סיכום בהיסטוריה: התמורות בעיצוב זיכרון השואה בישראל

התמורות בעיצוב זיכרון השואה

ראה: סיכומים בהיסטוריה - עמוד ראשי

תהליך עיצוב הזיכרון המשותף ובניית הזהות הישראלית הוא תהליך דינאמי וארוך . הצורך בזיכרון משותף בונה זהות משותפת .זהות משותפת נבנית על ידי זיכרון היסטורי ומרחבים ציבוריים שהפכו לסמלים ( כמו: אנדרטאות...מגדלי מים נקובים בכדורים ועוד...).

לשואה יש תפקיד מכונן בעיצוב הזהות היהודית בדורות האחרונים. תודעת השואה היא מרכיב בזהות הקולקטיבית של יהודים רבים ושל ישראלים רבים.

שנות ה -50 השואה מחלחלת בהדרגה בתודעה של החברה הישראלית

עד סוף שנות ה -60 של המאה ה -20 הגיעו למדינת ישראל כחצי מיליון ניצולי שואה. על פי ההגדרה המקובלת , ניצולי שואה הם יהודים שסבלו מהפעולות שביצעה גרמניה הנאצית באופן ישיר  בגטאות, במחנות, במקומות מחבוא , או באופן עקיף – יהודים שברחו מפני הנאצים או גורשו על ידי הנאצים או איבדו  בני משפחה.

מרבית ניצולי השואה העדיפו לשתוק ולהשקיע כוחותיהם בשיקום חייהם.  היו כמה סיבות לשתיקה:

•    הם התאמצו להקים משפחה, למצוא עבודה , ולהשיג דירת מגורים ולטפחה.

•    ניצולי השואה שעלו לישראל מיד לאחר ההכרזה על הקמת המדינה , הגיעו לחברה שהייתה עסוקה בעיקר במאבק להקמת המדינה, במלחמת העצמאות

•    לאחר המלחמה החברה הישראלית הייתה עסוקה  בשכול הכבד שהביאה עמה המלחמה.

•    היה פער גדול בין הישראלים לבין ניצולי השואה לגבי תפיסת המושג גבורה. בארץ בגלל הנסיבות וחוסר הידע על חיי היהודים תחת הכיבוש הנאצי , גבורה התפרשה כעמידה מול האויב עם נשק ביד , לעומת זאת ניצולים רבים הרגישו כי עצם הישארות בחיים היא גבורה ראויה לציון

•    אצל רבים מניצולי השואה הייתה הסתייגות מהדרך בה ניסו בארץ לדובב אותם לגבי עברם, בייחוד נרתעו מהשאלה שחזרה על עצמה : "איך זה שנשארת בחיים?" רבים מהניצולים פירשו את השאלה כמטילה אשם על הניצולים, כאילו  - אם נשארת בחיים ודאי משהו אינו כשר - .

העיסוק בנושא השואה בחברה הישראלית היה מועט ועם עסקו בו הרי זה בדרך כלל במרד בגטאות –במרד ראו גילוי של "לחימה יהודית".

בהדרגה החלו הניצולים לספר, לעתים רק במרומז  את סיפוריהם האישיים . בשיחות עם קרובים או סיפורים שהתפרסמו בעיתונים. המידע היגיע לאט לאט לחברה הישראלית והיו מספר תגובות של הישראלים:

•    חלק מהישראלים הטילו ספק באמינות העדויות ומהצד השני היו כאלה שמתחו ביקורת על הניצולים בעיקר הועלו השאלות: מדוע הלכו כצאן לטבח? מדוע לא הזדרזו לעלות לישראל?

•    היו ישראלים שהתכחשו לסבלם של הניצולים או התעלמו ממנו, מהצד השני היו כאלה שריחמו עליהם.

