מסגרות פוליטיות, בטחוניות, חינוכיות ותרבותיות של התנועה הציונית בראשית דרכה

מסגרות פוליטיות, בטחוניות, חינוכיות ותרבותיות של התנועה הציונית בראשית דרכה

מסגרות פוליטיות וחברתיות – הקמת המפלגות הראשונות.

בשנת 1903 הוקמה הסתדרות המורים במסגרתה החלו המורים לעצב את תכנית הלימודים.

אנשי עלייה שנייה ארגונים שהיוו עבורם מסגרות מלכדות ותומכות:לשכות עבודה,טיפול חולים,ספריות ומטבחי       פועלים.

בימי העלייה השניה קמו לראשונה בתולדות הישוב המפלגות. בראשית "העלייה השנייה", בשנת 1905, התארגנו שתי מפלגות: "הפועל הצעיר" ו"פועלי ציון",שביקשו לייצג את מעמד הפועלים בארץ. הסיבות להקמת המפלגות היו:

א. תודעה פוליטית מפותחת של העולים ומסורת של פעילות מפלגתית, שהביאו אתם מרוסיה.
ב. מצבם הכלכלי הקשה של העולים, אשר נבע בדרך כלל מחוסר תעסוקה קבועה במושבות.
ג. המצב החברתי הקשה של אנשי "העלייה השנייה" בארץ, שהתבטא בבידוד ובניכור מחברת העולים הותיקים. מצב זה גרם, כפי הנראה, לחלק מהם לחפש מסגרת מאורגנת שתספק צרכים חברתיים, תמלא במקצת את מקום הקן המשפחתי ותסייע להתגבר על קשייהם.

להקמת מפלגות הפועלים הייתה משמעות היסטורית והשפעה נכבדה על התפתחותו של הישוב.

במקביל להקמת יישובים וארגונים שיסייעו למתיישבים בארץ, פרצו גם ויכוחים על רק רעיוני-אידיאולוגי.

כשגברה העלייה ממזרח אירופה, הגיעו לארץ ישראל עולים שלא רצו להצטרף לאף מפלגה. כך נוצרה קבוצת "הבלתי מפלגתיים" .

השפעתן של המפלגות הייתה רבה והן התחרו ביניהן על רמת השירותים שיעניקו לפועל,וכך יצא הפועל העברי נשכר

מן העניין: המפלגות היו גוף שליכד את הפועלים ואפשר להם מסגרת לביטוי אידיאולוגי. הן היו מסגרת תומכת  ודאגו לסידור הפועל בעבודה, לארגון קופות הלוואה ולהשגת דירה. הן הקימו מטבחי פועלים, מכבסות ציבוריות, הגישו סיוע רפואי ודאגו גם לחינוך ולתרבות.

ההבדלים בין שתי המפלגות היו חשובים מאוד לחברים בהם, אבל המשותף היה רב יותר. שתיהן דגלו בשיפור מעמדו של הפועל העברי בארץ, בעבודה עברית ,בשכר הוגן ובבניית הבית הלאומי.

  המפלגות  נועדו לעזור לעולים.תפקידן היה מקצועי,תרבותי וחברתי אך הן שימשו תשתית פוליטית ל"מדינה שבדרך" מ1920 ועד 1948.

         מסגרות ביטחוניות

העולים, בעיקר בימי העלייה השנייה, התמודדו עם בעיות הביטחון תוך שהם רואים ב"כיבוש השמירה" ביטוי לכיבוש העבודה והאדמה. בין היתר נאלצו להתמודד עם מציאות של גניבה ושוד מצד כנופיות שודדים מאורגנות. השמירה הערבית ששכרו המושבות הוכחה כלא יעילה לאחר שהתברר שחלקם של הערבים שיתפו פעולה עם מעשי הגזל. כך התעורר הצורך בשמירה יהודית. בשנת 1907 הוקם ארגון שמירה חשאי בשם "בר גיורא" (על שם שמעון בר גיורא – לוחם יהודי בן המאה הראשונה, ממנהיגי המרד הגדול ברומאים)-שמירה עברית על יישובים יהודים.
הארגון השתלט על השמירה במושבות והעסיק אך ורק שומרים יהודים לאחר שעד אז היו השומרים ערבים. בכפר תבור, נאות הארגון לקבל על עצמו את השמירה ביישוב בתנאי שיועסקו בו רק פועלים עבריים וכך השיגו את השילוב שבין "כיבוש העבודה" לבין "כיבוש השמירה".

