סיכום קצר וממוקד: זריתי לרוח אנחתי \ ביאליק

זריתי לרוח אנחתי:

זָרִיתִי לָרוּחַ אַנְחָתִי

וַיִּרְוֶה הַחוֹל דִּמְעַת עֵינִי;

הָרוּחַ! אִם תִּמְצָא אֶת-אָחִי

אֱמָר-לוֹ – אוּד עָשֵׁן הִנֵּנִי.

אֱמָר-לוֹ: בִּי נָבַע מְקוֹר אוֹרָה –

וַיִּיבַשׁ נְטָפִים נְטָפִים;

בִּלְבָבִי שַׁלְהֶבֶת יָקָדָה –

וַתִּדְעַךְ רְשָׁפִים רְשָׁפִים.

וְעַתָּה מַעְיָנִי כְּמוֹ פֶצַע:

רַק שׁוֹתֵת וּמְטַפְטֵף לִפְעָמִים;

וּלְבָבִי עוֹד יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר

מְגוֹלָל בָּאֵפֶר וּבְדָמִים –

פירוש מילים:

בית א': זריתי- פיזרתי, וירווה- שותה לרוויה, ואוד עשן- חתיכת עץ שאחזה בה אש אבל לא נשרפה כולה.

בית ב': נבע- קלח / פרץ, מקור- מעיין, נטפים- טיפות / רססי נוזלים, שלהבת יקדה- אש בערה

ורשפים- ניצוצות של אש.

בית ג': מגולל- מתגלגל, מתפלש.

זריתילרוח אנחתי הוא שיר ארס פואטי: שיר שבו ביאליק מדבר על תהליך היצירה ובד"כ על הקשיים שבו.

נושאי השירה לקוחים מ-

        א.        הכאב.

        ב.        הקושי לכתוב את הרגשות במלוא עוצמתם.

        ג.        כשמקור היצירה "יבש" ואז קשה לכתוב עליו.

        ד.        הקוראים אדישים ולא מבינים את המשורר.

זריתי לרוח אנחתי - בית 1: "אנחתי ודמעתי" שניהם מתארים עצב, אך העצב הזה מבוזבז. לאף אחד לא אכפת מאותו עצב של המשורר. האנחה מתפזרת ברוח (היא אפילו לא נישאת ברוח אלא מתפזרת לחלוטין). הדמעה נשפכת בחול ומחלחלת בו ללא תועלת. ייתכן שהמשורר מתכוון לומר שהוא משקיע את כל העצב שלו בשיר שאף אחד לא מעוניין בכלל לשמוע.

קיימת פניה לרוח- פניה שאופיינית לתקופת ההשכלה (רוח = השכלה) והמשורר אומר לה (לרוח) שאם תמצא את אחיו, שהוא מישהו שקרוב לוודאי קרוב אליו ואכפת לו ממנו (בשונה משאר האנשים), אותו אח שמעוניין לשמוע את צערו, תאמר לו ש"אוד עשן הנני". הכוונה כאן היא שהמשורר מדמה את עצמו לחתיכת עץ כמעט שרופה- הוא כמעט כבוי לגמרי, תשוש נפשית.

זריתי לרוח אנחתי - בית 2: בבית השני הוא אומר שבעבר היה בו "מקור אורה" – מעיין של אור, אור שזרם / פרץ כמו מים ממנו. האור מבטא את הכשרון, את המשאבים הפנימיים, אך כעת המעיין הזה יבש ונותרו בו כמה טיפות עד כדי יובש גמור. כנ"ל לגבי השלהבת שגם היא דעכה והפכה לגיצים (רשפים). האור, המעיין הנובע והאש מבטאים את הכשרון ויכולת היצירה. הדברים בבית השני הם המשך הציווי על הרוח לאמור לאחיו של המשורר, כשיימצא.

זריתי לרוח אנחתי - בית 3: הבית השלישי מתאר את ההווה. המעיין שהיה בתוכו הוא עכשיו כמו פצע המטפטף לפעמים.

המילים "פצע" ו"שותת" נותנות לנו תחושה של פצע פתוח. המשורר עצוב ומצטער על  כשרון היצירה שלו שדעך ונגוז. בעבר היה בלבו, במקום שממנו יוצאת היצירה, מקור של אור זורח ואש יוקדת שגרמו ליצירה עוצמתית. עכשיו ליבו כמו פצע שלפעמים יוצאת ממנו יצירה, אבל היא נישאת ברוח ונספגת בחול.

אמצעים אומנותיים בשיר זריתי לרוח אנחתי :

בבית הראשון מופיעים 3 סמלים שונים לאובדן היכולת השירית של המשורר:

1. האנחה הנזרעת לרוח.
2. דמעת המשורר הנספגת בחול.
3. אוד העשן שמסמל את המשורר שכוחותיו אוזלים.

• בבית הראשון מופיעות תמונת המים המתייבשים ותמונת השלהבת- הבית הזה מתאר את העולם שלפני החורבן, המצב המתואר בימי בית ראשון. בבית השלישי מופיע מוטיב האור והדמעה וכן הפצע, המעיין הנובע ומתייבש, הופך עכשיו לפצע שותת דם. לתוך תמונת המעיין הצלול מתגנב הצבע האדום של האש והדם.
• בבית הראשון מדובר על דברים אנושיים- אנחה ודמעה. בבית השני יש תחום מטאפורי של מעיין, אור ושלהבת יוקדת, ובבית השלישי שוב חוזרים אל הגוף האנושי- פצע. יש כאן המחשה שמדובר בסבל.

הזמן בשיר:

בבית הראשון של "זריתי לרוח אנחתי" מתואר המצב של המשורר בהווה. בבית השני הוא מחזיר אותנו לעבור, ומתאר את כליונו ההדרגתי. בבית השלישי הוא משיב אותו אל הזמן בפתיחה- אל ההווה.

* דמות ללא תפקיד שמועלת רק בבית הראשון היא דמות האח. האח הוא דמות סבילה- התפקיד השולי שיש לו הוא להבליט את חוסר האונים של המשורר.