בשנות ה50  היו מספר אירועים שהעלו את נושא השואה:

1.  ממשלת ישראל מחליטה לבקש שילומים מגרמניה – שאלת הסכם השילומים הסעירה את הנהגת ישראל בשנות ה -50. מדינת ישראל ראתה עצמה יורשת של יהדות אירופה שנרצחה. לכן תבעה בשנת 1951 ממשלת גרמניה כספי שילומים. הדרישה התבססה על הוצאות הקליטה של כחצי מיליון פליטים יהודים שהגיעו לארץ ישראל מאז עלה היטלר לשלטון. התביעה לשילומים הדגישה כי העם הגרמני כולו נושא באחריות לפשע  כלפי העם היהודי, וכי קבלת פיצוי חומרי אינה מהווה כפרה על המעשים. כמו כן דרשה מדינת ישראל מהעם הגרמני וממשלתו שישאו באחריות לשיקום הפליטים היהודים .ישנם כמה שיקולים משהשפיעו על עיתוי התביעה:

•    השינוי המסתמן  במעמדה של גרמניה – ב1949 החלו מדינות המערב לדון בהקמת גרמניה המערבית. ארצות הברית ובריטניה החליטו לסיים את מצב המלחמה עם גרמניה ואיפשרו לה להתחיל להקים יחידות צבא גרמניות. לנוכח שינויים אלה טען שר החוץ משה שרת כי ה קהילה הבינלאומית עלולה טהר את שמה של גרמניה – לפני שזו תפרע את החובה לעם היהודי.

•    מצבה הכלכלי של מדינת ישראל – מדינת ישראל צריכה הייתה להשתקם לאחר מלחמת העצמאות ולממן את קליטתם של מאות אלפי עולים שהיגיעו אליה. לכן היה עליה לגייס משאבים רבים ובמדינה ניכר מחסור במטבע חוץ למימון רכישת מזון ומוצרים חיוניים אחרים.

•    עמדת קנצלר גרמניה – הקנצלר ובכירים רבים בגרמניה המערבית הביעו את רצונם לתקן את העול שעשו הגרמנים ליהודים.

תביעת השילומים הובילה לויכוח קשה בישראל. בתקופה זו שרר שישראל חרם על גרמניה בכל התחומים – השפה והתרבות הגרמנית, מוצרים מתוצרת גרמניה. החרם נבע מתחושת הסולידריות החברתית ומהמחויבות המוסרית שהיו בחברה הישראלית  ולא מכוח החוק.

ב1952 התנהל בכנסת דיון  בנושא השילומים שנמשך שלושה ימים. בן גוריון אמר שצריך לנהל משא ומן עם גרמניה המערבית בנושא השילומים " לבל יהיו רוצחי עמנו גם יורשיו".

דבריו עוררו ויכוח בשאלה עקרונית: האם ראוי לקבל כסף מגרמניה? האם קבלת השילומים משמעה מתן כפרה ומחילה לעם הגרמני ? האם יש גרמניה אחרת?

הנימוקים בעד קבלת השילומים :

•    היבט לאומי – ניהול משא ומתן בין גרמניה למדינת ישראל כנציגת העם היהודי והיורשת החוקית של קורבנות השואה יכול לחזק את מעמדה של ישראל. המשא ומתן ביטא את ריבונותה של מדינת ישראל.

•    היבט פוליטי-  המדיניות הבינלאומית בנוגע לגרמניה השתנה. העולם הערבי החל להתפייס עם גרמניה מבלי שגרמניה הגיעה להסכם כלשהו עם מדינת ישראל ועם העם היהודי. לכן צריך להזדרז ולבקש שילומים לפני שיהייה מאוחר מידי. בנוסף – היה חשוב לקשור את המשא ומתן על השילומים לעניין קשרי החוץ של ישראל ולא למחילה על הפשעים.

•    היבט כלכלי – השילומים יסייעו בקליטת העלייה, ברכישת ציוד צבאי ובבניית המשק הישראלי.

