שירת ביאליק - מבוא וסיכומים

שירת ביאליק ניתנת לסיווג נושאי:

1.     שירים אישיים העוסקים במקורות לשירתו ושירי התוכחה.

שירי התוכחה של ביאליק מתקשרים בשאלת הדימוי העצמי של המשורר וברגשות כמו זעם, אכזבה, פרישה, עזובה ותוכחה.

מצד אחד הם מונעים על ידי אירועים פוליטיים, שביאליק הושפע מהם והיה לעתים גם מעורב בהם, ומצד שני מונעים על ידי עולמו האישי והפרטי, שבו רצה לחיות לבדו.

אנו עדים בשירת ביאליק להתיחסותו לבעיות האומה לצד שירים אישיים ביותר. חלק משיריו הקנה לביאליק את התואר "המשורר הלאומי" וגם בהם מתגלית האישיות המיוחדת שלו, הפורצת בתוכחה כלפי שמיים ונגד עולם של עצמה וגם מתכנסת ומסתגרת בתוך עצמה ונסוגה אל המקורות שלו, אל ההתייחדות עם עצמו ואל תפילתו האחת, שאותה אינו חושף ברבים. המשורר מודע לכך שהעם נזקק לשיריו, אך הוא נוטה מרשות הרבים אל רשות היחיד שלו ומוצא עצמו נע בין שתי הרשויות.

בשיריי התוכחה של ביאליק הוא מעלה את בעיית האדם המודרני המנוכר מאלוהים ומחברה. אבדן הקשר עם האלוהים הוא אחד הסממנים המכאיבים ביותר לאדם שמקורותיו יונקים מאמונה דתית ואילו הוא עומד אל מול המציאות השואלת ומאיימת להרוס את אמונתו.

ביאליק שואל שאלות קשות לגבי אלוהים ואדם ובתוך אלה הוא מאשים גם את העם. תחושת חוסר האונים נובעת ממצב אובייקטיבי- חוסר המוצא החברתי, הדתי והכלכלי. אלוהים אינו שומע, העמים מתנכרים והעם לא מתעורר למציאת פתרון. ביאליק חרד לגורל עמו ולכן בעיות הכלל משתקפות השירתו. אולם דמות המשורר היא מה שמשתקפת משיריו הלאומיים והאישיים. את הדימוי העצמי של המשורר בוחנים משלוש נקודות מבט: א. התקבלותו של ביאליק- התגובה ששיריו מעוררים וכיצד הוא מתקבל בתודעת קוראיו.                    ב.  התייחסות לקבל קוראיו- לבני עמו, כפי שזה מתבטא בשיריו.

                                                    ג.  התייחסות לעצמו- בשיריו.

הדימוי העצמי של ביאליק משתקף מאמירותיו הישירות ומרמיזותיו השזורות בשירים. ביאליק לא נשלח על ידי האל והוא אינו נביא, דבריו נובעים מלבו הרגיש והקשוב לבעיות היחיד והכלל בתקופה מיוחדת במינה, שבה מתערער הביטחון בסדרי העולם, הכוח העליון הקיים, תקופה שבה הכל מוטל על הכף, לחיים או למוות, להתחלה חדשה או לקץ כל הקיצים. אדם אינו יכול לחיות בעולם חסר משמעות, נטול ביטחון בהמשכיות, חסר תקווה להתגלות ולבשורה כלשהי. לכן, ראה העם את ביאליק כנביא, אך הוא ביסודו משורר, מטיף, מנהיג רוחני ומורה דרך.

2.     שירי אהבה.

האהבה בשיריו של ביאליק עומדת בסימן של כמיהה ורתיעה בעת ובעונה אחת. הוא מתוודה על אהבתו, מתגעגע ואהובה, נמשך אליה ונסוג מפניה. הוא מביע געגועים לאהבה שאיננה אך אינו מרוצה מהאהבה הקיימת.

האמביוולנטיות מאפיינת את שירת האהבה שלו והוא עשויה להתאים לרגשותיו של כל אדם מתחבט המחפש את מהות החים ואת פשר האהבה, אך אפשר גם להסבירה לאור הרקע הדתי שלו ולאור היצריות שאותה הוא למד לעצור ולבלום.

ביאליק משתמש בשיריו בביטויים ארוטיים מובהקים אך מסיים באכזבה טוטאלית.

הטבע שותף לעתים קרובות העיצוב הרגשות כלפי האהבה וכלפי האהובה. האור, הזוהר, שדות הקמה, הציפורת והעב הקטנה והלבנה, משקפים את האהבה. הצימאון לאהבה, דחיית האהבה והכמיהה אליה מצויים בשירים והוא מביע רגשות מורכבים וכפולי פנים כלפי האהבה באופן מיוחד ואומנותי.

3.     שירים אישיים/ שירי בית המדרש.

בית המדרש מסמל עבור ביאליק את עולם היהדות. בית המדרש היה מרכז חברתי ותרבותי עבור דורו של ביאליק וקודמיהם. שם למדו לימודי תלמוד, מדרשים, פסקו הלכה בענייני תורה ודת, התפללו וכו'.