·        ב-1909 הוקם בכפר תבור, על בסיס ארגון "בר-גיורא", ארגון השומר אשר דרש מכל מי שרצה להתקבל לעבודת השמירה לעמוד במבחנים שדרשו:הפגנת אומץ, דבקות במטרה ויושר. ארגון השומר קיבל על עצמו את השמירה בתחילה בגליל ולאחר מכן במושבות הוותיקות כמו: ראשון לציון, רחובות וחדרה. כל חבר התחייב לעבודה חקלאית במשך שנה ובכך יושם הקשר בין כיבוש השמירה לכיבוש העבודה-יהודים שמרו על יישובים יהודים. הארגון חייב כל מושבה שקיבלה שירותי שמירה, להעסיק פועלים יהודים. בנוסף הם הקימו ישובים כמו תל עדשים וכפר גלעדי.

         השמירה העברית הייתה סמל  לתחיית העם היהודי במולדתו ולעיצובו של היהודי החדש שיודע בנוסף לעבודת האדמה לאחוז בנשק ולהגן על עצמו.זאת לאחר שלאורך כל שנות הגולה היהודים לא יכלו להגן על עצמם,היו חסרי אונים וסבלו השפלה ופגיעות.

הקשיים המרכזיים בכיבוש השמירה העברית:

בני המושבות התנגדו לשמירה העברית משתי סיבות:

הוצאות השמירה העברית היו גבוהות ומושבות רבות העדיפו שמירה ערבית זולה.

המושבות חששו כי העדפת השמירה העברית תרע את היחסים עם השכנים הערבים.

         מסגרות בתחום החינוך

התחייה הלאומית של העם היהודי בארץ ישראל בשנים בין 1881-1914 כללה גם את החייאת השפה העברית,כיבוש השפה- לצד טיפוח תרבות וחינוך לאומיים.

רוב היהודים במאה ה-19 לא דיברו בגלותם עברית אלא שפות יהודיות אחרות כמו יידיש ולדינו, וכן את שאר שפות העולם. משימה חשובה של התנועה הציונית הייתה להשיב בארץ ישראל את העברית כשפת הדיבור ושפת התרבות של העם היהודי. המשימה לא הייתה קלה שכן אנשי הישוב הישן, אשר למדו לימודי קודש, התנגדו לכך מפני שעברית הייתה שפת הקודש.

בארץ ישראל פעלו אז, לצד בתי הספר של היישוב הישן שלימדו בעיקר לימודי קודש, בתי ספר נוספים של ארגונים יהודיים מאירופה: "כל ישראל חברים" הצרפתית ו"עזרה" מגרמניה. בבתי ספר אלו הושם דגש על תכנים לאומיים, שפה וספרות עברית, היסטוריה, גיאוגרפיה ותנ"ך, לצד תכנים כלליים. רק מיעוט שעות הלימוד היו בשפה העברית ורובן בצרפתית או בגרמנית.

ארגון ‘כל ישראל חברים’ או בשמו הצרפתי ‘אליאנס’, הוקם בשנת 1860 בפריס, מתוך רצון להגן על יהודים באשר הם, לתרום להתפתחותם התרבותית, הכללית והיהודית כאחד, ולקדם את לימוד מלאכת הכפיים ועבודות החקלאות בקרב בני הדור הצעיר.

