סיכום: המאבק של הישוב היהודי והתנועה הציונית להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל

           

סיכום: המאבק של הישוב היהודי והתנועה הציונית להקמת מדינה יהודית

                          בארץ ישראל 1945-1948

רקע כללי:

בסיום מלחמת העולם השנייה התנועה הציונית והיישוב היהודי בא"י חשבו שנוצרו תנאים נוחים לקידום הנושא הציוני: השואה שירדה על העם היהודי ופליטי השואה שהפכו לעקורים וישבו במחנות עקורים ורצו לעלות לא"י, השאירו רושם עז על דעת הקהל הבינלאומית. ארה"ב הפכה למעצמת על, מעמדה של בריטניה ירד ויהדות ארה"ב יכלה להפעיל לחץ על הממשל האמריקאי שיפעל לטובת הציונות. בבריטניה היו בחירות, השמרנים שהיו בעד הספר הלבן של 1939הפסידו (צ'רציל) ועלתה ממשלת הלייבור, שהבטיחה בהיותה באופוזיציה לבטל את הספר הלבן של 1939. בנוסף, ראשי היישוב היהודי בא"י היו ממחנה הפועלים (מפא"י) וחשבו שתהיה להם שפה משותפת עם ממשלת הלייבור שגם היא מפלגת פועלים. יחד עם זאת עלה משקלן הבינלאומי של מדינות ערב גם מבחינה מדינית וגם כלכלית, ובריטניה נקטה בקו פרו- ערבי, העולם הערבי הפעיל עליה לחץ ומשרד החוץ הבריטי היה בדעה שהאינטרס הבריטי במזה"ת חייב להיות פרו-ערבי.

מדיניות בריטניה בשאלת א"י לאחר מלחמת העולם השניה .

כאמור, בשנת 1945 נערכו בחירות בבריטניה. המפלגה השמרנית שבראשה עמד צ'רצ'יל הפסידה בבחירות. מפלגת הלייבור ניצחה ועלתה לשלטון. ראש הממשלה היה אטלי שר החוץ היה בווין. בווין נשא נאום בפרלמנט הבריטי . הנאום ידוע כ"הכרזת בווין". בהכרזה הוא מסביר מהי מדיניות בריטניה בשלב זה.

מדיניות ממשלת בריטניה (הלייבור) היא זו:

       I.          בעיית פליטי השואה - אכן צריך למצוא לה פתרון אך היא נפרדת מבעיית א"י. בעיית פליטי השואה חייבת להיפתר באירופה. בעיית היהודים נוצרה בגלל הנאציזם, עתה הנאציזם מוגר לכן על היהודים לשוב ולהשתלב באירופה.

     II.          בעיית א"י היא בעייה נפרדת. צריך למצוא לה פתרון נפרד.

   III.          בעיית א"י קשה ומורכבת. לבריטניה מחויבות כפולה גם כלפי היהודים וגם כלפי הערבים ולא ניתן למצוא פתרון שמקובל על שני הצדדים. המנדט יימשך.

  IV.          יש לערב את ארה"ב בשאלת א"י ולשתף איתה פעולה למציאת פתרון.

    V.          עד קבלת פתרון מוסכם יישאר הספר הלבן של 1939בתוקפו. יינתנו 1500 רשיונות עליה בכל חודש, בהתאם לספר הלבן.

  VI.          בריטניה תדכא בכוח כל התנגדות מצד המחתרות בא"י. (בתקופה זו פעלו כמחתרות: ההגנה, האצ"ל והלח"י).

בריטניה שיצאה מהמלחמה מוחלשת ופגועה מבחינה כלכלית ומעמד בינלאומי, מעונינת להציע פתרונות פוליטיים שיערבו את ארה"ב ישירות בשאלת א"י, היא מעונינת בסיוע גם כלכלי וגם צבאי ומעונינת להוביל לפתרון שיהיה מקובל גם על ארה"ב וגם על ערביי האזור. במקביל ממשיכה בריטניה במאבק נגד ההעפלה ונגד ההתיישבות ורכישת קרקעות ע"י היהודים ובריטניה רודפת את המחתרות ומחרימה נשק. בריטניה מציעה להקים ועדה אנגלו-אמריקאית משותפת, ועדת חקירה שתבדוק את מצב הפליטים במחנות העקורים באירופה, תשמע עדים יהודים וערבים בארץ ובחו"ל ותגיש את המלצותיה. עמדות בריטניה וארה"ב בשאלת הפליטים: 

