ירח - אלתרמן - סיכום

"ירח"  \ נתן אלתרמן

                                                                                                 

גם למראה נושן יש רגע של הולדת. \שמים בלי ציפור \  זרים ומבוצרים. \ בלילה הסהור \

מול חלונך עומדת\ עיר טבולה בבכי הצרצרים.

ובראותך כי דרך עוד צופה אל הלך \ והירח \ על כידון הברוש \

אתה אומר-אלי,העוד ישנם כל אלה? \ האם מותר בלחש בשלומם לדרוש?

מאגמיהם המים נבטים אלינו. \ שוקט העץ \ באודם עגילים. \ לעד לא תעקר ממני, אלהינו,\

תוגת צעצועיך הגדולים.

קריאה ראשונה:

שם השיר – "ירח" מכתיב אווירה. לילה. חשכה. משהו רגשני ענוג ורומנטי.   השיר פותח במשפט שמבטא התפעמות,"גם למראה נושן יש רגע של הולדת, כמו רוצה לאמר, גם את הירח הזה, העולה בשמים מאז ומעולם, יכול המתבונן בו בזמן מסוים, ברגע מתאים לראות ולהתרגש ממנו כאילו לו זו הפעם הראשונה שהוא רואה אותו, כך כפי שהוא. (בהמשך יובאו הסברים נוספים למשפט).  "שמים בלי צפור\  זרים ומבוצרים" – שמים של לילה, של שקט, בלי ציוץ צפורים, (לאו דוקא במובן העצוב של העדר קולן), אלה נשקפים מבעד לבתי העיר הגבוהים, כמו נראים מרוחקים וגדורים ע"י אותם מבנים מזדקרים. (לא השמים המשתרעים מול מרחבים פתוחים לרווחה של שדות, כפרים וטבע).  השורות הבאות מחזקות את המראה העירוני בו מצוי אדם שמול חלונו נשקף ירח (לילה סהור= ליל ירח). העיר טבולה בבכי הצרצרים, כפי שיוסבר להלן – לא בכי של כאב, אלא קולות הצרצרים המנסרים כבכי, אלה נשמעים בשקט הלילה העירוני (בתקופה בה כותב המשורר את השיר נשמעו קולות הצרצרים גם בעיר).

אותו – 'אתה' – שמול חלונך צופה הירח, צופה גם דרך (כלשהי), "והירח \ על כידון הברוש" – מראה ממשי של ירח שכמו תלוי לו למעלה על חודו של עץ הברוש.  לא יכול הצופה בטבע הלילי הזה שלא להתפעל, ופונה בקריאה נרגשת " אלי, העוד ישנם כל אלה? העוד מותר בלחש בשלומם לדרוש?" – התפעמות מהמראה שמבוטאת בדרך אמוציונאלית.    

גם הבית השלישי ממשיך בתיאור מראה טבע שנגלה לדובר: השתקפות במי האגם, עץ שקט עם פירות אדומים (אדם עגילים). גם כאן לאחר תיאור הטבע, מסיים הדובר במשפט מתפעל "לעד לא תעקר ממני… תוגת צעצועיך הגדולים" – המראות והמאורות בחינת צעצועיו של הבורא, שבשקט הלילה, בדממה, בחשכה, כמו נוגה הכל.  התוגה הזאת מרגשת, התוגה של הירח הבודד בשמים, מי האגם, העץ הדומם עם פירותיו… מראם הנוגה בחשך הליל לא ימחה מלבו של הדובר…

    השיר נקרא "ירח" והוא מכוון את תשומת לבנו אל שעת לילה, חשכה, ירח ,ומוסיף פרטים: שמים, ברוש, מים, עץ.    הטבע של אלתרמן בשירים רבים בנוי מפרטים, שאינם מעמידים תמונה מלאה וברורה, ועל הקורא לבנותה בעצמו. (לא כמו בשירי הטבע של ביאליק וטשרניחובסקי).

