סיכום קצר וממוקד: לבדי \ ביאליק

ג. לבדי:

כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר,

שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת-בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה;

וַאֲנִי, גּוֹזָל רַךְ, נִשְׁתַּכַּחְתִּי מִלֵּב

תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.

בָּדָד, בָּדָד נִשְׁאַרְתִּי, וְהַשְּׁכִינָה אַף-הִיא

כְּנַף יְמִינָהּ הַשְּׁבוּרָה עַל-רֹאשִׁי הִרְעִידָה.

יָדַע לִבִּי אֶת-לִבָּה: חָרֹד חָרְדָה עָלַי,

עַל-בְּנָהּ, עַל-יְחִידָהּ.

כְּבָר נִתְגָּרְשָׁה מִכָּל-הַזָּוִיּוֹת, רַק-עוֹד

פִּנַּת סֵתֶר שׁוֹמֵמָה וּקְטַנָּה נִשְׁאָרָה –

בֵּית-הַמִּדְרָשׁ – וַתִּתְכַּס בַּצֵּל, וָאֱהִי

עִמָּהּ יַחַד בַּצָּרָה.

וּכְשֶׁכָּלָה לְבָבִי לַחַלּוֹן, לָאוֹר,

וּכְשֶׁצַּר-לִי הַמָּקוֹם מִתַּחַת לִכְנָפָהּ –

כָּבְשָׁה רֹאשָׁהּ בִּכְתֵפִי, וְדִמְעָתָהּ עַל-דַּף

גְּמָרָתִי נָטָפָה.

חֶרֶשׁ בָּכְתָה עָלַי וַתִּתְרַפֵּק עָלָי,

וּכְמוֹ שָׂכָה בִּכְנָפָהּ הַשְּׁבוּרָה בַּעֲדִי:

"כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם פָּרְחוּ לָהֶם,

וָאִוָּתֵר לְבַדִּי, לְבַדִּי..."

וּכְעֵין סִיּוּם שֶׁל-קִינָה עַתִּיקָה מְאֹד,

וּכְעֵין תְּפִלָּה, בַּקָּשָׁה וַחֲרָדָה כְּאַחַת,

שָׁמְעָה אָזְנִי בַּבִּכְיָה הַחֲרִישִׁית הַהִיא

וּבַדִּמְעָה הַהִיא הָרוֹתַחַת –

העולם החדש- תנועת ההשכלה (אור).

העולם הישן – השארות ביהדות המסורתית, תחת כנפי השכינה (כינוי לאלוהות).

בשיר 'לבדי' של ביאליק מצוי הדובר השר בין שני עולמות: העולם החדש מול העולם הישן. העולם החדש הוא עולם ההשכלה שמסומל ע"י ה-אור, בעוד העולם היהודי- מסורתי מיוצג ע"י השכינה.

התקופה היא תקופה של תחילה המאה ה-20, שכינה היא רוח הקודש, אחד מכינויי האלוהים שמצויים באגדה. חז"ל האמינו שה' שוכן בתוך עמו, לכן השתמשו בתיאור 'שכינה' כאחד מהכינויים לה'. ההצטרפות לתנועת ההשכלה כרוכה בהרבה רגשות אשם, יש יחס אמיבוולנטי (דו- ערכי) בנוגע למסורת ולהשכלה.

לבדי - בית 1: בבית הראשון נמצא הדובר לבדו, הבדידות מודגשת לאורך כל השיר ומתחילה בבית הראשון. הבית פותח במילה "כולם" ומסתיים במילה "שכינה", כאן אנו עדין להמצאות הדובר השר בין שני העולמות: "עולם החוץ" שצופן בחובו הבטחות, כמו 'אור' , 'רוח'  ו'שירה חדשה', שנשמעות כמו מטאפורה של חופש, התחדשות ורעננות שבגללם נטשו כולם את בית המדרש.

לבדי - בית 2: בבית השני ההתייחסות לשכינה עדיין חיובית. השכינה חזקה ומגנה עליו, אך "כנף ימינה שבורה". יד ימין נתפשת כיד החזקה, בעלת הכוח. היד שמברכת את בכור הבנים, יש פה הרמז לברכת יעקב לבנו יוסף (בראשית מח' פס' 18). יוסף מפנה את יד אביו אל בכורו ואומר "שימי ימינך על ראשי". ברובד הסמלי אפשר לראות את השבר הזה כסמל להחלשות השכינה, כלומר סמל להחלשות העם היהודי. זהו השלב הראשון בהתמוטטות הדובר, הוא מודע להחלשותה של הציפור המגוננת עליו- השכינה, ובו זמנית הוא יודע שהיא חרדה לו. היא חוששת שהוא יעזוב אותה, משום שבעצם הוא היחידי שנשאר איתה. קיימת כאן חרדה כפולה "חרוד חרדה עליי"- הרמז לעקידת יצחק. "קח את בנך יחידך אשר אהבת את יצחק" אברהם נדרש להקריב את בנו יחידו כמבחן לאמונתו. כאן השכינה מפחדת להקריב אותו, את היחידי שנשאר איתה. יש פה האנשה של השכינה, כמו אם המגוננת על בניה. יש הרגשה שזו דמות נשית, חמימה וטובה.