עמדת ארה"ב- טרומן נשיא ארה"ב לא הכיר את בעיית א"י אך לא יכול היה להתעלם מהעובדה שרבבות פליטי השואה נמצאים במחנות העקורים בגרמניה בשטח השליטה האמריקאי. הוא ראה בכך בעיה אנושית/מוסרית. הוא שלח נציג שלו, ארל הריסון, לבדוק את מצב העקורים. דו"ח הריסון הועבר לטרומן ובו המלצה לעלות מיד 100,000 עקורים מהמחנות לא"י. טרומן קיבל את המלצת הדו"ח. בריטניה כאמור המליצה על הקמת הועדה האנגלו- אמריקאית שמסקנותיה התפרסמו באפריל 1946 (הועדה הכילה 6 אמריקאים ו- 6 אנגלים). המלצות הועדה היו:

       I.          לאפשר מיד עליית 100,000 עקורים פליטי השואה.

     II.          א"י לא תהיה מדינה יהודית ולא מדינה ערבית אף אחד מהם לא יכול לשלוט יש חשש למלחמת אזרחים.

   III.          המלצה לבטל את חוק הקרקעות מ- 1940 ואת הספר הלבן של 1939.

תגובת בריטניה על הדו"ח: הדו"ח לא היה לרוחה של ממשלת בריטניה והיא דחתה את המלצותיה ( התנתה את קבלת הדו"ח בפירוק המחתרות בא"י והתפרקותם מנשקם - דבר שפירושו דחיית המלצות הדו"ח). משרד החוץ הבריטי חיפש מוצא אחר וכך נולדה תוכנית נוספת .

תוכנית מוריסון גריידי (יולי 46) – המלצותיה: 1. חלוקת א"י ל- 4 אזורים : אזור יהודי 17%, אזור ערבי 40% ושני אזורים תחת שליטה בריטית בירושלים ובנגב - 43%. 2. הנציב העליון הבריטי ימשיך לשלוט בארץ יהיו לו רוב הסמכויות. 3. ליהודים ולערבים תהיה אוטונומיה דתית/תרבותית. 4. הסכמה לעליית 100,000 פליטים תוך שנה, בתנאי שלא יפגע בכושר הקליטה הכלכלי של הארץ. טרומן דחה את מסקנות הועדה ועדיין דרש עליית ה 100,000 מיד ותמך בהקמת מדינה יהודית. לבריטניה הייתה זאת מכה קשה. נפתחה ועידת לונדון בניסיון למצוא פתרון אחר.

תוכנית בווין- א"י תישאר תחת שלטון בריטי באישור האו"ם לתקופה של 5 שנים, אז תקום מדינה עצמאית יהודית/ערבית. העלייה תהיה בהסכמת הערבים. גם תוכנית זו נפלה ובפברואר 47 בווין החליט להעביר את שאלת א"י לאו"ם (הודיע בפרלמנט).

גורמים שהניעו את בריטניה להעביר את שאלת א"י לאום:

1.     יש סברה שבריטניה החליטה להעביר את שאלת א"י לאו"ם על מנת לקבל מנדט מחודש על א"י עם סמכויות נרחבות ועזרה תקציבית להמשיך ולשמור על האינטרסים שלה באזור. סברה נוספת: בריטניה הגיעה למבוי סתום והסיקה שלא כדאי לה להמשיך לשלוט בא"י.

2.     הייתה ביקורת קשה של דעת הקהל העולמית והציבור בבריטניה בקשר ליחס בריטניה למעפילים ניצולי השואה.

3.     בריטניה הייתה צריכה להזרים תגבורת לא"י בגלל פעולות הטרור של המחתרות. העימות החריף והנטל הכספי עליה ועל משלם המיסים הבריטי היה גבוה. דעת הקהל בבריטניה גם היא הייתה נגד המשך השליטה בא"י.

4. הפגיעות של הישוב היהודי בבריטים פגעו ביוקרתם (האצ"ל הלח"י הגבירו את הטרור).