איזו תמונה מצטיירת לנגד עינינו מבליל הפרטים?  המקום: עיר. הזמן: שעת לילה.  תופעות הטבע הקבועות, כמו ירח, שמים, עץ ומים, מתגלות כשהן אפופות אווירה דרמטית מתוחה:  שמים בלי ציפור זרים ומבוצרים, הירח על כידון הברוש, ובסוף רגיעה: המים ניבטים אלינו. שוקט העץ.

ברבים משירי אלתרמן, וכך גם בשיר "ירח" זהותם של הדובר ושל הנמען איננה ברורה. התייחסות אל המראות ראשיתה בעמדה מרוחקת ובלתי מעורבת:  בבית הראשון הדובר נעלם כליל, בבית השני חודרות נימים של כאב ופליאה, אך הן אינן מוצגות כחלק מתחושות הדובר, אלא כתחושות כלל אנושיות: "אתה אומר – אלי…"  רק בסיום חודרת הנימה האישית בהתפרצות רגשית סוחפת: "לעד לא תיעקר ממני…"

המושג "הזרה" פירושו הפיכת המוכר לזר, וזהו אפקט המצוי בכל יצירת אמנות המצליחה להעניק לנו ראייה חדשה של תופעות מוכרות  בתחום המציאות, הלשון או האמנות. השימוש בהזרה ממלא בעוצמה ובחוויה תוכן נדוש "מראה נושן", כך מתמלא השגרתי בתחושה ייחודית וחד פעמית, כאשר מציגים אותו בצורה מנוכרת.  כך ההזרה מכוונת את הקורא להתבונן במראה מזווית ראייה מפתיעה. 

בשיר "ירח" יש בחירה של רגע כלשהו מבין רגעים רבים אחרים, יש שליפה של  רגע מסוים מתוך רצף הזמן והקפאתו, כדי למקד בו את חוויית הנגיעה בלבם של הדברים. "העושר של הרגע".

 

תיאור העיר

השיר נפתח בעיצומו של רגע נבחר, שבו אדם מתבונן בעת ליל במראה הנשקף מחלונו. ("גם" רמז להמשכיות).  "רגע של הולדת" –יכול להתייחס לתופעה החוזרת מדי חודש של מולד הירח, ובה בעת גם להצצה מקרית בירח המוכר, ולהתפעמות מהמראה שנגלה לאדם בו ברגע כמו ראה דבר חדש שלא ראהו מעולם. כמו כן, ניתן להבין זאת, כפי שמסבירה המבקרת זיוה שמיר, שמראה  נושן שכזה, אף הוא נולד אי פעם בשחר ההסטוריה, והיה חדש ובראשיתי. "גם המראה הבנאלי ביותר נברא אי פעם…"

"גם למראה נושן יש רגע של הולדת",  המראה הנולד, המתחדש הוא המראה של המתבונן, רגע ההולדת תלוי בכישוריו של המתבונן, במבטו של האומן.  דומה, שיכולת זו להתנתק מן "המראה הנושן" ולמצוא בנוף הרגיל את הראשוניות של רגע ההולדת היא סגולה, שמי שניחן בה עשוי לזכות ברגעים מופלאים של התגלות.  הדובר אפילו מתפלא לגלות שעוד קיימת בו היכולת לראות דברים בצורה שונה. (דרך הסתכלות ראשונית זו, שיש עמה הפלאת המציאות המוכרת, מחייבת נקיטת עמדת ריחוק, "הזרה" של המראות, הנגלים עתה באור חדש ומפתיע.

המראה הלילי מאופיין באמצעות האותות שנותן בו המתבונן והקולות שהוא קולט. הלילה מקבל את האור מן הסהר המשתלט עליו – לילה סהור, שמעין כישוף הוטל בו (שני המובנים מתפקדים יחד: סהר=ירח, סהור=סהרורי).  עיר טבולה בבכי הצרצרים: המכלול, הוויית העיר, הופל לטפל: העיר מתאפיינת באמצעות פרט שולי – בכי הצרצרים.

