סיכום: עמדת העולם והיישוב היהודי כלפי מצוקת יהודי גרמניה 1933-1939

סיכום: עמדת העולם והיישוב היהודי כלפי מצוקת יהודי גרמניה 1933-1939

ראה: סיכומים בהיסטוריה - עמוד ראשי

עמדת העולם - מדינות העולם מול גרמניה

א). הגרמנים טענו, שמדיניותם כלפי היהודים בארצם היא עניינם הפנימי, ואין לגורמים בינלאומיים כל זכות להתערב בכך.

ב). התגובות לעליית היטלר לשלטון התאפיינו במגוון רחב של עמדות והערכות. התגובה העיקרית הייתה ציפייה דרוכה לצעדים שבהם ינקוט המשטר החדש בשלטון הבינלאומי. רבים, ביניהם גם יהודים, סברו שהאידיאולוגיה הנאצית תתמתן כשתעלה המפלגה הנאצית לשלטון ותתמודד עם ניהול המדינה, ומדינות המערב מצידן יאלצו להשלים עם השינויים בהסדרים שנקבעו בחוזה השלום בוורסאי ביחס לגרמניה. העיתונות בארצות הדמוקרטיות במערב תיארה בהרחבה את המדיניות האנטי-יהודית, אך הסיקור והמידע לא הביאו לתגובות של ממש נגד גרמניה מצד מדינות המערב, לבד מהעלאת הנושא לדיון במספר פרלמנטים ובחבר הלאומים. בהסכמים ובחוזים השונים שכרתו מדינות אירופה עם הרייך השלישי במהלך שנות השלושים לא הועלתה שאלת היהודים כסעיף במו"מ. המדינות הדמוקרטיות הגדולות, אנגליה וצרפת, היו מוטרדות מניסיונותיו של היטלר לקעקע את הסדרי השלום של וורסאי וחיפשו דרכים לפייס אותו ולמנוע מתיחויות בינלאומיות. בנסיבות אלו, נתפס העיסוק במצב היהודים כהכבדה נוספת, המסיתה את תשומת הלב מן העיקר.

ג). תגובות מעשיות –

1. תנועת החרם - אחת התגובות המעשיות הראשונות שננקטו בתגובה לצעדים האנטי-יהודיים הייתה הקריאה להטיל חרם על סחורות ושירותים גרמניים ועל הסחר עם גרמניה. הפעילות האנטי-גרמנית נוהלה בידי ארגונים וקבוצות שונות, ללא מעורבות או תמיכה מצד גורמים ממלכתיים. הצעת החרם נתקלה במכשולים רבים. היו שטענו, שפעולת החרם עומדת בניגוד לתפיסה הליברלית, הואיל והיא עושה שימוש בשיטות בעלות ציוויון טוטאליטרי. בפולין ובארה"ב נתגלו חילוקי דעות, שנבעו בין השאר מהערכה שונה של יעילות החרם כאמצעי לחץ, וממידת הסכנה שהוא עלול להסב למצבם של יהודי גרמניה.

בפועל, לא הצליחה תנועת החרם במטרה העיקרית שהציבה לעצמה – ניצול החרם כדי לכפות על גרמניה לשנות את מדיניותה כלפי היהודים.

2. וועידת אוויאן –

ב-1938 חלה החמרה בבעיית ההגירה, לצד החמרה בצעדים האנטי-יהודיים בגרמניה עצמה. הדיווחים על המתרחש ברייך השלישי הביאו את דעת הקהל לפעולות מחאה, שכללו הפעלת לחצים על הממשל לסטות מחוקי ההגירה הנוקשים לפיהם פעל. בעקבות לחצים אלו, נשיא ארה"ב, רוזוולט, החליט להעביר את הבעיה לדיון בפורום בינלאומי למציאת מענה לבעיית הפליטים. הוועידה נערכה באוויאן שבצרפת, בהשתתפות נציגים מ-32 מדינות, ובנוכחות משקיפים, יועצים ונציגי מוסדות יהודיים ולא יהודיים מרחבי העולם.

עמדת העולם לשאלת היהודים באה לידי ביטוי בועדה:

-המדינות התייחסו לגורל היהודים תחת השלטון הנאצי כאל בעייה רגילה של פליטים המחפשים מדינה להגר אליה, הועידה כונסה כדי לדון בשאלת הפליטים ולא בשאלת היהודים.

-בהזמנה לוועידה התחייב רוזוולט שלא תהיה מדינה שתאלץ לשנות את מדיניות ההגירה שלה בעקבות ההשתתפות בועידה.

-מדינות העולם נמנעו מלהוקיע את גרמניה הנאצית ולמתוח עליה ביקורת מפורשת.

-וצאותיו המעשיות של הכינוס חשפו את חוסר נכונותן של מדינות העולם החופשי לקבל אליהן את היהודים המהגרים. ארה"ב, יוזמת הכינוס, הצהירה מראש כי אין בדעתה לסטות ממכסות ההגירה הנוקשות שלה. נציגי קנדה וניו זילנד הצהירו שמצבן הכלכלי שלהן אינו מאפשר להן לקלוט מהגרים. אוסטרליה הוסיפה כי היא איננה סובלת מבעיות גזע בארצה, והיא לא מעוניינת "לייבא" כאלה. בריטניה ציינה שלא נמצא ליהודים מקום. רומניה ופולין לא היו מיוצגות, אך שלחו הודעה לכינוס הקוראת למצוא יעדי הגירה גם ליהודים הרבים היושבים בארצותיהם.

-מדינות אחדות הסכימו לאשר כניסה של פליטים מעטים. הרפובליקה הדומיניקנית הסכימה לקלוט 100,000 מתיישבים יהודיים, אך בפועל הגיעו כמה מאות בודדות.

