מבוא לשירת ימי – הביניים
שירת ימי הביניים היא אחד מפרקי החובה לבחינת הבגרות בספרות. כאן תמצאו מאגר סיכומים וכן מבוא קצר אודות שירת ימי הביניים. ראו כאן עוד סיכומים בספרות.
הזמן והמקום
שירת ימי – הביניים נכתבה, בעיקר
בספרד וגם באיטליה, במשך 700 שנים, בין המאות ה- 8 (715) לבין ה- 15 (1492), מתוכן
200 שנה של שירי קודש בלבד ואחר-כך 500 שנה של שירי חול. שירת ימי-הביניים פרחה
בשיאה במאה ה-12 "תור הזהב". היצירה נקט1890עה בעיקבות רדיפות
האינקוויזיציה בספרד וגירוש היהודים מספרד.
שירי הקודש
שירי הקודש של שירת ימי הביניים נכתבו
במטרה להשתלב בתפילות בבתי הכנסת ולקשט אירועים דתיים בשירים ופיוטים מתאימים.
שירי הקודש, אם כן, לא נכתבו למטרות אומנותיות אלא דתיות. מתוקף כך, אופיינו שירי
הקודש בתכנים שעסקו בקשר שבין האדם לאל, גדולת האל מול אפסות האדם, עידוד לעבוד את
האל, ביטויים לפילוסופיה היהודית לפיה, העולם הזה אינו אלא פרוזדור לעולם הבא,
ובהיות העולם הזה חולף בהשוואה לעולם הבא הנצחי, נדרש היהודי המאמין להכין עצמו
בעולם הזה לקראת העולם הבא. הכנה זו מתבטאת בעבודת האל, לימוד המקורות ועשיית
מצוות ומעשים טובים. הנעורים, הבלי העולם הזה, התענוגות הגשמיים חייבים לפנות את
מקומם לחכמה, מצוות, הגות, ולימוד. האמצעים האומנותיים בשירי הקודש נלקחו מהמקרא:
אקרוסתיכון (חתימת השם בראשי הבתים), תקבולות למיניהן, דימויים, לשון נופל על
לשון, חריזה.
הלשון
השירה בימי הביניים נכתבה בעברית –
שפת הקודש המקראית. היהודים בספרד לא דיברו עברית אלא ערבית או ספרדית. כתבו בשפת
הקודש – עברית. המקרא היה נפוץ ומוכר לכל יהודי.
חתימת שירי הקודש
בשלב שבו לכל האירועים הדתיים היו
פיוטים ושירים מתאימים, נחתמו כל ספרי התפילות (במאה ה-10) וכל שיר שנכתב משלב זה
ואילך, נחשב לשיר חול.
שירי החול והמשוררים
משוררי ימי-הביניים היו ברובם עניים,
נדדו ממקום למקום, וכתבו על גורלם האכזר. הדרך לצאת ממצב זה הייתה לזכות במשרה
קבועה בחצרו של מצנט (נדיב). לשם כך נאלצו לכתוב שירי שבח והלל לכבודו.
שירים אחרים עסקו בנושאים כגון: טבע, שבח, חשק, יין, אירועים אישיים של
המצנט, שירי מלחמה, שירי חידות ושעשועי לשון. שירים אלה הוקראו במהלך מסיבות
ואירועים חגיגיים שונים והפכו לבידור המרכזי של אורחי המצנט (הנדיב). במקרים
אחרים נדרש המשורר לכתוב שירי קינה ואבל על מות ידיד וכן שירי גנאי לאויביו של
הנדיב, או שירי גנאי שכתב המשורר על הנדיב משזה הפסיק לתמוך בו כלכלית בין
המשוררים הידועים של שירת ימי הביניים ניתן למצוא את יהודה הלוי, שלמה אבן גבירול,
שמואל הנגיד ואבן עזרא.
הדפוס
הומצא רק במאה ה-15 ולכן השירים
שהוקראו בפני הקהל צריכים היו להיות קליטים לאוזן ומלודיים במקצבם, כדי לתפוס את
אוזן המאזין.
המשוררים היהודים של ימי הביניים החלו לשגשג ולתפוס
מעמד נכבד ותפקידי מפתח בחצרות הנדיבים הספרדיים. היו שהגיעו למעמד שר או יועץ
בכיר בחצר הנדיב (לדוגמה, שמואל הנגיד).
התרבות החצרנית (זו שהתפתחה בחצרו של
הנדיב) שיקפה את אידיאל היופי ולא את המציאות הקיימת. השירה היתה צמודה לנורמות
ולחוקים ברורים בתחום הנושאים, הסגנון, הצורה והאמצעים האומנותיים ולא היו
ליריים/אישיים. המשורר היה מחויב לפעול במסגרת החוקים הללו ולא היה כמעט מקום לתחושותיו
האמיתיות, לתחושותיו ולהשקפת עולמו.משורר טוב נמדד על-פי המיומנות שלו, השליטה שלו
בחוקי השיר ויכולת הקישוט שלו את השיר בכמה שיותר אמצעים אומנותיים.
מבנה השיר
כל שורה בשירת ימי הביניים נקראת בית. כל בית נחלק לשני
חלקים, בקו אלכסוני. החלק הראשון נקרא דלת והחלק השני סוגר.את הבתים נועל החרוז
המבריח (בעל הצליל האחיד) שהחרז שלו מורכב מחזרה על אותם עיצורים (אותיות) ותנועות
(ניקוד). ככול שמספר העיצורים ו/או התנועות רב יותר כך החרוז מסובך ומתוחכם יותר.
השירים של שירת ימי הביניים לא היו
אישיים אלא נכתבו על-פי כללים ברורים שאפיינו כל סוג שיר. מבנה השיר והיכולת לעצב
בו כמה שיותר קישוטי שיר, קבעו את איכותו. זוהי שירה קלאסיציסטית, המטפחת את
האסטטיקה, הצורה, המבנה, הקישוטים ולא בהכרח את התכנים, את ההיבטים
הרגשיים/אישיים.
בימי "תור הזהב" שולטים
המוסלמים בספרד. ארץ ישראל נשלטת בידי הצלבנים.
סיכומים של שירת ימי הביניים:
לבי במזרח - רבי יהודה הלוי סיכום נוסף של ליבי במזרח
No comments:
Post a Comment