המאבק בבריטים התנהל ב-4 מישורים: מישור מדיני, מישור צבאי , מישור ההעפלה וההתיישבות

המאבק הצבאי והקמת "תנועת המרי העברי"

רקע – במשך כל שנות המלחמה הבריטים לא ביטלו את הספר הלבן של 1939 וזאת למרות שהיישוב היהודי בא"י שיתף פעולה עם הבריטים במלחמה נגד גרמניה הנאצית. לאחר המלחמה ושואת יהודי אירופה, ביישוב היהודי ציפו שבריטניה תבטל את הספר הלבן, המתינו לשמוע את עמדתה בקשר להעלאת 100,000 עקורים על פי בקשת טרומן נשיא ארה"ב, ובכלל מה תהיה מדיניותה בשאלת א"י. כאשר הבין היישוב היהודי את המדיניות שהבריטים מתכוונים לנקוט בה הוא החליט לפעול. בארץ פעלו שלושה גופים צבאיים - ההגנה שהייתה הכוח המגן הרשמי של היישוב היהודי בא"י ושני ארגונים שכונו ה"פורשים" והם : אצ"ל שפרש מההגנה ב- 1937כי היה יותר אקטיביסטי והלח"י שפרש מהאצ"ל ב- 1940 משום שהיה יותר קיצוני מהאצ"ל. בארגון "ההגנה" החלה התלבטות וויכוח האם צריך לשתף פעולה עם הארגונים הפורשים. היו כאלה שהיו בעד שיתוף פעולה בין שלושת הארגונים, לדעתם זה יביא ל"רעש" אדיר ולתמיכת דעת הקהל העולמית. נוסף לכך זה ירסן את המחתרות הפורשות והן תצטרכנה להישמע להוראות הנהגת היישוב המאורגן. המתנגדים לשיתוף פעולה כזה טענו שההגנה תיגרר לטרור שיכתיב לה האצ"ל וכן שיתוף פעולה אתם יהווה הכרה בהם. לבסוף בהוראת בן גוריון הוקמה "תנועת המרי העברי" והחל שיתוף פעולה בין שלושת המחתרות. הן לא התאחדו אלא קמה ועדה משותפת שנקראה ועדת X שכל המחתרות יהיו כפופות לה וכל פעולה של אחת המחתרות הייתה צריכה לקבל את אישורה. תנועת המרי העברי פעלה מראשית נובמבר 1945 ועד סוף יולי 1946 כלומר 10 חודשים.

פעילותיה המרכזיות:

       I.          הפריצה למחנה עתלית: כ-100  אנשי פלמ"ח יצאו מקיבוץ בית אורן פרצו למחנה המעצר בעתלית, השתלטו על המחנה ושחררו 200 מעפילים שהיו כלואים שם, העלו את המעפילים על משאיות לבית אורן.

     II.          ליל הרכבות - 50 חוליות פלמ"ח פשטו על מסילות ברזל ברחבי הארץ ופוצצו אותן ב - 150 מקומות. גם אנשי האצ"ל והלח"י פוצצו צומת מסילות ברזל חשוב בלוד.

   III.          פיצוץ תחנות משטרה - לאחר הנאום האנטי ציוני של בווין פעלה תנועת המרי נגד תחנות משטרה בריטיות ופוצצו אותן.

  IV.          התקפת אצ"ל ולח"י על מרכזי הבולשת הבריטית ביפו וירושלים.

    V.          התקפת אצ"ל ולח"י על שדות התעופה של הבריטים בארץ, כולל פיצוץ מטוסים שחנו שם.

  VI.          ליל הגשרים - כאשר בריטניה סירבה לקבל את המלצות הועדה האנגלו-אריקאית החליטה תנועת המרי לבצע את אחד המבצעים הגדולים שלה: פיצוץ 11 גשרים, המחברים את א"י עם הארצות השכנות. את הפעולה הזאת עשו חוליות של הפלמ"ח. המטרה הייתה להוכיח לבריטים שלא ישרור שקט בארץ אם שעריה יישארו סגורים. הבריטים הגיבו במהירות, הם החלו בחיפושים ביישובים הקרובים למקומות הפעולה.

