סיכום: הסיבות לצמיחתה של התנועה הלאומית היהודית הציונית המודרנית

סיכום: הסיבות לצמיחתה של התנועה הלאומית היהודית הציונית המודרנית

 מתוך: סיכומים בהיסטוריה א

הציונות מהי?

הציונות היא תנועה יהודית לאומית בעת החדשה הדוגלת בשיבת העם לציון, למולדתו ההיסטורית ובהקמת מדינה יהודית חופשית ועצמאית וחידוש החיים המדיניים , הכלכליים, הרוחניים והתרבותיים של עם ישראל. מונח הציונות נוצר לראשונה ב- 1890 ע"י הסופר נתן בירנבאום. לציונות זרמים וגוונים רבים אך מכנה משותף אחד לכולם והוא הכמיהה לציון, אקטיביזם, שלילת הגלות וחתירה לעצמאות ולריבונות במולדת ההיסטורית.

מכלול של גורמים הובילו לתחיית הרעיון הציוני ולמימושו בשלהי המאה ה- 19.  הציונות כפתרון לאומי – יהודי לבעייתו של העם היהודי המפוזר בעולם מחוסר מולדת ללא זהות וצפוי למפגעים אנטישמיים ולסכנת התבוללות.

התעוררות לאומית באירופה – במחצית השניה של המאה ה- 19 הושלם תהליך איחודן של איטליה וגרמניה.  תנועות לאומיות** רבות בבלקן והעמים הסלבים זכו להכרה ולהצלחה מדינית.  התבססות האידיאולוגיות הלאומיות , הדרישה של תנועות לאומיות לשים לב לייחודן התרבותי, ההיסטורי, הדתי והאתני גרמו להתעוררות לאומית. עמים רבים דרשו ונאבקו על עצמאות,  על רקע זה צמחה התודעה הלאומית הציונית.

·       לאום – קבוצת אנשים בעלת מאפיינים תרבותיים משותפים: היסטוריה, שפה, מסורת ומנהגים, דת וזיקה לטריטוריה. תחושה ואמונה ביחידים המהווים את העם , שרצונו לחיות בארצו , במדינה משלו ולהיות אדון לגורלו.

·       הלאומיות – היא אידיאולוגיה של הלאום- אהבת העם, שאיפה לראות את העם חופשי ועצמאי, חברה מאוחדת, שותפות גורל.  כל זאת מתקיים ע"י מערכת של סמלים פעילויות, טקסים, שימוש בסמלים כמו דגל, המנון, צבא לאומי ומוסדות לאומים.

·       תנועות לאומיות – בכל תנועה לאומית יש קבוצה מארגנת אשר מטפחת  את התודעה הלאומית. עמים החלו לעסוק בהיסטוריה שלהם, בתרבותם שפתם ומסורתם. ככל שקשה יותר היה להשיג את המדינה כך השקיעו בטיפוח התודעה והיעד הפוליטי.

ההשכלה והתעוררות הלאומיותהיהודית – על רקע הלאומיות הגוברת באירופה קמו לעם היהודי מבשרי ציונות אנשים כמו הרצל, פינסקר, אוסישקין רבנים למיניהם אשר כל אחד בדרכו ותפיסתו  תרם למימוש הרעיון הציוני. האישים הציונים היו לדבק המחבר בין עם ישראל לבין פתרון לאומי טריטוריאלי. תפיסתם הייתה לאומית ציונית. כל היהודים באשר הם מהווים אומה אחת שאחדות היא לא רק על סמך העבר, הדת, המסורת והתרבות המשותפת אלא גם על תקוות לעתיד משותף על יסוד תוכנית לאומית מדינית.

 כשלון האמנסיפציה והאנטישמיות – האמנסיפציה לה זכו היהודים במע' אירופה ותנועת ההשכלה הובילה לירידה במעמד הקהילה היהודית, הדת חדלה לשמש כגורם מלכד. המעבר לעיר ותהליך השתלבותם התרבותית חברתית של היהודים גרמה להתעוררות הלאומיות היהודית כתשובה להשכלה ולאמנסיפציה. האיום של ההתבוללות הוביל לדבקות ברעיון של תחייה לאומית.  המטרה הייתה להלחם בהשפעות השליליות של האמנסיפציה הגורמות סכנה לקיום הלאומי היהודי.

מנגד יש הטוענים כי דווקא האמנסיפציה גרמה להזדמנות מימוש הרעיון הציוני בכך  שחיזקה ביהודי את הכוחות להלחם על ייחודו כיהודי ולהציג את מטרותיו הלאומיות.

החמרת גילויי האנטישמיות גרמה לאכזבה רבה בקרב היהודים.  כשלון האמנסיפציה יצר פרץ גדול של אנטישמיות. חלק מהמנהיגים דיברו על אמנסיפציה חוקית רשמית אך לא אמיתית. החברה לא קיבלה את היהודי כשווה בין שווים. השתלבות היהודים הפכה מושא לשנאה וקינאה ויצרה סלידה מהיהודים.  דבר זה הוביל חלק גדול מהיהודים למסקנה שיוכלו להיוושע אך ורק בארץ משלהם.