הנימוקים של המתנגדים   לקבלת השילומים:

•    היבט מוסרי -  אין לנהל משא ומתן עם גרמניה , השילומים עלולים להיחשב מחילה על הפשעים ולא ייתכן פיצוי על רצח עם.

•    היבט לאומי-  יש לשמור על הכבוד הלאומי ולא לנהל משא ומתן עם הרוצחים.

•    היבט פוליטי-  גם במחנה השמאל וגם במחנה הימין התנגדו להסכם השילומים. מפלגות השמאל  ( מפ"ם ומק"י מפלגה קומוניסטית ישראלית) התנגדו לנהל משא ומתן עם גרמניה המערבית וטענו שצעד זה משרת את האינטרסים של מדינות המערב הקפיטלסטיות , וזה בהשפעת המלחמה הקרה .  הסיסמאות שנקראו היו : לא נתפייס עם אשמדאי (שטן)"  או – " כל יד שתושט לממשלת בון  ( בירת גרמניה המערבית) תהייה יד בוגדת"...

בימי הדיון בכנסת על הסכם השילומים נערכו הפגנות המונים סוערות שהיו מלוות בהתפרעויות המפגינים. חלק מהמפגינים השליכו אבנים את הכנסת וגרמו לפציעתם של שני חברי כנסת באולם המליאה. מעשי האלימות שהתלוו לפעולות המחאה עוררו חשש שהדמוקרטיה במדינת ישראל הצעירה תיסדק. ישיבת הכנסת הופסקה ובן גוריון הורה להעלות יחידות צבא לירושלים. הוא טען כי מעשי המפגינים הם פגיעה של פורעי חוק בריבונות הכנסת. בתום הדיון הקשה אושרה ההחלטה והוחלט לפתוח במשא ומתן עם גרמניה המערבית על הסכם שילומים.

בהסכם שנחתם לאחר המשא ומתן אושרו שילומים למדינת ישראל וגם תשלום פיצויים ליחידים .

גרמניה עמדה בכל פרטי ההסכם. כספי השילומים מגרמניה נוצלו בעיקר ליבוא של ציוד מודרני לתעשייה ולתחבורה, לפיתוח מחצבים ולתעשייה הכימית  - תחומים שפיתחו את את כלכלת המדינה. כספי השילומים חילצו את ישראל מהגרעון . סחורות מגרמניה שהחלו להגיע למדינת ישראל  - גרמו להתפתחות של קשרי מסחר בין שתי המדינות ולהיווצרות קשרים מדיניים ביניהן.

2.  משפטקסטנר – המאשים הופך לנאשם

ביוני 1944 יצאה רכבת קסטנר. קסטנר היה מנהיג ציוני שניהל משא ומתן עם הנאצים ובעקבות המשא ומתן יצאה רכבת ובה  1684 יהודים שניצלו. קסטנר היה מעורב אישית במהלך בחירת הניצולים בניהם עשרות בני משפחתו ומאות בני עירו. ב1952 פרסם מלכיאל  גרינוולד מיוצאי הונגריה עלון ובו האשים את קסטנר שהציל את קרוביו ושיתף פעולה עם הנאצים על ידי העלמת מידע מיהודי הונגריה והשתקת ידיעות על השמדת היהודים.

קסטנר שימש באותו זמן בתפקיד עובד מדינה בכיר ולכן החליטה פרקליטות המדינה לתבוע את גרינוולד על הוצאת דיבה. כך החל משפט הדיבה של מדינת ישראל נגד מלכיאל גרינוולד – מאוחר יותר נודע בשם משפט קסטנר.

עורך הדין שייצג את גרינוולד הצליח ליצור רושם שגרינו ולד דובר אמתו אילו קסטנר משקר – והפך את קסטנר לנתבע במשפט. בפסק הדין זיכה השופט את גרינוולד מאשמת דיבה   ולגבי קסטנר קבע כי " מכר את נפשו לשטן".