חברת עזרה של יהודי גרמניה  פעלה בראשית המאה ה-20 לסיוע פילנתרופי ליהודי מזרח אירופה וארץ ישראל ולקידום התרבות הגרמנית בקרב היהודים מחוץ לגרמניה. שיחקה תפקיד מרכזי במלחמת השפות ובסכסוך שנלווה להקמת הטכניון בחיפה. החברה נוסדה בברלין בשנת 1901 על ידי ד"ר פאול נתן.

         "מלחמת השפות" או "ריב הלשונות":

אחד ממחוללי השינוי במעמדה של השפה העברית היה אליעזר בן יהודה.הוא מכונה "מחייה השפה העברית" והיה בלשן ועיתונאי. עמד בראש מצדדי העברית ב"מלחמת השפות".הוא ייסד עיתונים בעברית:"חבצלת" ו"הצבי",כתב ספרי לימוד, נילחם על הנהגת השפה העברית במוסדות החינוך,הקים את בית הספר העברי הראשון,חבר מילון עברי,ייסד את "ועד הלשון" שמטרתו הייתה הפצת השפה וחידושי לשון.

ב-1903 הוקמה בזיכרון יעקב הסתדרות המורים, שדאגה לטיפוח החינוך העברי בערים ובמושבות, הוציאה ספרי לימוד וקיימה השתלמויות למורים. עם זאת, בשנת 1904 רק 6 מבין 29 בתי הספר המאורגנים בארץ ישראל לימדו בשפה העברית.

המלחמה על השפה העברית ועל מקומה במוסדות בארץ-ישראל אשר נקראה "מלחמת השפות" הוצתה בשנת 1913 עם הכוונה להקים בחיפה בית ספר תיכון ומוסד טכנולוגי גבוה-הטכניקום. ארגון "עזרה" מגרמניה אשר תרם את רוב הכסף התעקש כי שפת ההוראה במוסד תהיה גרמנית כי בעברית היו חסרים הרבה מונחים ומושגים בהנדסה ומדעים,ואילו מצדדי העברית בראשותו של בן-יהודה דרשו, גם מההסתדרות הציונית, כי שפת ההוראה תהא בעברית.

כעבור שישה שבועות הסתיימה "מלחמת השפות" בניצחונו של המחנה העברי. "עזרה" הסכימה לכך שלשון ההוראה של הפיסיקה ושל המתמטיקה בטכניקום תהיה עברית, ושכל המורים והפרופסורים שאינם שולטים בעברית יחויבו ללמוד את השפה בתוך ארבע שנים. מצדדי העברית, אשר ניצחו במלחמה אחרי הפגנות ופיטורים,הקימו מוסדות חינוך אשר שפת ההוראה – העברית הוצמדה לשמם: בית הספר הריאלי העברי בחיפה; הגימנסיה העברית הרצליה בתל-אביב; בית המדרש העברי למורים והאוניברסיטה העברית בירושלים.

כיבוש השפה והחייאת השפה העברית כשפת הדיבור הייתה ביטוי נוסף לתחייתו והתחדשותו של העם היהודי במולדתו.

         מסגרות בתחום התרבות:

בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה התפתחה תרבות לאומית ייחודית בארץ ישראל. הוצאו עיתונים בעברית כמו: "האחדות" של פועלי ציון, כתבי עת וספרים בעברית ודמויות חשובות בספרות העברית כמו: ש"י עגנון, חיים ברנר וחיים נחמן ביאליק החלו את פעילותם הספרותית. כמו כן, נערכו מופעי תיאטרון, מוזיקה ומחול. במקביל נערכו תערוכות ציור של הציירים: נחום גוטמן, ובוריס ש"ץ, שהקים בשנת 1906 בירושלים את המרכז לאמנות (בהמשך יקרא "בצלאל"). חלק מהתכנים היו אוניברסאליים ואחרים לאומיים פוליטיים.