סיכום בהיסטוריה: מלחמת העצמאות

סיכום בהיסטוריה: מלחמת העצמאות

ראה: סיכומים בהיסטוריה - עמוד ראשי

הכוחות הלוחמים והיערכותן למלחמה (יתרונות וחסרונות של כל צד):

הכוחות הלוחמים במלחמת העצמאות היו מצד אחד מדינת ישראל, ומצד שני צבאות ערב:מצרים, סוריה, ירדן, עיראק ולבנון בנוסף לערביי ארץ ישראל. הכוח הצבאי היהודי ניזון מכמה מקורות: ההגנה ויחידותיה- מנו את עיקר הכוח של הישוב היהודי – מנה כ500 אלף איש, בין יחידות ההגנה היו הפלמח, חיל השדה, חיל המשמר וגדודי הנוער, בנוסף גם היו כ3500 אנשי אצ"ל ו800 אנשי לחי. בנוסף השתתפו גם במלחמה מתנדבים יהודים יוצאי צבאות זרים ומתנדבים לא יהודים שהיו יוצאי צבאות בעלות הברית.

לישוב היהודי היו מספר יתרונות: ראשית, הייתה מוטיבציה רבה בקרב הישוב היהודי שנלחמו על קיומם, הם הרגישו תחושת שליחות היסטורית. שנית, לישוב הייתה הנהגה מסודרת שיכלה להחליט על סדרי עדיפויות, על המאמץ המרכזי ועל אופיו ויצרה אחדות ביישוב. נוסף על כך, היה גיוס המוני ויעיל בעקבות ההנהגה הסדירה שהיה לו משקל רב, בסוף המלחמה שרתו בצהל כ- 120000 גברים ונשים.

אך מצד שני היו לו קשיים רבים:היו הרבה ישובים מבודדים שנתקעו במצב של מצור  - לא היה רצף טריטוריאלי. בנוסף, היה מחסור בנשק ולכן היה קשה לממש את פוטנציאל הלוחמים. זאת ועוד, היוזמה היייתה מצד הערבים – הם הכתיבו את ההיקף, העיתוי וצורת הלחימה.

הכוח היהודי נערך סביב ערים מעורבות, סביב יישובים מבודדים והגן על כבישים כדי להעביר הספקה ליישובים מנותקים. היישוב היהודי ביקש להימנע מפגיעה בחפים.

הכוח הצבאי של הערבים ניזון מ2 מקורות:א. כנופיות מקומיות שהיו מפוצלות והונהגו ע"י מפקדים שונים שמנו כ 10000-15000 לוחמים. ב. צבאות לא מקומיים שהסתננו ארצה:"צבא ההצלה" שכלל 4000 לוחמים והורכב מחברי הליגה הערבית, 1000 "אחים מוסלמים" שהסתננו ממצרים וגם קבוצות מתנדבים קטנות שמנו 300 איש והיו חיילים מאומנים מהליגיון הערבי שפשטו את מדיהם והצטרפו לכנופיות.

יתרונות הערבים היו שראשית כל, הם היו היוזמים – יזמו קרבות ופיגועים. שנית,  הם שלטו על הדרכים ועורקי התחבורה. בנוסף, הייתה להם היכולת להבריח נשק דרך הגבולות והיתה להם אוכלוסייה גדולה ותומכת בארץ.

הקשיים שבהם נתקלו היו: היעדר פיקוד אחיד ומגובש וחוסר ניסיון מלחמתי, אמצעים פרימיטיביים למלחמה והיעדר גוף ארגון צבאי (כמו ההגנה).

המטרות של הצדדים: המטרות של הצד היהודי היו:הישרדות וניצחון. מימוש החלטת האו"ם בדבר חלוקת ארץ ישראל ל-2 מדינות,יהודית וערבית.הגנה על הישובים היהודים,השתלטות על אזורים שיפונו ע"י הבריטים

המטרות של הצד הערבי היו:שבוש החלטת האו"ם בדבר הצעת החלוקה. שבוש החיים בערים המעורבות והטלת מצור על ישובים יהודיים מבודדים.