משפט קסטנר הפך לנושא המרכזי במערכת הבחירות שהתנהלה באותה תקופה בישראל,

קסטנר נרצח תקופה קצרה אחר כך והרצח זעזע את הציבור בארץ. המדינה הגיש ערעור על פסק הדין וכתשעה חודשים לאחר הרצח . בית המשפט העליון הרשיע את גרינוולד. הטענה המרכזית של בית המשפט הייתה שצריך לשפוט זאת על פי מצוקת החיים שהייתה שאירופה בשנת 1944 בזמן מלחמת העולם השנייה ולא מתוך המציאות של מדינת ישראל בשנת 1955. השופטים גם קבעו שהדיון לא צריך להתנהל בבית משפט אלא בוועדה ציבורית שחבריה הם היסטוריונים.

בדעת הקהל בארץ לא היה הד לפסק הדין שהרשיע את גרינוולד ובתודעת הציבור קסטנר נשאר אשם. רוצחי קסטנר נתפסו, נידונו למאסר עולם אבל חמש שנים אחר כך קיבלו חנינה בהסכמת בתו של קסטנר.

3       חקיקה משפיעה על עיצוב זיכרון השואה

הויכוח על השילומים ומשפט קסטנר העמיקו את נושא השואה בתודעה של אזרחי ישראל. בנוסף, החלו ניצולי השואה להקים ארגונים לפי ארצות המוצא שלהם או לפי קבוצות שאליהן השתייכו בזמן המלחמה. לדוגמא: ארגון הפרטיזנים ועוד...ארגונים אלה סייעו לניצולי השואה להתמודד עם הזיכרונות, לשרוד ולהיקלט במדינת ישראל.

בשנות ה -50 נחקקו כמה חוקים בנוגע לשואה שחיזקו את זיכרון השואה:

א.  החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם – לפי חוק זה הועמדו לדין בעיקר יהודים באשמת תפקידים שמילאו ביודנראט, במשטרה היהודית בגטאות ו"קאפו"  - ראשי יחידות עבודה במחנות ריכוז.

ב.  חוק זיכרון השואה והגבורה, יד ושם – החוק מציג את החשיבות הלאומית דל הקמת מוסד יד ושם ואת מטרותיו.

ג.   חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה – 1959 – ויכוחים קשים היו לאחר ששונה החוק מ 1953 והורדו המילים " מרד הגטאות" משם החוק  כפי שהוצע ב 1951. . החוק קובע שיום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא יום זיכרון ממלכתי לשואה ולגבורה. יום שמנציח את רצח העם היהודי וגם את מאבקו לחיים.

לסיכום – בשנות ה -50 מרבית ניצולי השואה שעלו לארץ העדיפו לשתוק ולהשקיע את כוחותיהם בשיקום החיים. עדויות הניצולים התקבלו בתגובות שונות ומנוגדות : הטלת ספק באמינות העדויות, העברת ביקורת על הניצולים התעלמות מסבלם או רחמים כלפיהם. בשנת 1951 ממשלת ישראל תבעה מגרמניה כספי שילומים ולאחר ויכוח סוער במדינת ישראל הוחלט לקבל את השילומים שסייעו מאוד בכלכלת המדינה. בשנות ה – 50  גם התנהל משפט קסטנר ונחקקו כמה חוקים שסייעו בזיכרון והנצחת השואה

בשנות ה -60 משפט אייכמן חושף את אירועי השואה

בחודש מאי 1960 מסר בן גוריון הודעה דרמטית בכנסת לפיה הפושע הנאצי אדולף אייכמן נלכד ויועמד למשפט בישראל מתוקף החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם.  אייכמן ניתפס בארגנטינה שם חי עם  משפחתו בזהות בדויה . את החטיפה ביצעו אנשי אנשי המוסד .