אף שמדובר בעיר, אין בה זכר לנוף העירוני של בתים ורחובות בשל החושך השורר והאווירה הסהרורית העוטפת את הליל. במקום בני אדם יש אובייקטים מאונשים – האנשה – (עיר צופה, מים ניבטים, עץ שוקט), שהם גיבורי השיר.  הבכי שהעיר כולה שקועה בו, טבולה בתוכו, אינו בכי אנושי, העשוי לבטא כאב או מצוקה, אלא קולות צרצרים. דמעות אינן נזכרות . אמנם המילה טבולה מרמזת על קיומן בכמות גדושה, אך היא חסרת מהות אנושית, בכי הצרצרים עומד בניגוד לדממה הבלתי טבעית השוררת בשמים. השמים המנוכרים, הנעדרים כל סימן של חיות (אין ציפור), משמיעים- אטימות אל הקיום האנושי, הם חתומים בפני האדם ללא זיקה לגורלו.

בבית השני – העולם המתגלה בדרכים ישמש להלך מקור של תקווה ונחמה, משעה שהוא מגלה שהדרך צופה אליו – רואה אותו ומצפה לו בו זמנית.  (..דרך עוד צופה…) הדרך היא האקטיבית, ונקודת מבטה היא המוצגת.

הירח בשיר אינו מתואר במסגרת המחזוריות שבטבע, אלא מוצג כחפץ שניתק מן השמים ונתלה בברוש.  אפשר לראות את הירח כמיצג את השמים לעומת הברוש – נציג הצומח והארצי.    יש ניגוד צורני בין הירח העגול לברוש המחודד.  (ניגוד בין גרמי שמים לבין המציאות שעל פני האדמה. הברוש ניצב על עמדו בבטחה, בולט בייחודו, גבוה, זקוף וחד כמו כלי נשק משסוכן – כידון, שחודו מכוון אל הירח ואפילו נוגע בו ומאיים כביכול על קיומו.  מראה זה אינו מעורר במתבונן בו תחושת סכנה קיומית, אלא מתקבל מתוך הכרת תודה: אלי, העוד ישנם כל אלה. והוא מוסיף ושואל בנימה של גינוני טרקלין, אם אמנם רשאי הוא ליצור קשר עם המראות, ע"י דרישה בשלומם: העוד מותר בלחש…

האדם והנוף

דמות הדובר בשיר מצטמצמת ומיטשטשת. הבלעת זהותו של הדובר מקטינה את חשיבותו.

המראות הם במרכז. הדובר מציג חוויה רוחנית בהתרחשותה ומתארה בלשון מטאפורית . הטבע כקישוט אמנותי או כתפאורה. הברוש- עץ מקושט בעגילים. האדום, מתאר את הפירות התלויים על העץ כעגילים, מוסיף לציוריות קישוט צבעוני חי.

תגובתו הרגשית של הדובר למראות היא מציאת מכנה משותף להם – כולם צעצועים בידי הבורא, המשמשים לו כלי משחק. אולם התוגה המתלווה אליהם היא תוגת האדם המתבונן בהם וחש את אפסותו מול נצחיותם.

לפנינו שתי נקודות מבט:  עבור האל – צעצועים גדולים, כלי משחק.  עבור האדם – עולם מלא הזדמנויות לפליאה.

(תפיסת הטבע ככלי משחק בידי האל היא רעיון פילוסופי דתי שניתן להתפרש בשני אופנים: א. מרכיבי הטבע, ובהם האדם, נמצאים על במה ומשחקים את התפקידים שהוטלו עליהם מבלי שבחרו בהם. הגורל שולט באדם לאין מנוס, מפניו, כי הבחירה איננה בידו.  ב. יש לחיות את החיים כמשחק, כי הכל הבל הבלים. האדם הוא אחד מצעצועי הבורא, כלי משחק בהצגה גדולה, שאין בה ממש, אך יש בה הוד והדר).