תגובת הבריטים: "השבת השחורה" יוני 1946 –

הבריטים הגיבו באופן קשה על פעולות תנועת המרי העברי. במבצע שנקרא "מבצע ברודסייד" ובפי היהודים "השבת השחורה" הטילו הבריטים מצור על יישובים רבים שנחשדו כי קיימים בהם בסיסי פלמ"ח, סליקים של נשק או מעפילים. ליישובים נוספים הבריטים פרצו וחיפשו נשק בכל מקום, מאות נעצרו. ידוע במיוחד קיבוץ יגור שבו הבריטים הפכו את הקיבוץ עד אשר מצאו סליק ענק של נשק. 3000 חברי הגנה בקיבוצים ובמושבים נעצרו במחנות מעצר. הבריטים פרצו לבנין הסוכנות בירושלים והחרימו מסמכים.

פיצוץ מלון המלך דוד – במלון המלך דוד בירושלים, היה מרכז המנדט הבריטי. ביולי 46 האצ"ל החדיר למלון המלך דוד כדי חלב מלאים בחומר נפץ (אנשי האצ"ל התחפשו לעובדי תחזוקה שמביאים הספקה למלון), לפני הפיצוץ האצ"ל הזהיר את הנהלת המלון לפנות את הנמצאים בו. כתוצאה מההתפוצצות נהרס אגף שלם של חמש קומות, נהרגו 25 בריטים 17 יהודים ו- 40 ערבים. הנהגת היישוב וראשי ההגנה הזדעזעו מהפיצוץ ( האצ"ל התבקש לדחות את הפעולה ולא עשה זאת) הבריטים הגיבו בהטלת עוצר על ת"א, חיפוש אחר ראשי המחתרת וחיפוש נשק בקיבוצים.

פירוק תנועת המרי העברי – פיצוץ מלון המלך דוד הביא לפירוקה של תנועת המרי העברי ולסיום שיתוף הפעולה בין המחתרות. החשדנות מצד "ההגנה" כלפי האצ"ל והלח"י גברה. תנועת המרי העברי הוכיחה את כושרה המבצעי והכינה את הישוב לקראת המלחמה בערבים ב- 1948. אך הנהגת היישוב ומפקדי ההגנה החליטו להפסיק את שיתוף הפעולה עם המחתרות הקיצוניות.

האצ"ל והלח"י המשיכו בדרך הטרור וביצעו שורה של מבצעים: ניתקו קווי טלפון, התקיפו משרדים בריטים, פגעו במסילות ברזל, החדירו מכוניות תופת, פיצוץ בתי הזיקוק בחיפה, פריצת כלא עכו ע"י האצ"ל ושחרור חברי האצ"ל ולח"י שהיו כלואים שם.

מ- 1947 נקטו הבריטים בדרך תגובה חדשה: הוצאות להורג של אנשי האצ"ל ולח"י אלה כונו "עולי הגרדום" כך הוצאו להורג בתליה בכלא עכו למעלה מ - 10 אנשים. זה הגביר את השנאה לבריטים.

בתוך הישוב היהודי נוצר ויכוח בין שתי דרכי מאבק - מאבק צמוד ומאבק רצוף:

1.     מאבק צמוד- בו דגלו ראשי היישוב וההגנה: לא לנקוט בפעולות טרור והתקפות על הבריטים, צריך לשים דגש על העפלה והתיישבות ומאבק מדיני, זאת מתוך הבנה שהיישוב היהודי לא מסוגל להתמודד עם הבריטים במאבק צבאי וכן היישוב היהודי יזכה לתמיכת דעת הקהל העולמית אם ינטוש את דרך הטרור ויתמקד במאבק על ההעפלה והתיישבות.

2.     מאבק רצוף – תמכו בו האצ"ל והלח"י : צריך להמשיך בפעולות הטרור נגד הבריטים.  להשתמש בכוח צבאי ולפגוע בבריטים בכל מקום בא"י. זאת הדרך היחידה שתביא לתוצאות, כלומר מאבק מזויין.