העולם הזה נפרץ עם התעוררות תנועת ההשכלה באירופה, תנועה רוחנית וחברתית ששיאה באמצע המאה ה – 18. התנועה התחילה בעמי אירופה כשהמטרה הייתה לשחרר את היחיד והחברה משעבוד השלטון האבסולוטי ומסמכות הכנסייה. גם יהודי אירופה הושפעו ו"המשכילים" היהודים קיוו לבטל את המחיצות שבין ישראל לעמים על ידי הקניית לשון המדינה להמוני היהודים. הם עודדו את בני עמם לעסוק במדע ולדחוק את לימודי התורה כדי להשיג את השוויון המיוחל.

רבים נהרו אחר תנועת ההשכלה אך המעבר מאורח חיים אחד לשונה ממנו גרם להתבוללות ולנטישת הדת היהודית. רבים לא ידעו לשלב בין העולם החיצוני, שפתח שעריו, לבין המטען התרבותי הפנימי של מורשת אב.

ביאליק כאב את התערערות העולם היהודי. הוא סבר בתחילה שתנועת ההשכלה עשויה להועיל לעם היהודי אך עד מהרה הבין שהמחיר כבד מדי. הוא הבין שהצפיות מתנועת ההשכלה נתבדו וחשש להשלכות על בני העם שהעדיפו את הביטחון הרגעי על מסורת ארוכת שנים.

את חייו הוא הקדיש לטיפוח החינוך העברי, יסד הוצאת ספרים, כינס וערך את ספר האגדה, יחד עם ברדיצ'בסקי, עלה לארץ ב – 1942 ופעל לחידוש הוועד למען הלשון, כינס את שירי אבן גבירול ומשה אבן עזרא והתחיל בפרסום מהדורה מנוקדת ומפורשת של ששה סדרי משנה. ביאליק הבין, אם כן, את הצורך בביסוס המסורת היהודית.

"שירת בית המדרש" שלו משקפת את ההתלבטויות הרבות שלו ואת דו הערכיות (האמביוולנטיות) ביחסו לערכי היהדות. הוא מגלה יחס רגשי מסובך וכפול אך מבטא שורשים עמוקים ותחושה טראגית.

4.     שירי טבע.

נושאם המרכזי הוא טבע והם יכולים לתאר מרחבים אינסופיים וכן פינות חמד מצומצמות. הם יכולים להתמקד בפריט אחד בטבע ויכולים לסרוק גודש של פריטים בטבע.

בשירת הטבע של ביאליק, הטבע הופך לאמצעי להבעת רעיונות הגותיים או הלך נפש של המשורר, ובשיריו הליריים (האישיים) משמשים תיאורי הטבע תפקיד סמלי, כאמצעי לביטוי חוויה אנושית.

אם כן, ישנה בעיה בהגדרת השיר כשיר טבע בשירתו של ביאליק ובכל זאת חלק מן השירים מסווגים כשירי טבע.

המשורר בוחר להביע את רגשותיו השונים דווקא באמצעות הטבע ולכן הם חשובים. ביאליק שב וחוזר אל תיאורי הטבע כאמצעי הבעה מצוין ושגור למרות שניתן היה להביע רעיונות שונים גם באמצעים אחרים.

ביאליק משתמש "באובייקט מתאם"- ט.ס.אליוט, מגדיר את המונח "כתיאור שמטרתו לשקף הלך רוח או רעיון פילוסופי מסוים. זהו התיאור או החפץ המתואר, שמעמיד המשורר במטרה ליצור ולעודד בקורא מערכת של מחשבות ורגשות ולהשפיע על אווירת היצירה, ועל המסר שלה.

לדוגמא- "שקיעה ותיאורה" יוצרת אווירת קדרות בשיר. ההשפעה על הקורא היא עקיפה, הרגשות לא מבוטאים ישירות.

5. פואמה.

פואמה היא סוג שירי. היא שיר ארוך, לעתים בן מאות שורות, המתאר עלילה. העלילה בנויה מאפיזודות שונות הקשורות זו לזו על ידי אלמנט חוזר או על ידי תופעה או על ידי גיבור ראשי. משולבים בה יסודות אפיים, דרמטיים וליריים וביסודה מצוי רעיון פילוסופי או ציבורי או לאומי המקבל ביטוי אפי, לירי או דרמטי. הדבר הנוסף שמאפיין את הפואמה הוא עמדה אובייקטיבית של המשורר. נושאי הפואמה יכולים להיות פרקים מחיי הגיבורים המיתולוגיים או ההיסטוריים, דמויות מן הטבע ומן הדמיון.

ביאליק קורא לפואמות שלו "שירות" להבדיל מ"שירים", והן מסודרות בפרק מיוחד בספר שיריו. השירות של ביאליק מעוגנות בהתרחשות, שנודעה להן עוצמה חווייתית בלתי רגילה.

שירי ביאליק - סיכומים:
הקיץ גווע
זריתי לרוח אנחתי
לבדי
בעיר ההריגה
לנתיבך הנעלם
לא זכיתי באור מן ההפקר
הכניסני תחת כנפך
על השחיטה