מוטיב הכנף מופיע גם כאן כמו בשיריו האחרים של ביאליק- הוא מסמל את השבר ביחסים בין הדובר השר לשכינה.

לבדי - בית 3: בבית השלישי יש תיאור של השכינה הדחוייה שמוצאת מקום רק בבית המדרש, שמתואר כפינה שוממה. בשלב זה הדובר עדיין נמצא עם השכינה בבית המדרש, הוא שותף לצרתה של השכינה. הם מכונים "בצל", יש פה אלמנט שלילי ומדכא, הצל הוא הניגוד של האור. כאן מתחיל השינוי ביחסו של הדובר כלפי השכינה "ואהי עימה יחד בצרה". הוא מרגיש סימטרי איתה, שותף מלא לצרתה. "ואהי" עומד בנפרד, כלומר קיימת הפרדה בין האני לבין השורה הבאה- עימה. הפסיחה מבטאת את האמביוולנטיות (דו-ערכיות). הוא איתה, אבל בעצם לא כ"כ איתה.

לבדי - בית 4: בבית הרביעי משתנה היחס לשכינה. היא זו שנשארה לבדה, עזובה, והוא היחיד שנשאר איתה. השהייה במחיצתה הופכת ללא מספקת, צר לו המקום והוא מחפש אחר ההשכלה- האור. הוא רוצה לצאת ולפרוס את כנפיו. השכינה חשה ברצונו של הבן היחיד שנותר לה, והיא מביעה את עצמה בבכי. יש פה האנשה "כבשה ראשה בכתפי..." השכינה בוכה על כתפו והדמעה שלה נוטפת על הגמרא שלו. האנשת השכינה יוצרת אמפתיה של הקורא עם השכינה הנעזבת והבודדה.

לבדי - בית 5: בבית החמישי הדמעה הופכת לבכי חרישי, לתפילה ולבקשה. השכינה מנסה למנוע מהדובר את המעשה שעשו כבר כולם- הנטישה, היציאה לעולם החדש, אך היא לא מצליחה. היא לא מסוגלת להעניק לדובר השר כוחות נפש כדי שהוא ישאר. שתי השורות האחרונו של הבית הן ציטוט של הבית הראשון אך בשינוי מסויים. הפעם מי שנשאר לבד זו השכינה כי כולם ברחו להם

 וכמו שהמשורר נשאר לבד בבית הראשון כך היא נשארת לבד בבית החמישי.

לבדי - בית 6: הבית מסתיים בקו מפריד וזה מעיד על סיום פתוח. הדובר השר אומר ששמע בדברי השכינה קינה עתיקה. הכוונה בקינה עתיקה היא לקינת איכה (נוהגים לקרוא אותה בערב ובבוקר של תשעה באב- חורבן בית שני). האיזכור של איכה מדבר על חורבן הבית וכאן מדברים על חורבן אחר- סיום היהדות.

הדובר השר שמע את השכינה כמקוננת, והוא לוקח על עצמו את תחושת האשמה. הדובר מאוד מצפוני ומאוד קרוב ליהדות ולמה שהעניקה לו. הוא רואה בה משהו תומך ומעודד, אך מצד שני נמשך גם לחלון- לאור, והמצב מקשה עליו. הוא מרגיש כאילו עזב את השכינה כשהיא בעצם מבקשת ממנו שלא יעזוב. הקשר אל מגילת איכה הוא גם שמגילת איכה מסתיימת בבקשה שיבה אל בית ה' ואל בית המקדש. "למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים. השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימנו כקדם..." לפי זה נראה שיש פה דווקא בקשת שיבה מצד השכינה, היא רוצה שכולם יחזרו אליה.

אמצעים אומנותיים השיר לבדי:

1. מטאפורה- המטאפורה הראשית בשיר היא של הגוזל והשכינה- הציפור המגוננת.
2. האנשת השכינה לאישה אוהבת וחמימה.
3. מוטיב הבדידות- גם של המשורר וגם של השכינה.
4. הבית הראשון והחמישי חוזרים כמעט על אותן המילים, רק שבפעם אחת הדובר השר אומר זאת (כלומר זה נוגע אליו) ובפעם השניה השכינה אומרת (נוגעת אלייה).
5. הסיום הפתוח- מיוצג ע"י קו מפריד.
6. הרמזים למגילת איכה (קינה) ולעקידת יצחק.