השפעת אופן פינוי הארץ ע"י הבריטים על הלחימה:

תהליך פינוי הארץ ע"י הבריטים שהתרחש במקביל למלחמה השפיע על אופן הלחימה .הבריטים, השתמשו בצירי פינוי מסוימים ולא איפשרו לצדדים להשתלט על צירים אלו, לעיתים אף השתמשו בכוח כדי להגן על הצירים ופעמים רבות פרצו קרבות. בנוסף במהלך הפינוי הכוח היהודי נמנע מהשתלטות על שטחים נרחבים מחשש לתגובה מצד הבריטים. עקב זאת, בחודשים הראשונים של המלחמה עסקו הלוחמים היהודים לרוב בהתגוננות.

שלב א' של המלחמה: 30.11.1947 - 3.4.1948

בחודשים האלה הכוחות של הישוב היהודי עסקו לרוב בהתגוננות משיקולים מדיניים וצבאיים. השיקולים המדיניים: מנהיגי הישוב רצו להראות לעולם שהחלטת האום ניתנת לביצוע למרות ההתנגדות מצד הערבים ושהיהודים יכולים להגן על עצמם לכן הם פעלו במדיניות של"שום נסיגה":  התגוננות סטטית והגנה על כל ישוב וישוב בארץ. השיקולים הצבאיים: היה מחסור בנשק ולכן הם ניצלו את הזמן הזה כדי לגייס אנשים, לאמן כוחות, ולחכות למשלוחי נשק.

בערים מעורבות הערבים ניסו לסלק את היהודים, המערכות כללו פיגועים, יריות צלפים ופשיטות. הישוב היהודי השיב מלחמה וגרם לערבים לעזוב בתקווה שיחזרו עם הניצחון. הערבים ניסו לתקוף ישובים יהודיים מבודדים, לרוב ישובים שמוקפים בערבים.

ירושלים היתה במצור ונותקה מן הישובים שהיו מסביבה אך בחודשיים הראשונים הצליחו להגיע שיירות אספקה והמצור לא הורגש,  לאחר חודשיים השיירות כשלו והייתה בירושלים הקצבת מזון והיה מחסור חמור במים, לכן התושבים נאלצו לשתות ממה שנשאר בבארות.

היתה מלחמה נרחבת בקווי התחבורה - קווי התחבורה היו נקודת התורפה של הישוב. הערבים נהגו לפגוע ללא תכנון מוקדם בכלי רכב שעברו, אך עד מהרה הם עברו לחסימות צירים, מיקוש דרכים והנחת מערבים בנקודות מתאימות. הכוח היהודי השקיע מאמצים רבים בשמירה על קשר עם ישובים מבודדים.

שלב ב' של המלחמה: 5.3.1948-14.5.1948

מבצע נחשון פרץ ב5 באפריל 48 במטרה לשבור את המצור על ירושלים, כוח אדיר של 1500 לוחמים נשלח  לירושלים, במבצע זה נכבש הקסטל שממנו תקפו הערבים את הדרך לירושלים. ההגנה הצליחה לשלוט בירושלים כמה ימים אך ב20 באפריל חודש המצור. מבצע זה העניק לירושלים אורך נשימה כי סיפק לה אספקה חיונית, אותה האריך מבצע הראל לתקופה קצרה נוספת. הוא הוכיח לערבים כי היוזמה עברה לצד השני

השלב השני התאפיין ביוזמה מצד הישוב היהודי. הישוב עבר מהגנה להתקפות יזומות. בתחילת השלב הוכנה תוכנית עי ההגנה שנקראה תוכנית ד'. בתוכנית זו מומשו כישוריה הצבאיים  והארגוניים: ריכוז כוחות להתקפות והצבת יעדים להשגה. בנוסף הצטרפו מתנדבים נוספים לכוח הישוב שעזרו למהפך.

שלב הביצוע של תוכנית ד' היה עיבוש הערים המעורבות - נפתח בכיבוש טבריה, בין ה16 ל18 לאפריל. תוך כמה ימים עזבו תושביה הערבים. גם חיפה נכבשה, בין ה1 ל22 בשל הפגזות, הכוחות כבשו גם את עכו, יפו וצפת. עם כל כיבוש נפלו לידי הכוחות היהודיים צירי תנועה ואזורים שלמים. מאז שהחלה תכנית ד' התחולל שינוי בישוב היהודי: הכוחות היו מאורגנים בחטיבות וחימושם השתפר, הושג רצף טריטוריאלי. בשלב זה רוב המנהיגים הערבים עברו.

