סיכום בהיסטוריה: נחמיה

נחמיה – עליית נחמיה והיישוב היהודי בתקופת נחמיה

מתוך: סיכומים בהיסטוריה א

הסיבות למינוי נחמיה לפחה של יהודה –

 נחמיה בן חכליה היה שר המשקים של המלך הפרסי ארתחשסתא, תפקיד המעיד על מידת המקורבות של נחמיה אל המלך. נחמיה מתאר בספר הזיכרונות שכתב את הזעזוע שעבר עליו כששמע על מצבה של ירושלים שחומותיה נהרסו ושעריה נשרפו. בעקבות ידיעות אלו ביקש נחמיה מהמלך הפרסי לעלות לירושלים. נראה שנחמיה שמע על פעולותיו של עזרא לגיבוש העם וחיזוק מעמד התורה, ועל הקשיים שבהם נתקל מצד המתנגדים לפעולותיו. נחמיה העריך את פעולותיו של עזרא בתחום הדתי והלאומי ולכן שאף לבוא לעזרתו של עזרא. הנהגת הגולים בבל עודדה את נחמיה, שהיה מקורב אל המלך הפרסי, לעלות לירושלים ולסייע לעזרא.

נחמיה מונה לפחה של יהודה על-ידי המלך הפרסי, כנראה בשל קרבתו ומעמדו הגבוה בחצרו של המלך והעובדה שביהודה לא היה פחה מאז מות זרובבל. לכן, מינוי נחמיה לפחה היה אינטרס של המלך הפרסי. נחמיה היה מאנשי החצר הנאמנים והמקורבים ביותר של המלך, ומינויו למושל יהודה מבטיח למלך אזור עם שלטון נאמן.

נחמיה עלה ליהודה בשנת 455 לפנה"ס, שהה בה כ-12 שנים וחזר אל חצר המלך. מאוחר יותר עלה שנית, לדעת החוקרים בעקבות בעיות דתיות וחברתיות שהתעוררו ביהודה.

סמכויותיו של נחמיה –

בשונה מעזרא, נחמיה עלה לבדו ולא כמנהיג של קבוצת עולים. נחמיה הגיע בליווי של חיילים שניתנו לשירותו ע"י המלך הפרסי, ובידו היה כתב מינוי כפחה של יהודה. בידי נחמיה היה אישור מידי המלך שהסמיך אותו לבצע כמה פעולות ביהודה:

1. גביית מיסים בשם המלך הפרסי.

2. שיקום חומות ירושלים: נחמיה קיבל סמכות לבנות מחדש את חומות ירושלים. לצורך בניית החומות קיבל נחמיה אישור לדרוש עצים מהנציב של עבר הירדן.

3. אכלוס ירושלים: נחמיה רצה להגדיל את מספר האוכלוסייה היהודית בירושלים, מתוך מטרה לבסס את מעמדה כעיר מקדש והמרכז הלאומי והדתי של העם היהודי. נחמיה קיבל סמכות להרחיב את אוכלוסיית ירושלים גם באמצעי כפייה. נחמיה החזיק בצו מלכותי שקבע שעשירית מאוכלוסיית יהודה תעבור להתגורר בתוך ירושלים.

פעולותיו של נחמיה ומטרותיו בכל פעולה –

נחמיה ביצע רפורמות (=תיקונים מקיפים) ביהודה בתחום הכלכלי והחברתי ושיקם את חומות ירושלים. מה שהקל עליו בביצוע השינויים היה הרישיון מהמלך לבניית החומה ומינויו לפֶּחָה (מושל) של ארץ יהודה, ומתן לווי וגיבוי של הצבא הפרסי שנשלח לעזרת נחמיה מטעם המלך הפרסי. פעולותיו של נחמיה היו:

א. בניית חומת ירושלים:

נחמיה קיבל סמכות מטעם המלך לבנות את חומת ירושלים מחדש, ואכן החל בבנייתה מייד עם הגיעו לירושלים. החומה היתה הרוסה לגמרי ובנוסף לבנייתה קמו מתנגדים מקרב העם היהודי ומקרב העמים הזרים שבסביבת יהודה. בשל כך, קבע נחמיה שעבודות הבנייה יתבצעו ביום ובלילה.