השיר מעלה הרהורים על הקשר שבין האדם לטבע. התופעות הקבועות והחוזרות שביקום, המראות הנתונים במערכת מחזורית נצחית, הם המקנים לקשר אדם טבע משמעות שמעבר לזמן.  סגולות של האדם לחוות את המחזוריות של המראות המתחלפים היא הנותנת משמעות לקיום האנושי, משמעות שתוגה מהולה בה, אולי בשל ההכרה שהאדם הוא בן חלוף. מן הבכי ומן המאבק נותרת לבסוף התוגה: תוגת הבורא היא בבואה של תוגת האדם.

 

מבנה השיר

המבנה משוכלל, סימטרי וקצבי. שאף תואם במידה רבה את תוכנו.

השיר מתפתח למעין עלילה דרמטית בת שלושה פרקים: הפרק הראשון (בית א') מתאר חרדה וניכור באווירה חדורת מתח של טרם התפרצות: שמים זרים ומבוצרים, בכי צרצרים.  בפרק השני (בית ב') מתחולל רגע השיא של התמודדות, אמנם מרוחקת, בין נציגי הטבע – הירח והברוש. ניגוד נצחי זה נושא עמו בשורת נחמה למתבונן בו ומעוררו לקרוא קריאת הודיה. בפרק הסיום (בית ג') ההרמוניה הושבה על כנה: מים ניבטים אלינו – פסיביים ורוגעים במקום הדמעות שהעיר טבלה בהם, שוקט העץ. לשקט ולפיוס המשתררים מתלווה תפילת הודיה חרישית.

השיר פותח בממרה ומסתיים בקריאה רגשית. בין הפתיחה לסיום אצור הניגוד שבין הולדת לנצח, אך הללו גם משלימים זה את זה בבטאם תפיסת יסוד על היחס שבין ה"אני" לעולם. בפתיחה- רגע של הולדת מתקיים הלך רוח שליו ונינוח של הרהורים על התחדשות מראות היקום.  הסיום מדבר על הנצח – לעד לא תיעקר ממני.. ומתחוללת בו תמורה רגשית, ששורשיה באותה תפיסת יסוד של השתאות לנוכח המראות.  בין הפתיחה והסיום מופיעים כמה תיאורים מטפוריים. באמצעותם מבטא הדובר את התפיסה, כי בשעה של חסד אדם ניחן בסגולה מיוחדת במינה לראות אחרת את המראות המצויים הנושנים. מזווית זו הם נעשים לפתע זרים ומפתיעים כנוף של ארץ ל נודעת ומעוררי חמדה רבה.

לשיר מבנה סימטרי:  הוא בנוי שלושה בתים, בתים א' ו ג' שלושה משפטים: המפשט הראשון חופף לשורה הראשונה בבית, המשפט השני מתפרס על פני שתי השורות הקצרות הבאות והמשפט האחרון על פני השורות הרביעית והחמישית. בבית ב' שני משפטים, שהם מעין שלושה.  אף החריזה סימטרית: השורה הראשונה מתחרזת עם הרביעית, השלישית עם החמישית ורק השנייה נותרת ללא חרוז. חריזה זו מכוונת את המבט אל השורה השנייה כמוקד כל בית ובית, ובה מקום מושאי ההתבוננות: השמים, הירח והעץ.  היא מבטאת את גלישת המבט מלמעלה למטה, שעה שהלכי הרוח השונים חולפים בלב המתבונן.