הכמיהה לציון – במשך הדורות התקיימה זיקה היסטורית בין עם ישראל לארץ ישראל ביטוייה היו בתפילה, באורח חיים, בעליות לארץ הקודש. זרמים שונים ביהדות קראו לחידוש העלייה לציון ולקרוב הגאולה

התעניינות המעצמות במזה"ת ובא"י – סוף המאה ה- 19 עמדה בסימן התפוררות האימפריות.  האימפריה העותומנית והגברת מעורבות מעצמות אירופה במזה"ת וא"י בפרט. מדינות אירופה לטשו עיניהם לעבר א"י כאזור בעל חשיבות אסטרטגית. בעקבות תעלת סואץ גבר המסחר בין המעצמות ובמזה"ת, המעצמות פתחו קונסוליות בארץ ובכך הגבירו את חדירתם לא"י. ביישוב היהודי חלו שינויים רבים. תושבי ירושלים מתחילים לצאת מן החומות שכונות חדשות מוקמות, ראשית ההתיישבות החקלאית במושבות כמו פ"ת, גיא אוני. התחושה בקרב יהודי אירופה והחשש שאם לא יעשה צעד כלשהו, תאבד א"י לנצח בין מעצמות אירופה.

לסיכום

אי אפשר להצביע ולומר איזה מהגורמים השפיע ביותר על צמיחת הרעיון הלאומי ציוני.  היה זה שלוב כל הגורמים הנ"ל. הציונות חוללה תפנית חדה בגורלו של העם היהודי. יעדה של הציונות היה רק בא"י. המטרה לאפשר לעם היהודי לחיות חיים ריבוניים, עצמאיים וחופשיים.  הציונות לא הייתה תנועה דתית אלא תנועה חילונית לאומית אשר הבינה כי בלי א"י לא יכול העם היהודי למצוא את זהותו.

חשוב לזכור כי התנועה הציונית במאה ה- 19 לא הייתה תנועה לאומית המונית מדוע?

הקמת התנועה הציונית עמדה בניגוד, למגמת ההשתלבות של היהודים בחברה הסובבת.  המשתלבים התנגדו לתנועה הציונית מתוך חשש שיואשמו בנאמנות כפולה ויבטלו את שוויון הזכויות שניתן להם. למעשה תומכי הציונות היו רק עשרות בודדות של פעילים שרתמו עצמם לרעיון הציוני. בראשית המאה היו נתונים גלי ההגירה הגדולים לארה"ב ולא לא"י.  ההצעות של פתרונות לאומיים יהודיים לא ציוניים מצביעות על התלבטויותיו של העם היהודי לגבי הדרך הרצויה.

חלק מהיהודים הצטרף לתנועות מהפכניות סוציאליסטיות – כגון חלק מיהודי מז' אירופה שהיו סוציאליסטים והאמינו באפשרות לבנות חברה צודקת ושוויונית שבה ימצא להם מקום כיהודים. מהפכנים אלו התנגדו לציונות. הם לא ראו עצמם כעם נפרד.

בונדיזם – בסוף המאה ה- 19 הוקמה מפלגת פועלים סוציאליסטית  יהודית שפעלה ברוסיה בפולין וליטא. הבונד פיתח תודעה פוליטית ופעל להטבת מצבם הכלכלי של היהודים ברוח הסוציאליזם.  הבונד ביקש לחזק את הקשר של היהודים לארצות מגוריהם ובכך העמיק את הישארותם בגלות. הבונד ראה בציונות כעלולה לשבש את מעמדו של הפועל היהודי, את מאבקו לשוויון זכויות לאומי ואזרחי. הבונד יותר מכל זרם אחר נאבק בציונות והגדיר עצמו כאנטי ציוני.

החרדים – האורתודוכסים התנגדו לתנועה הציונית משום שראו בפעולותיה ניסיון לזרז את הגאולה בידי אדם.  ע"פ אמונתם רק המשיח יביא את הגאולה ואז יעלו היהודים למולדתם.

הטריטוריאליסטים – הייתה זו תנועה ששמה לה למטרה ליזום התיישבות מרוכזת של יהודים לאו דווקא בא"י אלא בכל מקום בו תינתן ליהודים אוטונומיה מדינית או שלטון עצמי כלשהו.  תנועה זו ביקשה לפתור את מצוקותיו של העם היהודי אך הייתה ספקנית בכוחה של א"י להוות מוקד משיכה לכל יהודי התפוצות.. במיוחד לאור העובדה שגלי הגירה רבים היו לארה"ב. יש לציין שגם הרצל עצו נימנה על תומכי גישה זו. ראה ספרו מדינת היהודים.

אוטונומיזם – זרם שדרש להבטיח ליהודים זכות לאוטונומיה לאומית בארצות מושבם החשיבות המרכזית הייתה לשמור על השלטון העצמי של הקהילות היהודיות מוסדותיהן הציבוריים והתרבותיים והרוחניים. ההיסטוריון שמעון דובנוב היה ממובילי זרם זה