נחמיה קרא לעם להתנדב לעבודות בניית החומה, אך ההיענות לקריאתו היתה קטנה ביותר. בשל כך, השתמש נחמיה בסמכויותיו כפחה והטיל "מכסות עבודה" בכפייה על משפחות שסירבו להתנדב לבניית החומה. מכסות אלו נקבעו על-פי חלוקה של יהודה לערים, כפרים או קבוצות משפחות. על הכפרים וערי השדה הוטלו מכסות עבודה, ועליהן היה לספק כוח עבודה למילוי מכסות אלו. נחמיה הציב משמרות לשמירה על החומה ולהגנה על הבונים. עבודת הבנייה הושלמה, על-פי המתואר בספר נחמיה, ב-52 יום.  

מטרותיו של נחמיה בבניית החומה – בעמוד הבא.

בבניית החומה רצה נחמיה להשיג את המטרות הבאות:

1. נחמיה שאף לבסס את אופייה הדתי של ירושלים ולחזק את מעמדה כעיר הקודש והעיר הראשית ביהודה.

2. בניית החומה שימשה כאמצעי להפרדה פיזית בין עם ישראל, "זרע הקודש", לבין העמים הנוכריים שישבו בארץ. בכך רצה

    נחמיה לבסס את תהליך ההתבדלות מהעמים הנוכריים.

3. החומה שימשה את נחמיה כאמצעי פיקוח ושמירה על ביצוע הנחייתו לשמירת השבת ואיסור המסחר בירושלים ובסביבתה

    בשבת. 

הקשיים בזמן בניית החומה –

1. התנכלויות מצד השומרונים: השומרונים רצו להשתתף בבניית החומה מתוך מטרה ליצור לעצמם מעמד כחלק מהעם

    היהודי. נחמיה סירב לקבל את דרישתם, ובתגובה השומרונים ניסו למנוע ולעכב את בניית החומה.

2. התנכלויות מצד מושלי העמים הזרים בא"י: לנחמיה קמו מתנגדים רבים בקרב המושלים (פחות) של העמים הזרים שישבו

    בא"י. בנוסף לשומרונים, מושלים של עמים נוספים כמו האשדודים, העמונים, והערבים התנגדו לבניית החומה. מושלים

    אלו התנגדו לבניית החומה, מפני שבנייתה מסמלת את התחזקות הגישה הבדלנית ביהודה והחרפת הצעדים שנועדו

    להבדיל בין היהודים לנוכרים. עמים אלו ראו עצמם כיהודים ורצו להשתתף בפולחן בבית המקדש ובבניית החומה אך

    נחמיה דחה אותם. בנוסף, לחלקם (הערבים) היו קשרי מסחר קרובים עם השכבה האמידה בירושלים, הם חששו שקשרים     

   אלו ייפגעו בעקבות בניית החומה. כמו-כן, הם חששו שבניית החומה תסמל עלייה במעמדה של יהודה ופגיעה במעמדם

   באימפריה הפרסית. מושלים אלו התנכלו לנחמיה ולבונים ואיימו עליו בהלשנות לשלטונות הפרסים.   

3. התנגדות בני השכבות הגבוהות בירושלים: התנגדו לבניית החומה, מפני שראו בבנייתה ביטוי להתחזקות הגישה

    הבדלנית, ושינוי הדרך החברתית שהובילו. בניית החומה נתפשה בעיניהם כצעד שמשמעותו כפיית ההתבדלות מעמים

    זרים.

4. התנגדות תומכי הגישה האוניברסלית: התנגדו לבניית החומה, בעקבות גישתם שמאמניה בהרחבת הקשרים עם העמים

    הזרים שביהודה, וקירובם אל היהדות. כל זאת מתוך מטרה לייהד את העמים הללו.

5. מחסור בידיים עובדות: נחמיה קרא לתושבי יהודה להתנדב, אך ההיענות היתה קטנה ביותר. הסיבות לכך היו מצבם

    הכלכלי הקשה של דלת העם (שבי ציון היו ברובם השכבה הגבוהה והם היו מעטים), ההתנגדות הפנימית ואדישות של

    התושבים. 