-התוצאה המעשית ביותר של וועידה אוויאן הייתה כינונה של וועדה בין-ממשלתית לענייני פליטים, שאמורה הייתה לאתר מקום לפליטים, ולשתף את גרמניה בתוכנית ובהסדרים הכספיים שיכשירו את ההגירה.

3. פרשת האונייה סנט לואיס –

האוניה סנט לואיס יצאה מנמל המבורג בגרמניה, כשעל סיפונה 930 יהודים על מנת להגיע לחופי קובה, אולם הממשלה הקובנית שהושפעה רבות מן התעמולה האנטי-יהודית, והספק בדבר כשירותן של אשרות הכניסה גרמו לה לסרב להכניס את הפליטים למדינה. נוסעי האונייה שטו ללא יעד, כאשר גם ארה"ב לא מאשרת להם להיכנס אליה. לבסוף הושג הסכם עם הקובנים שהפליטים יורשו לרדת לחוף בתמורה לאגרות חוב בסך של 453,000 שלא היו בנמצא, ולכן האונייה החלה לעשות את דרכה חזרה לגרמניה, עד שלבסוף מדינות כמו בריטניה, צרפת והולנד הסכימו לקלוט אותם, וזאת למרבה המזל כי נוסעי הספינה העדיפו לקפוץ למים מאשר לחזור לגרמניה.

עמדת היישוב היהודי בא"י

1). כמו במקומות רבים אחרים בעולם , החלה גם ביישוב תנועה ספונטאניות של החרמת הסחורות הגרמניות, שריפת דגלים והפגנות אנטי-גרמניות אחרות.

משהתכנס הוועד הלאומי בארץ לדון בסוגיית החרם, חשו המשתתפים כי לעמדו של היישוב יש חשיבות מיוחדת, בשל מיקומה הסמלי של א"י עולם היהודי. בניגוד לאווירה הכללית בציבור, שתמכה בחרם, נטו ראשי היישוב לא להתחייב לקחת בו חלק, בעיקר מפני שלא ראו בו צעד מעשי ורצוי מבחינתו של היישוב. הם סברו שיש ליזום מחאות ציבוריות ופעילות דיפלומטית נגד מדיניותה של גרמניה, אך יש להימנע מהכרזת חרם, כדי למנוע פגיעות נוספות ביהודי גרמניה. פרסומם של חוקי נירנברג גרם זעזוע ביהדות ובציבור היהודי כולו, ונתן דחיפה מחודשת לפעילות למען יהודי גרמניה. ביישוב ובעולם היהודי נחלקו הדעות אם להגדיל את מכסות העלייה ליהודי גרמניה. גם בשאלת סדרי העדיפויות נחלקו הדעות, אך הוחלט כי ישנה דחיפות בהצלת יהודי גרמניה, וישנה חשיבות בגיוס ההון שלהם למען בניין א"י. וויכוח נוסף התנהל בין היישוב לבין הגופים היהודיים הלא-ציונים בעולם סביב שאלת מרכזיותה של א"י בקליטת יהודי גרמניה.

הייאוש והאכזבה שאחזו ביישוב היהודי ובמנהיגיו עם פרסום הספר הלבן ב-1939 הביאו את מנהיגי היישוב להעריך מחדש את היחסים עם בריטניה. הוחלט להתנגד לניסיון הבריטי לממש את המדיניות החדשה בתחומי העלייה, ההתיישבות וקניית הקרקעות.מטרת הצעדים האלה הייתה לפעול נגד המדיניות הבריטית ולשכנע את ממשלת המנדט לחזור בה ממדיניות הספר הלבן.

2). הסכם ההעברה (בא"י) – ההסכם שנחתם באוגוסט 1933 אפשר ליהודים גרמנים להגר לא"י עם חלק מרכושם, וליהודים אחרים, להשקיע בארץ חלק מכספם. בתמורה התחייבה הסוכנות לרכוש סחורות גרמניות. היא מכרה אותן בארץ, ואת התמורה נתנה לעולים. ההסכם עורר ביקורת חריפה מצד חוגים יהודיים בארץ ובגולה, אשר ראו בו הפרה של החרם האנטי-נאצי, שנחשב לנשק ההתגוננות החשוב ביותר של היהודים נגד השלטון הנאצי. שאלת ה"העברה" הייתה אחת מנקודות המחלוקת החריפות ביותר בין חלקי התנועה הציונית.

3). הפעילות נגד מדיניותה של גרמניה בא"י –

א. מדיניות בריטניה – הבריטים ניצבו בפני הסלמה פוליטית באירופה ובפני סכנה גוברת של מלחמה, ולכן נקטו במדיניות של ייצוב הסכסוך באזור זה בשני אופנים : מצד אחד דיכאו את המרד הערבי, ומצד שני נקטו במדיניות פיוס כלפי המנהיגות הערבית. וועדת פיל שמינתה ממשלת בריטניה, הגישה תוכנית לפתרון הסכסוך בין הצדדים אשר גרסה כי יש לסיים את המנדט הבריטי ולחלק את שטחי הארץ לשלושה אזורים. בעקבות כך פורסם "הספר הלבן" של מקדונלד בו התכחשה למעשה בריטניה למחויבויותיה הקודמות לציונות.

ב. פעולות היישוב היהודי – כאמור, פרסום הספר הביא את מנהיגי היישוב להערכה מחודשות של היחסים עם בריטניה, ועורר התנגדות לניסיון הבריטי לממש את המדיניות החדשה בתחומים השונים. בעקבות זאת הוקם המוסד לעלייה ב' כזרוע של התנועה הציונית, ותפקידו היה להעלות ארצה בדרכים בלתי לגאליות. הוחל בהתיישבות בלתי חוקית והתקיימה פעילות מדינית רחבה.