס הסתיימה בח' בחשוון שנת 66.

המורדים השיגו את כלי הנשק הכבדים של הרומאים, את קופת הכסף של הלגיון, ואת נשר הלגיון. הייתה זו תבוסה מחפירה, ועידוד למורדים, אשר עתה היו עטורי ניצחון. גלוס שלח אל הקיסר נירון את נכבדי היהודים התומכים ברומאים, אשר נמלטו מירושלים לאחר תבוסתו, על מנת שאלה יפילו את האשמה בתבוסה על פלורוס.

על פי טקיטוס מת גלוס בשנת 67, "אם בדרך הטבע, או כתוצאה מן הרוגז".

אחרי מרד גלוס היה העם במצב רוח טוב הנה הוא ניצח את הרומאים וישב לבחור את מנהיגי המרד - כי היה ברור שהרומאים ישובו. נבחרו מנהיגים מהמתונים - יוסף בן גוריון וחנן הכהן הגדול - המפקדים העליונים של העיר ויהושע בן גמלא מילא תפקיד חשוב בממשל בירושלים (שלושתם ממשפחות הכוהנים) יוסף בן שמעון הופקד על יריחו, ישוע בן צפיא ואליעזר בן ניוס הופקדו על אדומיה, יוחנן האיסיי הופקד על תמנה, לוד, יפו  ואמאוס, יוחנן בן חנניה  הופקד על גופנה ועקרבה ויוסף בן מתתיהו הופקד על הגליל.

ואילו אלעזר בן שמעון - ממנהיגי המרד השלביו הראשונים לא היה מהמנהיגים.

התארגנות למרד בגליל והמרד בגליל

יוסף בן מתתיהו מנהיג הגליל נשלח לשם לבצר את האזור ולארגן את המרד במקום, אולם הוא נתקל במתנגדים - חלק מהאנשים היו פרו רומיים (כמו בישוב ערב, או בציפורי שסרבו להילחם בגלל שגלוס כבר פגע בהם במסעו בארץ) ולא רצו להילחם נגדם, יוחנן מגוש חלב היה אדם בעל כושר מנהיגות והיו כאלו שראו אותו כמנהיג הגליל  - כמו כן הוא התנגד ליוסף בן מתתיהו ולא נשמע לו.

בנוסף, הגיעו שליחים מירושלים - כדי להדיח את יוסף בן מתתיהו אך הוא שכנע אותם להשאירו -לטענתו - יוחנן מגוש חלב קרא להם כדי להדיחו ולהחליפו בו.

בטבריה כמעט נהרג יוסף בן מתתיהו כאר הוא ניסה לקבל את דעת התושבים לתוך בו, ובו מזמן יוחנן מגוש חלב עשה אותו דבר ובסוף נס יוסף מטבריה.

יוסף ביצר את הישובים יודפת, באר שבע בגליל, גמלא...

הקיסר נירון, ששמע על מפלתו של גלוס שלח את אספסיאנוס לדכא את המרידה בארץ.

אספסיאנוס הגיע יחד עם בנו - טיטוס ועם 3 לגיונות לארץ וכל הצבא הגדול הזה נעצר בעכו (שלא היתה חלק מארץ ישראל).

תחילה הגיע אספסיאנוס לציפורי - ובה קיבלו אותו בברכה (זכרו מה היה במרד גלוס) - מי שרצה להילחם שם עזב ליודפת.

הישוב הבא - ערב (עראבה) שאותה הוא כבש והרג את כל תושביה.

לאספסיאנוס היה זמן רב והוא עבר ישוב אחר ישוב.

קרב יודפת - אחד משני הקרבות העיקריים בגליל - בן היה יוסף בן מתתיהו - הישוב עמד במצור 47 ימים, ולקראת סוף המצור היו קבוצה של כ - 40 איש שהתחבאו והחליטו להתאבד ולא ליפול לידי הרומאים - יוסף היה בין הקבוצה הזו, אך שכולם נהרגו ונשאר הוא ובן זוגו הוא שיכנע אותו להיכנע - וכך הוא ממשיך את דרכו בתור שבוי של הרומאים במחנהו של אספסיאנוס.