ב. אכלוס ירושלים:  

באותה התקופה אוכלוסייתה היהודית של ירושלים היתה דלילה. מטרתו של נחמיה היתה לחזק את היישוב היהודי בירושלים ביחס לאוכלוסייה הנוכרית. בשל כך, לאחר בניית החומה, נחמיה הוציא הוראה שקבעה שעשירית מתושבי יהודה בערים וביישובים היהודיים סביב ירושלים יעברו להתגורר בירושלים. חלק מהתושבים אף התנדבו להתיישב בירושלים מיוזמתם.

ג. איסור המסחר בשבת:

נחמיה ראה בירושלים מרכזו הרוחני והלאומי של עם ישראל, ואליה נשואות עיני כל העם. לכן טען שעל ירושלים ותושביה לשמש דוגמא לשמירת השבת, כערך דתי חשוב. בשל גישתו נקט נחמיה במספר פעולות לשמירת השבת בירושלים:

ראשית, הוא הורה שלא לנהל מסחר בשבת וקבע שיש לנעול את שערי העיר לפני כניסת השבת. שנית, הציב שמירה על שערי החומה כדי למנוע יציאה של סוחרים יהודים אל סוחרים נוכרים שהמתינו מחוץ לעיר, ואף איים לפגוע בסוחרים הנוכריים הללו. הלוויים היו אחראים על נעילת שערי החומה לפני כניסת השבת.

מטרתו של נחמיה באיסור זה היתה לבסס את הצביון (אופי) הדתי והלאומי של ירושלים ולחזק את מעמדה של התורה כספר החוקים שעל-פיו מתנהלים החיים הציבוריים.     

ד. רפורמה חברתית:

נחמיה פגש ביהודה מציאות כלכלית וחברתית קשה מאוד. הפערים החברתיים והכלכליים הלכו והתרחבו בין השכבות השונות בעם. הכוהנים והפקידים הגבוהים (סגנים) ששירתו את השלטון הפרסי היו פטורים מתשלום מיסים וצברו הון גדול. לעומתם, דלת העם, האיכרים ובעלי הנחלות הקטנות היו במצב הכלכלי הקשה ביותר בעקבות בצורת ונטל המיסים הגבוה שהוטל עליהם. בעקבות הבצורת שגרמה לאובדן הכנסות, האיכרים נטלו הלוואות בריבית גבוהה מהעשירים בעלי הנחלות הגדולות. תמורת הלוואות אלו משכנו הלווים את שדותיהם ובמקרים רבים גם את גופם ואת בני משפחותיהם. כאשר לא עמדו בפירעון החוב, נאלצו למסור את שדותיהם לנותן ההלוואה או מכרו את עצמם וילדיהם לעבדות.

נחמיה ראה בתופעה זו בעיה חברתית קשה ובעיה דמוגרפית – דילול האוכלוסייה היהודית ביהודה. זאת מפני שמי שנמכר לעבדות ואינו מצליח להשתחרר לאחר זמן מה, מוצא מקהל ישראל (אינו נחשב יהודי יותר).

נחמיה כינס את העם לאסיפה, שבה העשירים היו המיעוט, ובה נאם בזעם על תופעת הריבית הגבוהה והמנהג של משכון הגוף. נחמיה תיאר בפני קהל השומעים כיצד פדו הגולים בבבל את היהודים שנמכרו לעבדות בגולה. נחמיה גרם לעשירים לחוש שלא בנוח, כאשר שאל אותם אם בכוונתם למכור את אחיהם לעבדות, ואחר כך היהודים בגולה יפדו אותם מהעבדות.

בנוסף, נחמיה הכריז על שמיטת חובות – נוהג שהיה נהוג אחת לשבע שנים, בשנת שמיטה. במסגרת שמיטת החובות נחמיה הכריז שבעלי החובות נדרשים להחזיר לחייבים (אלו שלוו את הכסף ולא שילמו) את הבתים, השדות, הכרמים והכספים שלהם, ולשחרר לחופשי אותם ואת בני משפחתם. העשירים נאלצו לקיים את שמיטת החובות,  נאלצו לשחרר את העבדים לחופשי ונמנעו מלקחת ריבית על הלוואות.