המאבק על ההעפלה 1945-1947

לאחר השואה נשארו ניצולים רבים באירופה בתנועות הפרטיזנים, במחנות, במדינות הפרו- נאציות, שהגנו על היהודים. אך דווקא לאחר המלחמה פרץ גל אנטישמיות ששטף בעיקר את מזרח אירופה, פרצו פוגרומים במקומות שונים בפולין, יהודים שניסו לחזור לבתיהם לא יכלו לעשות זאת. ניצולי שואה נוספים התרכזו במחנות העקורים בגרמניה וכן באוסטריה. מצבם היה טרגי - הם איבדו את כל משפחתם בשואה, רצו לעזוב את אירופה ולהגיע לא"י אך שערי הארץ היו סגורים ע"י הבריטים. היישוב בארץ ראה במפעל העפלה את שיא המאבק נגד הבריטים:

1.     רק ארץ ישראל היא ביתו של העם היהודי.

2.     שערי ארץ ישראל חייבים להיפתח.

3.     זהו מאבק להקמת המדינה.

מהארץ הגיעו למחנות העקורים שליחים וחיילי הבריגדה היהודית והחלו לארגן את יושבי המחנות לקראת העלייה לא"י. בארץ היה קיים גוף שנקרא "המוסד לעליה ב" (הוקם עוד בסוף שנות השלושים) שטיפל בעלייה הבלתי לגלית (בלתי חוקית). באירופה לאחר המלחמה והשואה פעל גוף שנקרא "הבריחה" שפעל בשיתוף עם המוסד לעלייה ב' וההגנה. גוף זה ארגן את שיירות הפליטים וכוון אותם לעבר ערי נמל בדרום אירופה, חופי הים התיכון. "הבריחה" בראשיתה הייתה בעצם תנועה של המונים, זרימה של אלפי מעפילים שנעו יום ולילה מכל קצווי אירופה לעבר הנמלים בעיקר של איטליה. זה התחיל באופן ספונטני אך נמשך בהתארגנות שלקחו בה חלק גם ניצולי שואה ( בעיקר מתנועות הנוער החלוציות ), שליחי המוסד לעליה ב' שהובילו את הפליטים, דאגו להם, סיפקו להם תעודות מזוייפות, רכשו אוניות וקברניטים שהיו מוכנים להוביל את המעפילים לא"י. מטעם המוסד לעלייה ב' יצאו אנשים לאירופה לארגן את מפעל ההעפלה- היה צורך למצוא אוניות ולהכשיר אותן להפלגה, למצאו רבי חובלים, לרכז את הפליטים ולהעלותם לאוניות וללוות את האונייה במסעה. עשרות אוניות נשלחו לארץ מראשית 1946 ( סה"כ 65 אוניות עד הקמת המדינה כ- 40 מהם מאיטליה) על כל אחת מהן מאות מעפילים, הבריטים תפסו את האוניות ושלחו את המעפילים למחנה מעצר בעתלית. כאשר מחנה זה התמלא החלו לשלוח את המעפילים למחנות מעצר בקפריסין, הם הוחזקו שם עד הקמת המדינה. הבריטים הפעילו לחץ על המדינות שלא יתנו לאוניות מעפילים להפליג.

  אחת מהפרשיות המפורסמות בתחום ההעפלה הייתה "פרשת אקסודוס" או "יציאת אירופה תש"ז" (שם האונייה) 4,500 מעפילים היו על האונייה שיצאה מחופי צרפת. הצרפתים בלחץ הבריטים אסרו על האונייה להפליג. אנשי המוסד לעלייה ב' הורו לה להפליג. האונייה עלתה על שרטון, כאשר הצליחה להמשיך בהפלגה משחתות בריטיות נצמדו אליה וליוו אותה עד הארץ. סמוך לחופי הארץ התפתח קרב שבו נהרגו 3 מעפילים, עשרות נפצעו והאונייה נגררה לנמל חיפה, המעפילים הועלו על 3 אוניות גירוש והבריטים החליטו להגיב בחומרה והחזירו את האוניות לצרפת. המעפילים סרבו לרדת מהאונייה פתחו בשביתת רעב , הבריטים פינו את האוניות להמבורג שבגרמניה, חזרה למחנות מעצר באזור השליטה הבריטי שבגרמניה. לכל הפרשה הזאת היה הד בינלאומי חזק כל העולם והיישוב בארץ עקבו אחר המתרחש, אכזריותם של הבריטים עוררה את דעת הקהל העולמית נגדם. ואכן מטרות המאבק על ההעפלה היו ל"השתמש" בניצולי השואה והתנהגות הבריטים כלפיהם, להשגת מטרות מדיניות, להראות לעולם את סבלם של ניצולי השואה, את רצונם לעלות לא"י ואת התנהגות הבריטים. מטרה נוספת הייתה להראות את הקשר בין ניצולי השואה ובעיית א"י - הניצולים חייבים למצוא את פתרון בעייתם בא"י. יש לבטל את הספר הלבן ולאפשר עליית הפליטים לארץ. מארצות המזרח וצפון אפריקה נמשכה ההעפלה יבשתית אך בקצב איטי משום שכל תשומת הלב הופנתה לניצולי השואה. גם מצפון אפריקה יצאו שתי אוניות בלבד, הן נתפסו ע"י הבריטים והמעפילים הועברו למחנות מעצר בקפריסין.

