בעיר ההריגה - ביאליק - סיכום

בעיר ההריגה/ביאליק

ב6.4.1903 התרחש פוגרום בעיר קישניב שבמהלכו נרצחו 49 יהודים, 500 נפצעו ויותר מ1000 חנויות נשדדו או נבזזו. הפוגרום הכה גלים בעולם עקב שיתוף הפעולה של השלטונות עם הרוצחים. ביאליק יצא בראש וועדת חקירה שמטרתה הייתה לחקור את אירועי קישניב. ביאליק שהה מספר שבועות בקשיניב וכתב חמש מחברות תיעוד אך פירסם רק את הפואמה.

מבנה הפואמה וסגנונה

הפואמה "בעיר ההריגה" מתחילה בציווי המזכיר את הציווי של הקב"ה לאברהם אבינו "קום לך לך". הדובר בשיר מעביר אותנו מאזור לאזור בעיר ההריגה כדי להמחיש לנו את גודל האסון. הטכניקה דומה לטכניקה של מצלמה, המצלמה מעביר אותנו ממקום אחד למשנהו ומציגה את התנהגות הטובחים במקומות השונים.

התחנה הראשונה בפואמה היא חצרות הבתים. התיאור הוא תיאור מזעזע של חורבן והרס: של דם קרוש, של מוח נקשה של החללים,  של ספרי תורה קרועים. לעומת  הזוועה, מתואר הטבע שהוא נוהג כשגרה. מתואר גם גל עליה נערפו יהודי וכלבו, ערך חיוו של היהודי ושל כלבו שווה. בדם שניהם התגוללו חזירים ואת דם שניהם ישטוף הגשם.

בתחנה השנייה מעבירה אותנו המצלמה לעליות הגג. שם אנו רואים העכבישים שהם עדי הראיה למראות הזוועה שהתרחשו שם : הם העדים לבטן הרטושה שמולאה בנוצות, לנחירים הממוסמרים, לבני אדם שחוטים שנתלו ולתינוק שנתלש משד אמו. ביאליק בשיר מצווה לשתוק ולבלוע את העלבון – להתאפק.

אח"כ עוברת המצלמה אל המרתפים בהם נאנסו בנות ישראל לעיני אימותיהם בשעה שהבעלים, החתנים והאחים התחבאו והעדיפו לשתוק מאשר לנסות להציל. ביאליק מעביר ביקורת על הגברים שהעדיפו לשתוק ולהניח לנשותיהם להיאנס ואח"כ רצו לדרוש ברבם אם נשותיהם מותרות או אסורות.

וכך ממשיכה לשאר תחנות.

תפקיד הטבע

פרעות קישניב התרחשו בתקופת האביב. האביב על פריחתו היפה מהווה על דרך הניגוד הדגשה מזוויעה של האירועים. הטבע בפואמה מתנהג באדישות ומכסה על המעשים הנוראים: "השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט". המשורר לאורך כל השיר חש אי נוחות לגבי השגרה שאחרי המאורעות שבין היתר מתרחשת גם בטבע "ושמש כתמול שלשם תשחת זהרה ארצה" – השמש מבזבזת קרניה לריק.

בטבע קיימת סמליות מסוימת. יש המפרשים את האביב בשיר כרמז ל"אביב העמים". "אביב העמים" זו תקופה שבה עמים, שחיו תחת עולם של אימפריות, הרימו ראש וזכו לעצמאות. "אביב העמים" לא הצליח במבחן היהודי ובשעת מבחן אנשי הרוח, שדגלו ברעיונותיו, לא עשו דבר כנגד המאורעות.

המשורר ועמו

המשורר מטיח ביקורת קשה כנגד עמו. הוא מטיח זעמו בעם היהודי המתחבא בה בעת שנשותיו נאנסות. הוא מטיח ביקורת כלפי האנשים שהם "בני בניהם של המכבים", המשורר מדגיש את האירוניה בין המכבים לבין העם בפוגרום: המכבים חרפו נפשם וקידשו את שם ה' ברבים בעוד העם בפוגרום בחר להתחבא.

עוד מבקר ביאליק את היהודי אשר מכריז בפומבי על פצעיו וע"י כך מנצל את מצבו כדי לזכות לנדבה מהגבירים הגויים התורמים לו מתוך רחמים ואומרים "ברוך שפטרנו".

לבסוף נשלח השורר אל המדברה ומתבקש לשאת לשם את כוס היגונים. אולי באמרה זו יש רמז ציונות, לעלות ארצה.

היחס לקב"ה

אין ספק כי היחס המוצג בפואמה כלפי הקב"ה הוא יחס של כפירה והתרסה. ביאליק בפואמה מתריס כנגד אלוקים על שתיקתו. בשיר נמצאים משפטים כמו "כי קרא ה' לאביב ולטבח גם יחד" ו"מי עוד כאלוקים בארץ אשר ישא זאת הדממה" המבטאים את זעמו של הדובר. בנוסף, בשיר מוזכרים שלושה משפטים היוצאים בגלוי כנגד כבודו של הקב"ה.

אמצעים אומנותיים

אירוניה - "וראית בעיניך איפה היו מתחבאים אחיך בני עמך ובני בניהם של המכבים".

האנשה - הפחד מאונש "מגור, מגור מסביב... משוטט הוא באווירה", השמש מאונשת "תשחת זהרה ארצה".

מטאפורות -  העם משווה לחציר "חציר תלוש העם – ואם יש לתלוש תקוה", בנוסף "כוס היגונים" היא מטאפורה לסבל העם.

דימויים – העם מדומה לפתילה עשנה ולסוס זקן – " ככה תעשן עוד הפתילה אחרי כלות שמנה, כך ימשך סוס זקן אשר נשבר כוחו".

מוטיבים –

• בשיר בולט מוטיב ההתאפקות. ביאליק לאורך כל השיר מצווה להתאפק ולשמור בלבבו את כל המראות שהוא רואה. אסור לו לצעוק ואסור לו לבכות -  "ועצרתי את עיניך ולא תהיה דמעה", "והקשחתי את לבבך ולא תבוא אנחה" וכו'.
• מוטיב נוסף בשיר הוא מוטיב הדם. למרות כל הכעס על הניצולים אין עוררין על הסבל הרב שעבור ולאורך כל היצירה מתוארים איברים מרוטשים.
• מוטיב אחר הוא מוטיב השגרה. העולם אינו מתייחס לרצח אלא נוהג כשגרתו.
• בשיר גם קיים מוטיב ה"ג'ונגל האנושי".  הפורעים מתוארים כחזירים, כסוסים ואילו היהודים מתוארים כעכברים ופשפשים.

שאלות רטוריות – פעמים רבות מופיעות בשיר שאלות רטוריות שהתשובה עליהן ברורה. "האין פצעיהם
"?נאמנים? ולמה תפילתם רמיה? או "היחטא עצב נפוץ ואם שברי חרש יאשמו?" שאלות אלה מעידות על תמיהת הכותב על התנהגות הניצולים.