פרסום לכידתו של אייכמן עורר התרגשות ברחוב הישראלי. משפט אייכמן נועד להשיג כמה מטרות:

•    לפרסם את סיפורו של העם היהודי בשואה למען כלל אזרחי המדינה ובמיוחד למען הנוער

•    היה רצון להדגיש כי הלקח שנלמד מהשואה הוא שהעם היהודי זקוק למדינה וקיומה של מדינת ישראל מבטיח ששואה כזאת לא תתרחש שוב בן גוריון אמר" לא העונש פה הוא העיקר אלא דווקא המשפט ודווקא המשפט בירושלים"

העמדתו של אייכמן לדין בישראל הייתה בעלת חשיבות ייחודית בכמה היבטים:

•    מדינת ישראל העמידה למשפט נאשם על פשעים שביצע לפני הקמתה, ופשעים אלו התרחשו לא על אדמתה ולא הופנו על אזרחיה

•    משפט אייכמן עורר התעניינות בקרב הציבור ותורים ארוכים השתרכו לפני בית העם בירושלים שם נערך המשפט. המשפט הועבר בשידור ישיר ברדיו וציבור רחב מכל שכבות החברה – היו מרותקים למקלטי הרדיו. העדויות עוררו התרגשות רבה מאוד וחלק אף התעלפו מהעדויות.

•    אייכמן בזמן עדותו אמר כי רק ציית לפקודות ועשה את המוטל עליו. בפסק הדין הורשע אייכמן בפשע נגד העם היהודי ובפשע נגד האנושות. בית המשפט גזר על אייכמן עונש מוות

•    משפט אייכמן הוא אירוע בעל משמעות מיוחדת שנצרבו בזיכרון הלאומי, הוא היה נקודת מפנה בעיצוב זיכרון השואה. המשפט הפנה תשומת לב את ניצולי השואה שחיו בארץ ושינה את יחסו של הציבור בארץ את השואה ואל הניצולים. העדויות שנשמעו במשפט היו עוד שלב בהתמודדות של הניצולים עם סבלם. העדויות שברו את שתיקתם של הניצולים וחשפו לפני אזרחי המדינה את סיפורם של שכנים, חברים לעבודה ומכרים. הציבור הישראלי הקשיב לעדויות מתוך מציאות החיים של הניצולים והחל לשנות את  יחסו אליהם. דברי העדים במשפט חדרו לתודעה של הציבור בישראל  -בני נוער ומבוגרים , והפכו את עניינם של ניצולי השואה לענייני העם כולו. מושג " ששת המיליונים" קיבל משמעות חדשה עם כל עדות שנשמעה. החשיפה לעדויות המחישה את העובדה שלכל אחד מששת מיליוני הנרצחים יש שם וסיפור.

•    העדויות במשפט אייכמן עוררו ויכוח ציבורי לגבי יחסו של היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת השואה: האם היישוב והנהגתו עשו הכול למען אחיהם באירופה הכבושה?

•    משפט אייכמן הוכיח והמחיש לאזרחי ישראל את ריבונותה של מדינת ישראל  - מדינת ישראל שפטה בירושלים – עיר בירתה, ועל פי חוקיה את מי שאחראי לרצח היהודים.

•    בעקבות המשפט החלה השואה להשפיע על עיצוב הזהות היהודית השיראלית כבר ב -1963 החלו לצאת משלחות בני נוער לפולין, ביוזמת ניצולי השואה. הניצולים הגדירו את המסעות לפולין כהפגנת המשכיות של העם היהודי והבעת הזדהות של הנוער הישראלי עם יהדות אירופה שנרצחה. המסעות הופסקו בשנת 1967 לאחר שנותקו היחסים בין ישראל לפולין בעקבות מלחמת ששת הימים.

•    בהשפעת המשפט הועמקה פעילות ההנצחה. לתוכנית הלימודים בבית הספר  ניכנס נושא השואה, בתי ספר החלו להנציח קהילות יהודיות שחיו באירופה, נכתבו עדויות של ניצולים ויצירות ספרות על השואה.ועוד...