בזמן המצור על יודפת בסיוון 67שלח אספסיאנוס כוח צבאי ליפיח - שנכבשה וכל גבר נהרג והנשים והילדים נמכרו לעבדים.

אחרי כיבוש יודפת אספסיאנוס נח בקיסריה פיליפי - בבניאס אצל אגריפס השני והצבא שלו היה בקיסריה, ובעכו במנוחה.

התחנה הבאה - טבריה - שבעקבות נפילתו של יוסף בן מתתיהו החליטה להיכנע ומי שרצה להילחם עזב למגדל..

אחרי טבריה עבר אספסיאנוס למרכז ובבר גריזים יוסף בן מתתיהו מתאר טבח של השומרונים.

בסתיו 66 אספסיאנוס מגיע ליפו - עיר נמל יהודית והיהודים ברחו מהם לים, אולם הגיע רוח והעיפה את כל מי שברח לכיוון החוף - ואניות התנפצו לחוף ומי ששרד נהרג ע"י הרומאים.

כיבוש גוש חלב - אספסיאנוש שלח לשם את טיטוס בנו שהגיע עם אלף רוכבים ויוחנן מגוש חלב ביקש ממנו שלא להלחם נגדו ביום השבת

"עליך, טיטוס, לתת ליהודים לשמור את היום הזה כמשפטו, כי הוא יום השבת,
ובו אסור לנו לצאת למלחמה וגם לדבר שלום אל האויב". (מלחמות ד', ב,ג.)

טיטוס אפשר זאת אך בליל שבת התגנב יוחנן עם אנשיו, ברח לירושלים, ועמו אלפיים חיילים מטבריה.

הקרב במגדל - אספסיאנוס הצליח להבקיע את החומות של המורדים והם ברחו לכנרת, אולם כדי שלא ישאר מורד אספסיאנוס שלח את החיילים על רפסודות לרדוף אחרי המורדים ויוסף בן מתתיהו מספר שהכנרת הפכה להיות אדומה.

כיבוש גמלא לקח חודש מצור של 3 לגיונות - ושנכנסו הרומאים לעיר, מספר יוסף בן מתתיהו כי 5,000 תושבי גמלא התאבדו מהצוק ונותרו בחיים רק 2 נשים. ובכך הסתיים כיבוש הגליל.

ההכנות בירושלים

בשנים 66-67 השלימו המורדים בירושלים את בניית החומה השלישית של ירושלים שהחל את בנייתה אגריפס.

בשנת 67 הצטרפו להנהגה אנשים מבית הלל - פרושים תחת הנהגתו של רבן שמעון בן גמליאל.

אספסיאנוס, בחורף בשנים 67-68 שמע כי בירושלים יש מחלוקות וסבר שיש להניח ליהודים לעשות את העבודה עבודות ועל כן החל מהחודשים הראשונים של 68 הוא שם על ירושלים מצור נושם - כל מי שרוצה לצאת מירושלים יכול אך אי אפשר להיכנס לעיר.

בתוך ירושלים היו פרעות הקיצוניים - שרפו את מחסני האוכל ובירושלים היה רעב, מי שהתנגד להם הוצא להורג כמו רבן שמעון בן גמליאל שמצא את מותו, על פי המסורת, בתאריך כ"ה בסיון יחד עם רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול,.

במסכת שמחות, מן המסכתות הקטנות (פרק ח), מסופר, שלפני הוצאתם להורג בכה האחד. שאל אותו רעהו: מפני מה אתה אתה בוכה? הרי "לשתי פסיעות אתה נתון בחלקם של צדיקים", כלומר: מרחק שתי פסיעות בלבד מבדיל בינך ובין הצדיקים שבגן עדן; ואתה בוכה?! אמר לו: אני בוכה על שאנו נהרגים כעובדי עבודה זרה, כמחללי שבתות, כמגלֵּי עריות וכשופכי דמים. אמר לו: רבי, שמא סועד היית או ישֵן, ובאה אישה לשאול על נידתה ועל טומאתה וטהרתה, ואמרת לה: המתיני עד שאישן; והתורה אמרה "כל אלמנה ויתום לא תענון אם ענה תענה אותו ... והרגתי אתכם בחרב".