החזרת האדמות לאיכרים גרמה להיחלשות כוחה של האצולה בעלת הקרקע, שהיתה ממתנגדיה של עזרא ונחמיה. פעולה זאת הביאה לחיזוק תמיכת רוב העם בנחמיה.

המניעים של נחמיה לביצוע הרפורמה החברתית –

בביצוע הרפורמה החברתית היו לנחמיה מניעים/ שיקולים דתיים, לאומיים ופוליטיים:

1.     שיקולים דתיים: המנהג של לקיחת ריבית על הלוואה מנוגד לחוקי התורה. בנוסף, בתורה מצויינת המצווה (חובה) על שמיטת חובות לאדם שלא הצליח להשתחרר מחובותיו (לשלם את החוב) לאחר שבע שנים.

2.     שיקולים לאומיים: על-פי חוקי התורה, אדם שנמכר לעבדות ואינו משתחרר, לאחר זמן מה אינו נחשב יותר יהודי ומוצא מקהל ישראל (נחשב לגוי). נחמיה חשש להידלדלות של העם היהודי, "זרע הקודש" ומטרתו הייתה למנוע התפתחות של בעיה דמוגרפית (מיעוט יהודי מזרע הקודש מול רוב נוכרי ביהודה) בעם היהודי.

3.     שיקולים פוליטיים: החרמת הקרקעות והחזרתן לאיכרים הביאו להחלשתם של מתנגדיו של נחמיה, בני המעמדות הגבוהים – אצולת הקרקע ומשפחת הכוהן הגדול. לעומת זאת, פעולתו חיזקה את תמיכת העם בצעדיו.

 ה. ארגון עבודת בית המקדש:

נחמיה שאף לחזק את מעמדה של ירושלים כעיר המרכזית בחיי העם ואת מעמדו של בית המקדש כמרכז החיים היהודיים. לצורך כך החל לארגן את עבודת המקדש. כאשר הגיע לירושלים, נתקל נחמיה בשחיתות שהתפשטה בקרב בני מעמד הכהונה. אלישיב הכוהן הגדול ובני משפחתו לקחו לעצמם את התרומות, והשקיעו אותן בעסקיהם עם הנוכרים. בנוסף, הם סילקו את הכוהנים מדרגות נמוכות יותר שהתנגדו להתנהלותם בבית המקדש.

נחמיה קבע נהלים וכללים חדשים וברורים לעבודת המקדש. במסגרת פעולת ארגון עבודת המקדש ביצע נחמיה את הפעולות הבאות:

א.     גירוש כל הנוכרים מבית המקדש: נחמיה גירש את הנוכרים ואת טוביה העמוני, בן למשפחת טוביה. סילוקו של טוביה העמוני היה חלק ממאבק שניהל נחמיה לצורך החלשת כוחו והשפעתו של הכוהן הגדול.

ב.    מינוי פקידים שאחראים על אוצרות המקדש – לצורך מניעת גניבות ושחיתות.

ג.     מיסוד העלאת תרומות ומעשרות – נחמיה יזם אמנה שעליה חתם העם, ובה נקבע שכל יהודי מחויב לתרום מחצית השקל בשנה לעבודת בית המקדש. לאחר מיסוד ענייני התרומות והמעשרות נחמיה קבע כללים ברורים כיצד יש לחלק אותם. עד תקופתו של נחמיה, הנהנים העיקריים מן התרומות היו משפחת הכוהן הגדול ומספר מצומצם של משפחות כוהנים שמקורבות לכוהן הגדול. נחמיה קבע כללים חדשים שהבטיחו שגם לוויים ושאר המשרתים בבית המקדש יקבלו חלק מן התרומות, כדי שיוכלו להתמסר לעבודת המקדש.

ד.     הטיל תפקידים חדשים על הלוויים כדי להבטיח להם בסיס כלכלי יציב וקבוע.