בין שנות ה -70 לשנות ה -90 : זיכרון השואה מעמיק

משנות ה -70 החלו  אירועי השואה לתפוס מקום חשוב בשיח הציבורי, בתחומי תרבות שונים בתקשורת ובתוכניות הלימודים על נוכחות השואה בחברה הישראלית השפיעו כמה גורמים:

א.  המלחמה ואירועי הטרור – לפני מלחמת ששת הימים הייתה תחושת חרדה קיומית במדינה ורבים שוב חששו מהשמדת עם ,גם ברצח  11 הספורטאים מישראל באולימפיאדת  ברלין ב 1972 חיזקה את תחושת הנירדפות. מלחמת יום הכיפורים העלתה שוב את תחושת החרדה המלחמה שוב הראתה כי עדיין מרחפת סכנה על הקיום היהודי. לאחר המלחמה השתנה החליף המושג עמידה יהודית את המושג גבורה ומעתה גלויי הגבורה כללו התמודדות עם חיי היום – יום ולא רק לחימה  מזוינת בנאצים . כל מעשה שנעשה כדי לחסל את מזימתם: קידוש החיים - שמירה על צלם אנוש, שמירת מצוות, קיום חיי תרבות וניצחון הרוח – הם גבורה.

ב.  השינויים באופי ההנצחה ובמעמדו של מוסד יד ושם -  משנות ה -70 טקס הזיכרון של יד ושם הפך מטקס קטן לאירוע ממלכתי בהשתתפות נשיא המדינה וכל שנה הוא פותח את יום הזיכרון לשואה ולגבורה ומשודר בכל ערוצי התקשורת . בשנת 1973 גם ניפתח מוזיאון יד ושם עד אז היה רק מוזיאון קטן שהכיל מסמכים ותמונות. כיום הוא מוזיאון גדות העוסק בחיי היהודים לפני השואה ועד לאחר המלחמה.

ג.   למוד נושא השואה -  נושא השואה נילמד כנושא ניפרד ומורחב, נכתבים ספרי לימוד רבים העוסקים בתחומים רבים בנושא השואה. גם הקמת בית הספר המרכזי להוראת השואה ביד ושם עורך ימי סיור והשתלמויות בנושא השואה.גם המסעות לפולין שהחלו שוב ב -1988 עוזרים בעיצוב זיכרון השואה.

ד.  משפט דמיאניוק – דמיאנוק   נולד באוקריאנה.התגייס לצבא האדום והשתתף בקרבות נגד הצבא הגרמני . 1942 נפל בשבי הגרמני והועבר למחנה שבויים בפולין, לאחר מכן גויס לחיל העזר של הגרמנים והיה שומר במחנות ההשמדה בסוביבור וטרבלינקה. בשל אכזריותו כונה " איוואן האיום" לאחר המלחמה היגר לארצות הברית , בשנת 1975 הגיע למשרד המשפטים האמריקני מידע שהוא שיתף פעולה עם הנאצים. תמונתו נשלחה לישראל וניצולים ממחנה טרבלינקה זיהו אותו כ"איוואן האיום". בארה"ב הוחלט לשלול ממנו את אזרחותו ולהסגיר אותו לישראל. ב -1987  התחיל המשפט בארץ. לאחר כמה ערעורים במשפט זוכה דיאמניוק מחמת הספק וגורש חזרה לארה"ב. הוא גורש מארה"ב לאוקריאנה אבל בשנת 2009 הוציאה גרמניה צו מעצר נגדו באשמת שסייע לרצוח למעלה מ -27 אלף איש. הוא הוסגר לגרמניה כשהוא בן 89.

החוק לאיסור הכחשת השואה – 1986. החוק קבע עונש מאסר של חמש שנים על מי שיכחיש  את המעשים שביצעו הנאצים כלפי העם היהודי או כלפי האנושות. החוק קבע כי העונש יוטל גם על מי שימעיטו במעשים שביצעו הנאצים