המאבק בתחום ההתיישבות –

הקמת נקודות התיישבות חדשות הייתה חלק מהמאבק של היישוב היהודי בשלטון הבריטי עוד משנות השלושים (חומה ומגדל). המטרות בתחום זה היו :

       I.          להגשים את הרעיון הציוני ואת בנין הבית הלאומי (חלק מרכזי בבניין הבית הלאומי היה עלייה והתיישבות).

     II.          מלחמה בספר הלבן ובחוק הקרקעות שאסרו רכישת קרקעות במקומות רבים.

   III.          ההתיישבות תשפיע על גבולות המדינה בעתיד- היכן שיהיו יישובים יהודים הגבול יעבור מעבר להם.

שתי דוגמאות בולטות ביותר בנושא המאבק בתחום ההתיישבות היו:

       I.          פרשת ביריה - בתחילת 1945 הוקמה התיישבות ביריה שליד צפת במטרה לחזק את ההתיישבות בגליל העליון, ע"י גרעין של "בני עקיבא", בתחילת 1946 בעקבות פעולת חבלה של תנועת המרי העברי ליד ביריה, עצרו הבריטים וכלאו את כל אנשי ביריה. כוחות בריטים החזיקו בביריה. היישוב העברי החליט להגיב ולא להשאיר את ביריה בידי הבריטים. מאות מבני "תנועת הנוער העובד" עם מתנדבים עלו והשתלטו על ביריה. הבריטים שלחו צבא שכבש את ביריה ובפעם השניה המקום נהרס. הוחלט שוב לארגן עלייה המונית של אלפי אנשים לגליל וביריה הוקמה בפעם השלישית. הפעם הבריטים נאלצו לוותר וביריה נשארה בידי היישוב.. ביריה הפכה סמל להתיישבות והמאבק של היישוב היהודי להתיישב בארצו בכל מחיר.

     II.          "אחד עשר היישובים" כאשר התפרסמה תוכנית מוריסון-גריידי (חלוקת א"י לשלושה אזורי שליטה והנגב בידי הבריטים) החליטו ראשי הישוב להעמיד את מפעל ההתיישבות בנגב בראש סדר העדיפויות. בערב יום כיפור 1946 בלילה אחד הקימו 11 ישובים במתכונת "חומה ומגדל" (כל יישוב מנה 30 איש) - שובל, חצרים, נבטים משמר הנגב ועוד. המטרה המרכזית הייתה מדינית - קביעת גבולות המדינה העתידית כך שהנגב יהיה כלול בתחומי המדינה.

המאבק המדיני

ב- 1945 הצהיר בווין מה תהיה מדיניות בריטניה בשאלת א"י, היישוב היהודי נדהם, כגודל הציפיות כך הייתה האכזבה. בת"א וירושלים היו הפגנות ענק נגד בווין. ב- 1946 הגיעה הוועדה האנגלו-אמריקאית לארץ. העדים היהודים שהעידו בפני הועדה הדגישו את סבל העם היהודי ואת הצורך לפתוח את שערי א"י לאלפי העקורים ניצולי השואה שממתינים באירופה. בן גוריון סיים את עדותו באומרו ש"היהודים הם עם, א"י שייכת לעם היהודי, העלייה היהודית תמשך ומדינה יהודית תקום, מוטב שבעזרת הבריטים מאשר נגדם". מסקנות הועדה היו לאפשר עליית 100,000 העקורים אך לא דובר על מדינה יהודית ולכן היישוב היהודי לא היה מרוצה מההחלטות. לאחר פירוק תנועת המרי העברי ובעקבות השבת השחורה ופיצוץ מלון המלך דוד התכנסו ראשי התנועה הציונית והיישוב בפריס (1946) והיו צריכים לקבל החלטות חשובות לנוכח ההקצנה שחלה גם בקרב היישוב היהודי וגם בתגובות הבריטים. נפלו שם שתי הכרעות חשובות:

       I.          הפסקת המאבק המזוין.

     II.          הסכמה לתוכנית חלוקה, לא כל א"י מדינה יהודית.

   III.          המשך מאבק מדיני, העפלה, התיישבות אך נטישת המאבק המזוין.

בסוף 1946 התכנס הקונגרס הציוני ה-22 אחרי ויכוחים הוחלט לדרוש הקמת מדינה יהודית. המאבק המדיני נמשך כאשר שאלת א"י עברה לאו"ם.

העברת שאלת א"י לאום והמאבק המדיני באו"ם

קיימות כמה השערות בקשר לשאלה מדוע בווין וממשלת בריטניה החליטו להעביר את שאלת ארץ ישראל לאו"ם. ישנה סברה כי ממשלת בריטניה קיוותה שהאו"ם יבקש ממנה להישאר בא"י, היא תקבל מנדט מחודש עם סמכויות נרחבות יותר ועזרה תקציבית שיאפשרו לה להמשיך לשלוט בא"י. באמצעות מהלך זה בריטניה תזכה בתמיכה אמריקאית, דבר שהיה חשוב לה לאחר המלחמה כאשר ארה"ב הפכה למעצמת על ובריטניה ירדה מגדולתה. סברה אחרת טוענת שבווין וממשלת בריטניה חשבו כיצר לצאת מא"י ולא כיצד להישאר בה. עפ"י סברה זו בריטניה הייתה מיואשת ממציאת פתרון מדיני והיא רצתה לצאת מהסבך מהסיבות הבאות:

       I.          מעמדה הבינלאומי של בריטניה התרופף לאחר המלחמה, ומצבה הכלכלי היה קשה מכדי להמשיך ולשלוט במקומות שונים בעולם.

     II.          דעת הקהל הבינלאומית נטתה נגד בריטניה שלא הייתה רגישה לזוועות השואה ולמציאת פתרון לניצולי השואה וסגרה את שערי א"י בפני המעפילים.

   III.          המחתרות בא"י הגבירו את הטרור, בריטניה הייתה צריכה להזרים כוחות תגבור לא"י דבר שעלה למשלם המיסים הבריטי כסף וגם דעת הקהל בבריטניה הייתה נגד השארות בא"י.

  IV.          הבריטים היו מאוכזבים מכך שלא הצליחו לערב את ארה"ב בשאלת א"י.

המאבק באו"ם על הקמת מדינה יהודית

עצרת האו"ם החליטה למנות ועדה שנקראה ועדת אונסק"ופ. הייתה זו ועדת חקירה מטעם האו"ם לענייני א"י שתפקידה לחקור את שורשי הבעיה בין יהודים, בריטים וערבים ותמליץ על פתרון. הועדה מנתה 11 נציגים שבאו ממדינות מכל היבשות כולל מזרח אירופה ומערבה. הסובייטים הפתיעו ובמאי 1947 נשא נציג ברה"מ (גרומיקו) נאום באו"ם בו הוא קרא להקים מדינה יהודית לצד מדינה ערבית, הוא הדגיש את השואה שעברה על העם היהודי והדגיש את התביעות הלאומיות הצודקות של היהודים והציע את חלוקת הארץ. משמעות הנאום הייתה שחלוקת הארץ הולכת להיות הפתרון המעשי. ושנוצר שיתוף פעולה נדיר, סובייטי אמריקני בפתרון בעיית א"י. הגורמים למדיניות זו של ברה"מ היו:

       I.          הקמת מדינה יהודית בא"י זאת דרך להעיף את הבריטים מהאזור (תקופת ראשית המלחמה הקרה והמאבק על אזורי השפעה בעולם).