ה.    חייב את הכוהנים והלוויים לעבור להתגורר בירושלים.   

ו. גירוש הנשים הנוכריות -

נחמיה כחלק מתפקידו כפחה של יהודה, סייר ביהודה וראה שתופעת נישואי התערובת נפוצה מאוד בקרב כל שכבות העם, וזאת למרות פעילותו של עזרא למיגור התופעה בדרכי שכנוע. בניגוד לעזרא, נחמיה היה איש ביצוע ונהנה ממעמד שלטוני כפחה של יהודה. הוא הורה על גירוש הנשים הנוכריות וניסה לכפות את הגירוש באיומים ובאלימות כלפי בעליהן של הנשים.

לנחמיה היו שתי מטרות ששאף להשיג בפעולה זו:

1.     שמירה על ייחודו של העם היהודי מבחינה דתית ולאומית ("זרע הקודש" ושמירה על התבדלות תרבותית)

2.     מתיחת קו ברור, שמבוסס על התבדלות אתנית, בין התושבים  היהודים של יהודה ובין פחוות שומרון שבה שלט סנבלט השומרוני.

ז. האמנה – קריאת התורה בציבור -

נחמיה שאף שהתיקונים ברוח התורה שעזרא והוא הנהיגו, ימשיכו להתקיים גם אחריו ולכן רצה שהעם יקבל על עצמו התחייבות להתנהל כחברה של "זרע הקודש" – חברה שבה משטר ברוח חוקי התורה והבטחת שלטונה של התורה בחיי העם. לצורך כך נחמיה קרא להתקהלות לשם קריאת התורה בציבור וכריתת ברית בין העם לה' – אמנה. באסיפה שבה התורה תוקרא ותוסבר על ידי הלוויים והסופרים, כל אדם בעם יעבור תהליך של היטהרות הנפש, פעולה שתכשיר אותו להתחייב לה' ולחיות על-פי רוח התורה.

האסיפה נערכה בחג הסוכות ובמהלך כל החג הוקראה התורה. לאחר החג נערכה אסיפה נוספת שמטרתה הייתה טקס החתימה על האמנה. 84 ראשי בתי האב הגדולים ביותר ביהודה, ייצגו את עם ישראל וחתמו על האמנה בשמו. בנוסף, על האמנה חתמו כוהנים, לוויים ונחמיה עצמו. החותמים קיבלו על עצמם, בשמו של העם, התחייבות בשבועה ללכת בדרכיה של התורה בלבד. נחמיה הכניס באמנה זו גם סעיפים שאינם קשורים ישירות לחוקי התורה, וזאת מתוך מטרה להתאים את האמנה למציאות המשתנה בחיי היום-יום.

באמנה העם התחייב לדברים הבאים:

1.     העם התחייב לקבל על עצמו את כל מצוות התורה, לפי הנוסח האחיד שנוצר בתקופת עזרא, והקפדה על קיומן של המצוות והליכה בדרכיהן. בנוסף, העם התחייב לקבל את מצוות התורה שבכתב ואת מצוות התורה שבעל פה. התורה שבעל פה צברה לעצמה מעמד מחייב בחיי העם.

2.     התחייבות לא לקיים נישואי תערובת עם העמים הנוכריים בישראל.

3.     התחייבות לשמירת השבת, אי עבודה ואי מסחר בשבת.

4.     קיום שמיטת חובות בכל שנה שביעית, שנה שמיטה. שמיטת החובות והאדמות תיעשה בחג השבועות.

5.     הקרבת קורבן עצים על-פי גורל שיוטל בערי השדה ובכפרים היהודיים בין תושבי האזורים הללו. קורבן העצים משמעותו שאותו כפר מתחייב לספק עצים לעבודת הקורבן בבית המקדש.

6.     כל אדם יתרום מחצית השקל בשנה לעבודת המקדש. בכך נחמיה הסדיר את עבודת המקדש והבטיח שללוויים ושאר משרתי המקדש יהיה בסיס כלכלי יציב, כדי שיוכלו להתמסר לעבודת הקודש, ללא דאגות כלכליות או פיתוי לשוחד.