בשני הבתים הראשונים דמות הדובר מוסווית על ידי לשון הפנייה בגוף שני (מול חלונך). ההיגדים הכלליים הנמסרים בלשון נוכח יוצרים סדר על זמני.  בבית השלישי הדובר נוקט לשון רבים (אלינו), ורק בסיום הוא פונה בקריאה בגוף ראשון (ממני).   = השוואת שתי השורות האחרונות שבכל בית מגלה התפתחות בעמדת ההתבוננות של הדובר. מעמדה של קליטה, ללא אזכור של זהות הקולט, ל התייחסות רגשית נפעמת אל המראות.

בכל שלושת בתי השיר נחלקת השורה המרכזית לשתי שורות, דבר המבליט את השורה השנייה כשורה מקוטעת ולא מתחרזת שבמרכזה אובייקט – שמים בלי ציפור, הירח, העץ השוקט. חלוקה זו יוצרת מעין עצירת נשימה דרמטית מודגשת.  למשל, חלוקת המשפט: שמים בלי צפור זרים ומבוצרים. הזרות והניכור של השמים עוד מעמיקים מעצם בידודם בשורה נפרדת. כך גם הצבת המילה ירח לבדה, מבליטה את היות הירח מהות המבודדת במרומים (אפילו השמים אינם נזכרים כרקע לירח). הירח בבידודו דומה כצופן בתוכו את הערגה ואת הציפייה לישועה.

שורות השיר אינן שוות באורכן ובכך נוצר מתח רתמי.

המבקרת זיוה שמיר כותבת במאמרה "הפיכת היומיומי והבנאלי לזר ומוזר", (בספר "עוד חוזר הניגון"): "גם למראה ישן יש רגע של הולדת" - אלה הן מלות הפתיחה של השיר 'ירח', וכבר בהן מקופלת  תמצית הגותו ה"ארס פואטית" של אלתרמן לגבי הזיקה בין המציאות לבין חיקויה, בין הטבע לאמנות, בין החיים הרוטטים לבין בבואתם הקפואה הניבטת מן הראי או ממי האגם.

וממשיכה המבקרת:  גם המראה הבנאלי ביותר נברא אי פעם, בשחר ההיסטוריה – אומר השיר בסמוי – וגם תופעת הטבע היומיומית והמוכרת ביותר, שאנו חולפים על פניה מבלי להעניק לה מבט שני, נראתה בעיניו של האדם הראשון כפלא שאין שני לו.   ובמקביל, גם המוסכמה הספרותית השגורה והשחוקה ביותר נבראה אי פעם בתולדות האמנות, והאמן הראשון שבראה התבונן ביציר דמיונו בפליאה, ואף הפליא באמצעותו את קוראיו.  השיר 'ירח' הוא ניסיונו של משורר מודרני ומפוכח, החי בעולם שבו נשחקו כל המראות  וכל דרכי עיצובן, להחזיר למציאות ולאמנות את ראשוניותן המופלאה".

ועוד מוסיפה המבקרת כי הירח והכוכבים הם המוטיבים המשומשים ביותר בשירה, והגיעו למצב של בנאליות ושחיקה. (אי לכך היו משוררים שבמכוון לא השתמשו בירח וכוכבים, ואחרים כשהזכירום עשו זאת בדרכים נועזות ובוטות. העניקו להם עיצוב חדשני ו"צורם". היו שהעניקו להם דימוי שיוריד ת הירח ואת הכוכבים מ"גדולתם" ויהפכם לענין המוני ופשוט. כך דימה שלונסקי את הירח ל"שד הזולף את לובן חלבו" או ל"פנס עכור תלוי על וו", ועוד. (שלונסקי אם כן הוריד את הירח מגדולתו הפיוטית, וההיו בכך גם רמזים פנים ספרותיים בדבר השינויים הפואטיים שנתחוללו בספרות העברית מאז תקופת ההשכלה ועד למודרנה הארצישראלית).