     II.          תמיכה במדינה יהודית תסייע להפיכתה למדינה פרו סובייטית.

   III.          תקיעת תריז ויצירת מתח בין בריטניה לארה"ב.

הגישה המפתיעה של ברה"מ יצרה מצב שאכן יושג רוב באו"ם להקמת מדינה יהודית וזה עזר לועדת אונס"קופ להמליץ על חלוקת הארץ בידיעה שהדבר מקובל על שתי מעצמות העל.

ועדת אונסק"ופ שמעה עדויות של יהודים וערבים עוד בניו יורק אח"כ הייתה בא"י מספר שבועות ואף הגיעה ללבנון ושם שמעה שהמלצה על חלוקה תגרום לאי שקט במזה"ת. הועדה ביקרה במחנות העקורים באירופה והתרשמה מרצונם העז לעלות לא"י. עיקר עבודת הוועדה היה בא"י: ערבי א"י סירבו לשתף פעולה עם הוועדה ולכן היא נפגשה בעיקר עם היהודים. במהלך שהייתה בא"י בדיוק הוצאו להורג ע"י הבריטים 3 אנשי אצ"ל שהשתתפו בפריצה לכלא עכו (כתגובה אנשי אצ"ל תלו 2 בריטים). פרשת האונייה אוקסודוס התרחשה גם היא באותו זמן. הועדה נפגשה עם ראשי היישוב, עם ראשי ההגנה והתרשמה מנחישותם להיאבק להקמת מדינה.

מסקנות הועדה- כל חברי הוועדה הסכימו ביניהם שיש לסיים את המנדט הבריטי ושאין להקים מדינה יהודית על כל שטח א"י ולא מדינה ערבית. אך היו בתוך הוועדה חילוקי דעות בקשר לפתרון - הצעת הרוב בועדה ידועה כתוכנית החלוקה כלומר הקמת שתי מדינות יהודית וערבית .

המלצות נוספות – במשך תקופת המעבר הבריטים ינהלו את השלטון בא"י. ירושלים תהיה אזור בינלאומי.

התגובות על ההמלצה – הערבים דחו את המלצת החלוקה וטענו שכל א"י צריכה להיות מדינה ערבית. הנהגת היישוב קיבלה בברכה את ההמלצה והיא נערכה למאבק קשה לקראת ההצבעה באו"ם. בריטניה כנראה שלא ציפתה להמלצה כזאת וחטפה "סטירת לחי".

כאן הגיע המאבק המדיני לשיאו והשאלה העיקרית הייתה מה תהיה עמדת ארה"ב בקשר לתוכנית החלוקה. בקרב הממשל האמריקאי היו חילוקי דעות אך לבסוף (בספטמבר) הודיע שר החוץ מרשל שהוא תומך בתוכנית החלוקה. השאלה הייתה אם האמריקאים ינסו לגייס רוב של 2/3 בעצרת האו"ם שדרוש על מנת לאשר את הצעת החלוקה. הויכוח בארה"ב נמשך, היו שחששו שארה"ב תצטרך לשלוח חיילים להגן על המדינה היהודית ולכן יחסיה עם מדינות ערב ייפגעו. כאן נכנסו לתמונה יהודי ארה"ב. מנהיגים ציוניים החלו להפעיל לחץ על הנשיא טרומן, לבסוף הוא הסכים להורות למשלחת האמריקאית להפעיל לחץ על המשלחות באו"ם לטובת המדינה היהודית.

ההצבעה הגורלית- בריטניה ספגה מהלומה מכך שארה"ב וברה"מ הסכימו על תמיכה בתוכנית החלוקה. עוד קודם לכן ספגה מהלומה מהמלצת הועדה על התוכנית. בריטניה הודיעה שלא תשתף פעולה בביצוע תוכנית החלוקה ותצא מהארץ ב- 1 לאוגוסט (היה ברור שבריטניה תוציא את כוחותיה באופן שיהיה נוח לערבים). החל מרוץ מרתוני של יהודים לשכנע מדינות לתמוך בתוכנית. בכט' בנובמבר נערכה ההצבעה באו"ם - 33 מדינות תמכו בהצעה. 10 נמנעו ו- 13 התנגדו. גל שמחה שטף את העם היהודי.

תוכנית החלוקה קבעה:

1.     הקמת מדינה יהודית ולצידה מדינה ערבית בא"י.

2.     המנדט הבריטי יסתיים.

3.     ירושלים תהיה בשליטה בינלאומית.