סיכום: ההתנגדות היהודית בגטאות, במחנות ובקרב הפרטיזנים

סיכום: ההתנגדות היהודית בגטאות, במחנות ובקרב הפרטיזנים

ראה: סיכומים בהיסטוריה - עמוד ראשי

מי היו המורדים?

המחתרות בכל הגטאות הוקמו ע"י שלושה גופים שונים:

1. תנועות הנוער הציוניות.
2. ה"בונד" – תנועה יהודית לאומית סוציאליסטית לוחמת. תנועה זו ראתה ביידיש את השפה היהודית הלאומית והייתה אנטי-ציונית במהותה.
3. חברי המפלגות הסוציאליסטיות והמפלגה הקומוניסטית במקום.

המשותף להם היה:

1. הם לא חלק מהזרם העיקרי.
2. לכולם יש חזון מהפכני.
3. הנוער היה מטבעו יותר נועז ואידיאליסטי מהמבוגרים והוא גם פטור מהאחריות לקיום המשפחה.

מטרות המורדים בגטאות

1. נקמה – אנשים רצו לנקום את דמם של הנספים.
2. להוסיף פרשה של גבורה למורשת היהודית המתחדשת. יש לזכור שמרבית המורדים היו חברי תנועות יהודיות לאומיות ולכן הנושא הזה היה חשוב להם מאוד.
3. "למען 3 שורות בהיסטוריה" – המורדים רצו שקיומם ייזכר כבעל משמעות לדורות הבאים, שגורלם בשואה לא יישכח לחלוטין.
4. לתת ביטוי לאידיאלים הציוניים והמהפכנים שלהם.
5. למות בכבוד.

הקשיים שעמדו בפני חברי המחתרות בגטאות

1. מחסור בנשק: מקורות האספקה האפשריים היו מגוונים וכללו קנייה בשוק השחור מחוץ לגטו, שיחודם של שוטרים (בייחוד כוחות העזר הלא-גרמניים – אוקראינים, ליטאים ופולנים) וייצור עצמי – בייחוד של בקבוקי תבערה (למחתרת הקומוניסטית היו קשרים מחוץ לגטו שיכלו לעזור). המחתרות הכלליות האנטי-גרמניות היו קמצניות מאוד באספקת הנשק למחתרות בגטאות על אף הוראת ממשלת הגולה לשתף פעולה עם המחתרות בגטו. מעבר לכך, רוב הנשק שהושג לא התאים במיוחד לצורכי ההתקוממות בגטו; נדרשו רובים בעלי טווח ארוך בעוד שהשיגו בעיקר אקדחים בעלי טווח קצר.
2. הקושי להתארגן ולהתאמן במסגרת עירונית צפופה וסגורה: עד אז, כל תנועות הגרילה היו באזורים הרריים בעלי מרחבים, הרחק מהאויב.
3. העיתוי היה בידי הגרמנים: תושבי הגטו סירבו לשתף פעולה עד שהיה ברור להם שהגטו נמצא על סף האקציה האחרונה, ורק אז התרחשו כמעט כל המרידות. אולם, איש בתוך הגטו לא ידע מתי אותה אקציה תתרחש והדבר מנע מהם למצוא את העיתוי הטוב ביותר להתקפה.
4. העדר ניסיון צבאי, אצל הלוחמים ואצל המפקדים.
5. התנגדות בגטו: התנגדות הרוב המכריע של תושבי הגטו שקיוו לשרוד וחששו שהגרמנים ישמידו את הגטו, דווקא בגלל התנגדות המחתרת. דוגמא מובהקת של בעיה זאת משתקפת מפרשת יצחק ויטנברג בגטו וילנה.
6. מדיניות הענישה הקולקטיבית של הגרמנים: כפי שאיימו להפעיל, בין השאר, בפרשת יצחק ויטנברג בגטו וילנה. הגרמנים איימו לגמול על פעילות מחתרתית ברצח של משפחות שלמות, תושבי רחובות שלמים ואפילו מעבר לכך.
7. העדר עזרה מחוץ לגטו: לא היה "עורף אוהד" מחוץ לגטו כיוון שהאוכלוסייה הלא-יהודית הייתה נגועה בדרך כלל במידה ניכרת של אנטישמיות. גם המחתרות האנטי-נאציות מיעטו להושיט עזרה, בייחוד הקומוניסטים.