אצל אלתרמן מצוי השימוש בדמויים נועזים כאלה כלפי הירח והכוכבים רק בשירי הבוסר שלו.  עד מהרה נטש את הצורות החצופות הללו, או הסיט אותן מן השיר אל הפזמון, כי נוכח שגם הן עם ה"מקוריות שלהן והחידושים הפכו לשגרת משוררים.

מרוב רצונם של משוררי ההווה המודרניסטיים, טוען אלתרמן, להדהים את חבריהם המשוררים ואת קהלם בדמויים מדהימים, לא אסתטיים, חדשניים, הפכו החידושים הללו לשיגרה, ושוב אין הם מפתיעים את הקורא.  אם ברצונה של השירה להפתיע, טען השיר באירוניה ובעקיפין, עליה להתנער משגרת ההדהמה, לפנות שוב אל הישן, שנזדלדל פעם בשל שגרתו, לרעננו ולהסיר מעליו את האבק. בדרך זו, הסיר מעליו אלתרמן את עול פטרונותו של שלונסקי, וקבע בשירה העברית נוסח מודרניסטי ייחודי, שחדשנותו אינה בוטה כזו של ראשוני המודרנה.

בשיר "ירח" מפגין המשורר המודרני כיצד ניתן לכתוב על אותם מראות ישנים נושנים מבלי לגלוש כלל לסנטימנטליות השמנונית והרכרוכית, שאפיינה בעבר את שגרת הנוסח הקלאסי-רומנטי, המשובץ בכוכבים. אפשר לראות מראה נושן, כגון מולד הירח, בדרך הבראשיתית והראשונית האופיינית לאמנות ההזרה המודרנית – כפי שהוא משתקף בעיניו המופתעות של ילד, של אדם קדמון או של משורר בעל ראייה מקורית.  אין השיר ירח מתאר פגישה ראשונה עם מראה חדש ומפתיע, כי אם פגישה מחודשת עם מראה ישן נושן.   על כן, אין לפנינו ראייה תמימה ומופתעת של ילד, הפוקח את עיניו לראשונה, כי אם ראייה סנטימנטלית בעיניו המפוכחות של אדם בוגר, שעינו ראתה כבר את כל המראות, והוא מגלה אותם להפתעתו שוב, לאחר שקיומם כבר נשכח ממנו. זו התרגשות מבוקרת ואנטי רומנטית כזו של אדם המבקר את מכריו הישישים, שאותם כבר לא ציפה לפגוש בין החיים…("אתה אומר – אלי, העוד ישנם כל אלה? העוד מותר בלחש בשלומם לדרוש?).

בשיר יש דובר תמים ונפעם עם דובר מפוכח וגלוי עיניים המתרגש למרות פיכחונו.  יש אופטימיות (כעולה מן השבועה הנרגשת והרגשנית "לעד לא תיעקר ממני…),  אך גם פסימיות עמוקה (שכן לא תיעקר   ולא תישכח, התוגה).   ולמעשה, המסר העולה מן הדברים הללו הוא פסימי ואופטימי בעת ובעונה אחת:  פסימי משום שהעצב הוא שיישאר בעולם ככלות הכל, ואופטימי משום שהדוב מאמין כנראה בעולם שיתקיים לנצח נצחים, חרף תוגת הקיום.