הכרזתהעצמאות:

לקראת המועד המתוכנן ליציאת הבריטים החל הישוב להתארגן מדינית, קמה מועצת העם הזמנית שהייתה אחראים לביטחון כלכלה ותרבות בראשותו של בן גוריון. לאחר לבטים רבים בנוגע להכרזת עצמאות אך לבסוף הוחלט להכריז על עצמאות.

שלב ג'- פלישת צבאות ערב ובלימתן.

הליגה הערבית החליטה על פלישת הצבאות הסדירים של מדינות ערב לא"י. המדינות הפולשות שאפו לבטל את הסכם החלוקה ולמנוע הקמת מדינה.בתחילת הפלישה כל חיילי צבאות ערב מנו 27500 חיילים. לחלק מהן היו יחידות אוויר, שריון ותותחי שדה חדישים. הכוחות שעמדו לצד צהל מנו 35 אלף איש.

הצבא הסורי החל לפלוש בגזרת הירדן והצליח לכבוש את הקיבוצים באזור, אך כשל בקיבוץ דגניה, לאחר מלחמה בחזרה על ידי תותחי שדה מצד הישוב הסורים נסוגו ולא תקפו יותר. לאחר כמה חודשים הסורים ניסו לתקוף בגזרה אחרת אך כשלו שנית.

לאחר מלחמה עם הצבא העיראקי צה"ל הצליח להביא לייצוב קו החזית איתו.

הלגיון הירדני נעצר בירושלים וצה"ל לא הצליח לפרוץ את המצור, לאחר שנמצאה דרך חליפה לירושלים נשבר המצור והכוחות היהודיים הצליחו לשלוט בכל שטחי הפרוזדור אך מתחם לטרון נותר בידי הירדנים.

שלב ה' הפוגה ראשונה

באמצע הקרבות הגיע לארץ נציג מהאום ופתח במשא ומתן להפסקת אש. ההפוגה תרמה לצהל לאזור כוח ולגייס תגבורות, ולהשיג עוד נשק. הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה בסופו של דבר.

שלב ו' קרבות עשרת הימים

בשלב זה גשל שטחה של מדינת ישראל, אך צהל עדיין לא הצליח להדוף את הסורים מהחזית המזרחית, בחזית הדרומית סוכלה התקפת המצרים אך עדיין לא הושגה הדרך אל הנגב הנצור. קרבות עשרת הימים חוללו שינוי ביחסי הכוחות, ובעקבות הריכוז היעיל של המאמצים מצד צהל גם כוח האדם השתנה לטובתו.

שלב ז הפוגה שנייה וקרבות אחרונים

עם כניסתה של ההפוגה השניה, נציג האו"ם חידש את המשא ומתן, זה כשל שוב וב17 בספטמבר 48 הנציג נרצח ע"י קבוצת קיצוניים מהלח"י – העמד את ישראל במצב בעייתי לקראת הדיון בתוכנית החלוקה.

לאחר קרבות נוספים שלב זה מהווה את הסוף של המלחמה שהתחילה כמלחמת הישרדות והסתיימה כניצחון. בכיבושיו קבע צהל את גבולות ישראל.

שלב ח גירוש הפלסטינים והנכבה

במשך המלחמה עזבו ערביי ארץ ישראל רבים את ביתם, על פי ההערכה גורשו כ700 אלף פלסטינים שהפכו לפליטים. המוני פלסטינים איבדו את ביתם ואדמתם. מבחינת ישראל זה הביא לפתרון בעיות רבות כמו ביטחון ומחסור בדיור ואדמה. אלו הן בעיות שלא באו על פתרונן עד היום..

מחיר הניצחון

במלחמת העצמאות נהרגו כ6000 חיילים ואזרחים, אחוז אחד מכלל הישוב היהודי. מחיר זה היה נורא ואווירת הניצחון הייתה מהולה בעצב עמוק. אומדן החללים בקרב הערבים הוא כ20 אלף.