כמו כן, הקיצוניים לא אפשרו יציאה מהעיר ודוגמא לכך סיפורו של רבי יוחנן בן זכאי - באבות דרבי נתן נוסחא א פרק ד:

"וכשבא אספסיינוס להחריב את ירושלים אמר להם שוטים מפני מה אתם מבקשים להחריב את העיר הזאת ואתם מבקשים לשרוף את בית המקדש וכי מה אני מבקש מכם אלא שתשגרו לי קשת אחת או חץ אחת ואלך לי מכם. אמרו לו כשם שיצאנו על שנים ראשונים שהם לפניך והרגנום כך נצא לפניך ונהרגך. כיון ששמע רבן יוחנן בן זכאי שלח וקרא לאנשי ירושלים ואמר להם בני מפני מה אתם מחריבין את העיר הזאת ואתם מבקשים לשרוף את בית המקדש וכי מהו מבקש מכם הא אינו מבקש מכם אלא קשת אחת או חץ אחת וילך לו מכם. אמרו לו כשם שיצאנו על שנים שלפניו והרגנום כך נצא עליו ונהרגהו. היו לאספסיינוס אנשים שרויין כנגד חומותיה של ירושלים וכל דבר ודבר שהיו שומעין היו כותבין על החצי וזורקין חוץ לחומה לומר שרבן יוחנן בן זכאי מאוהבי קיסר הוא. וכיון שאמר להם רבן יוחנן בן זכאי יום אחד ושנים ושלשה ולא קבלו ממנו שלח וקרא לתלמידיו לרבי אליעזר ורבי יהושע אמר להם בני עמדו והוציאוני מכאן עשו לי ארון ואישן בתוכו. רבי אליעזר אחז בראשו רבי יהושע אחז ברגליו והיו מוליכין אותו עד שקיעת החמה עד שהגיעו אצל שערי ירושלים. אמרו להם השוערים מי הוא זה. אמרו להן מת הוא וכי אין אתם יודעין שאין מלינים את המת בירושלים. אמרו להן אם מת הוא הוציאוהו. והוציאוהו והיו מוליכין אותו (עד שקיעת החמה) עד שהגיעו אצל אספסיינוס. פתחו הארון ועמד לפניו. אמר לו אתה הוא רבן יוחנן בן זכאי שאל מה אתן לך. אמר לו איני מבקש ממך אלא יבנה שאלך ואשנה בה לתלמידי ואקבע בה תפלה ואעשה בה כל מצות. אמר לו לך וכל מה שאתה רוצה לעשות עשה. אמר לו רצונך שאומר לפניך דבר אחד. אמר לו אמור. אמר לו הרי את עומד במלכות. [א"ל] מנין אתה יודע. אמר לו כך מסור לנו שאין בית המקדש נמסר ביד הדיוט אלא ביד מלך שנאמר ונקף סבכי היער בברזל והלבנון באדיר יפול (ישעי' י' ל"ד). אמרו לא היה יום אחד שנים ושלשה ימים עד שבא אליו דיופלא מעירו שמת קיסר ונמנו עליו לעמוד במלכות."

בשנת 70 קיבל אספסיאנוס מינוי לקיסר וביקש מבנו טיטוס לסיים את המרידה בהקדם.

במהלך שנות המרד הונפקו מטבעות המרד:

על המטבעות הוטבעה השנה, כאשר הספירה היא מתחילת המרד (שנה א', שנה ב' וכו'), הכתובת "שקל ישראל", וכן סיסמה. בשנה הראשונה למרד הוטבעו מטבעות שעליהם הכתובת "ירושלים הקדושה". בשנה השנייה והשלישית הוטבעו המטבעות שעליהן כתוב "לחירות ציון". בשנה הרביעית הוחלפה הסיסמה לסיסמה "לגאולת ציון", וייתכן שחילוף זה מסמן את סיומן של התקוות הריאליות לחירות, והתבססותן של התקוות המיסטיות לגאולה, כאשר צבאו של טיטוס סוגר על ירושלים מכל עבריה. הציורים שעל המטבעות סימנו נושאים יהודיים כאתרוג, לולב, כפות תמרים ועוד.