לשיר תכונה אוקסימורונית. השיר פותח בדברים על רגע של הולדת, ולמעשה הוא מתאר בכללו את רגעי הגסיסה.  הוא מסתיים בשבועת אמונים נרגשת, אך למעשה שבועה נרגשת ורומנטית זו אינה אלא הערה מפוכחת ואנטי רומנטית על נצחיותו של העצב בעולם:"לעד לא תיעקר ממני, אלהינו\תוגת צעצועיך הגדולים".  האיכות האוקסימורונית הדואליסטית של השיר ירח ניכרת גם הדרך כפולת הפנים שבה ניתן לקורא ולפרשן להבינו.  מצד אחד, ניתן לקרוא שיר זה בדרך רכה ומפויסת כתיאור תרדמת היקום לעת ערב, כשחדר הילדים שוקט ורוגע, הצעצועים ניבטים מן הכוננית, חוצות העיר שוקטות ודוממות ומסביב שוררת אווירה סהרורית של דאגה ותוגה,  אולם התמונה התמימה והרגועה  עשויה אף להתחלף בתמונה מקבילה, אך הפוכה, המשקפת את רגעי הגסיסה והמוות, ולא את רגעי הלידה האופטימיים.  שתי התמונות הללו, משקפות את שני קצותיו שלמעגל החיים, הן תמונות הומניות ותמימות לעומת האפשרות האחרת, העולה אף היא בעקיפין מן הטקסט, זו התמונה המרומזת מתחומי עולם הנסיון, מעולם הרוע, עם גילויים של חיי פשע, ניוון ושחיתות.  אודם העגילים והצעצועים אינם מקפים, לפי אפשרות זו את התמונה הרכה והתמימה מחדר הילדים עם ההורים אדומי העיניים הדואגים לשלום עוללם.  פרטי מציאותאלה עשויים אף לשקף ת העיר השקועה במ"ט שערי טומאה.  את הזונה הבובתית וצבועה, תיאר אלתרמן באחד משיריו המוקדמים, כבובת צעצוע בחדר הילדים, שירכיה עשויים או צבועים שן וסנדליה – אודם.  אודם העגילים עשוי, אם כן, להיות גם כעין סינקדוכה ורמז לאשת התענוגות הפרובוקטיבית והמפתה, היוצאת לבילוייה הליליים, היפוכה של האם הדאגנית, שעיולים של חוסר שינה מסתמנים לה סביב עיניה.

וכמקובל בשירת אלתרמן, שיר תמים, או תמים למראה, הוא גם המחזה של אמת היסטוריוסופית וארס פואטית רחבה ועמוקה: כלולה כאן חזות קשה על עתידה של העיר המודרנית. המראה הנושן של טרם הבריאה הוא גם המראה העתידני, שלאחר הימחות האדם מעל פני האדמה.  ירח הוא שיר אחד מתוך מסכת שלמה של שירים הגותיים משל אלתרמן, הנושאים מסר קשה ואכזרי על קץ ההומניזם ועל שקיעת התרבות האנושית.  אולם לאחר השקיעה אומים תמיד השירים הקשים הללו, בסמוי ובגלוי נולדים המראות מחדש והעולם חוזר לקדמותו.

ראוי להעיר, אומרת זיוה שמיר, שמהשיר עולים קטעים וצורות גיאומטריות כבאמנות המופשטת:  עיר בצורה צורתה טבלה מרובעת או מלבנית, הירח – צורת עיגול או חרמש לו, הברוש – צורתו כצורת חרוט מחודד. העגילים – צורתם עגולה.  הרכבת כדור על גבי חרוט, וכיוצא באלה הרכבים של צורות כמוהם כהפשטה של צורות הטבע, שהיא טכניקה ידועה של האקספרסיוניזם המופשט האופינית לשיטות ציור חדשות. שילובן של הצורות הגאומטריות הללו בשיר יוצר רושם של תמונה מודרנית.     יש ב"ירח" פישוט מדעת של מראות הטבע בלי לקפח את מהותו של העצם המתואר, שתיקות אקספרסיביות, תאורת זרקור ממוקדת, חיסכון רב המלים ובתיאורים, צירוף הצבעים הניגודי שחור לבן אדום, שהוא צירוף עז ומרשים, המעניקים למבע עצמה רבה.   אלה הן מקצת תחבולותיו הפואטיות של אלתרמן לניכורה של תמונה מוכרת ובנאלית, שכבר הייתה למוסכמה, ושתפקידו של האומן המודרניסטן להסיר מעליה את הלבוש המוכר ולהעניק לה חידתיות מופלאה.