הדילמות המוסריות של חברי המחתרות

דילמות אלו עלו בין השאר מקריאת הפרוטוקולים של ישיבות המחתרות בגטאות השונים שהוברחו אל מחוץ לגטו.

1. האם מותר לסכן את בני משפחתך, את קרובייך ואולי אפילו חלק גדול מתושבי הגטו ע"י פעילות מחתרתית לאור מדיניות הענישה הקולקטיבית של הגרמנים?
2. האם מותר להקים מחתרות וליזום מרד כאשר דעת הקהל בגטו מתנגדת לכך באופן נחרץ?
3. אם כבר מורדים, האם לנהל את המרד בתוך הגטו או לברוח ליער כדי לנהל לחימה פרטיזנית?
4. האם לנהל מרד בתוך כל גטו וגטו או לרכז את המאמצים כדי לחולל מרד גדול מאוד באחד מהגטאות?

התקוממויות במחנות ההשמדה

מטרת המורדים במחנותההשמדה הייתה שונה מזו של מורדי הגטאות. במחנות קיוו המתקוממים להרוס את מתקני הרצח ההמוני או לפתוח פתח להצלה ע"י בריחה מן המחנה. את המרידות במחנות ההשמדה ביצעו בדר"כ מאות אסירים שחויבו לעסוק בעבודות השונות בתחומי המחנות. הם הכינו נשק קר מסוגים שונים ואף הסתערו על השומרים בחדרי הנשק וגנבו נשק חם.

בין המרידות היו:

טרבלינקה (אוגוסט 1943): בריחה אלימה מהמחנה.

סוביבור (אוקטובר 1943): חיסול שומרים נבחרים ובריחה המונית ליערות.

אושוויץ (אוקטובר 1944): אחד מארבעת תאי הגזים נשרף ע"י ה"זונדרקומנדו" והוצא מכלל שימוש.

חלמנו (ינואר 1945): אסירים השתלטו על בניין, שחררו את העצורים בו והרסו אותו.

ייחודו של המרד בגטו וורשה לעומת הגטאות האחרים

הגורמים שהביאו לידי ההחלטה לפתוח במרד גטו וורשה:

1. הצטברו עדויות שהוכיחו שהגרמנים מבצעים מדיניות של השמדת עם:

א.     העדות הראשונה הגיעה מהמחתרת בוילנה שקבעה, על סמך עדויות של ניצולים מבורות הירי בפונאר, שהגרמנים מבצעים מדיניות של רצח עם.

ב.      הצטברו גם הוכחות מההשמדה ללוחמי גטו וורשה:

-        שליחי המחתרת גילו, עפ"י מספרי הקרונות, שאותן הרכבות חוזרות לעיתים קרובות מדי והרי דובר על התיישבות "רחוק במזרח".

-        ה"בונד" שלח חברים לעקוב אחר הרכבות ואחד מהם הגיע לסביבת טרבלינקה, שוחח עם חקלאים פולנים במקום וראה את העשן המיתמר בתוך המחנה.

1. בושה: המחתרת הוקמה כדי להציל חיי יהודים, אבל במהלך האקציה הגדולה (ט' באב, היא לא פעלה. לכן התעורר רגש חזק מאוד של בושה אצל חברי המחתרת, רגש שהביא לכך שהם החליטו לא לאפשר אקציה נוספת בלי למרוד.
2. נכונות תושבי הגטו לשתף פעולה עם המחתרת לאחר רצף של אקציות שהותירו רק מיעוט קטן במקום.

מהלך המרד בגטו וורשה:

1. 23.7.1942 (ט' באב) – "האקציה הגדולה" מתחילה: 10,000 יהודים ליום. עד אמצע ספטמבר 310,000 יהודים נשלחים לטרבלינקה. 70,000 נשארים בגטו.
2. המחתרות מחליטות למרוד עם התחלת האקציה הבאה: מגבירים את הניסיונות לרכישת נשק, מכינים בונקרים, מנסים להשיג תיאום עם המחתרת הפולנית הכללית ששיקוליה ואופייה האנטישמי הפחיתו את נכונותה לסייע על אף ההנחיות לכך מממשלת הגולה בלונדון.
3. האקציה הסופית, 19.4.1943: הגרמנים פותחים ב"אקציה הסופית". המחתרות (עם 750 לוחמים מזוינים)  נכנסות לפעילות. 12 גרמנים ואוקראינים נהרגים באותו היום. אף אחד לא מתייצב באומשלגפלאץ ("רחבת האיסוף") ל"טרנספורט".
4. הגרמנים קוראים ליורגן שטרופ, גנרל בס.ס שהתמחה בלחימה נגד כוחות גרילה, עם 3000 חיילים (ו-7000 כעתודה), טנקים ותותחים. הוא מחליט להצית כל בית ולפוצצו כדי להחניק את היהודים בבונקרים ולאלצם לצאת. האוכל והמים נרקבים.
5. 8.5.1943 – בונקר הפיקוד של הארגון היהודי הלוחם ברח' מילה 18 עולה באש. מרדכי אנילביץ' ו-100 אחרים נהרגים. לוחמים מנסים לצאת מהגטו דרך תעלות ביוב וחלקם מגיעים ליערות וממשיכים להילחם משם.
6. הגרמנים מפוצצים את בית הכנסת הגדול מחוץ לגטו כדי לציין את סוף המרד. אלפים נתפסים ונשלחים למחנות.

מאפיינים מיוחדים של המרד בוורשה:

1. הוא זכה לתמיכת עשרות אלפי יהודים בגטו. תמיכה זו התבטאה בין השאר בסירובם להתייצב באומשלגפלאץ ובהכנת בונקרים ברחבי הגטו.
2. הוא היה מתוכנן היטב והלוחמים חולקו ליחידות קטנות וניצבו במקומות אסטרטגיים בגטו. הם היו מצוידים יחסית טוב.
3. המרד נמשך הכי הרבה זמן מכל המרידות (33 ימים) בגטאות. הוא גם תבע מחיר גבוה יחסית מהכוחות הגרמניים.

השפעת המרד:

1. הוא שינה את הדימוי של היהודי – בעיני יהודים ולא-יהודים כאחד. בכך הוא תרם תרומה חשובה לטיפוח הדימוי של "היהודי החדש", היהודי הנאבק על ענייניו החיוניים.
2. הוא היה גורם חשוב בהצתת רוח המרד במקומות אחרים – גטאות ומחנות כאחד.
3. הוא היה המרד הראשון באזור עירוני כבוש במהלך המלחמה ועזר להחליש את הדימוי של הגרמנים כלוחמים שאין לעמוד בפניהם.

הפרטיזנים היהודים

בעיותיהם של הפרטיזניםהיהודים:

1. חוסר ניסיון ונשק – חלק גדול מהפרטיזנים הכלליים היו חיילים שברחו ליערות עם נשקם ומפקדיהם. הפרטיזנים היהודיים לעומתם, הגיעו ליערות בלי נשק ובלי ניסיון צבאי.
2. מחנות המשפחה – הפרטיזנים הכלליים השאירו את בני משפחותיהם בבתים. הפרטיזנים היהודים, לעומתם, יצאו לעיתים קרובות עם בני משפחה ונאלצו לדאוג להם, או שהשאירו אותם בגטו והמשיכו לדאוג להם. יחידות פרטיזניות יהודיות רבות נאלצו לטפל ב"מחנות משפחה", המורכבים מיהודים שלא יכלו להילחם. עובדה זו הגבילה את תנועתן והטילה עליהן משימות מיוחדות. (פירוט נוסף למי שמעוניין ניתן למצוא בעמודים 122-123 בספר "שואה וזיכרון" של ישראל גוטמן)
3. קבלת הפרטיזנים היהודים – בשלב הראשון של המלחמה (עד אמצע 1942) פרטיזנים יהודיים התקבלו ליחידות פרטיזניות כלליות רק אם היו בני גילאים מתאימים והגיעו עם נשק ובלי בני משפחה.
4. אנטישמיות – יחידות פרטיזניות רבות היו בעלי צביון אנטישמי וסירבו לקבל יהודים. לפעמים מועמדים יהודיים אף נרצחו כדי לקחת מהם את נשקם. היחידות הקומוניסטיות היו פחות עוינות בדר"כ מהיחידות ה"לאומיות".
5. מחסור ב"קשרים" – התנועות הפרטיזניות הכלליות נהנו מקשרים עם ממשלות הגולה או פיקוד הפרטיזנים הסובייטי. רק לעיתים רחוקות היו יחידות פרטיזניות יהודיות עם קשרים כאלה.
6. עוינות האוכלוסייה הכפרית – היחידות היהודיות סבלו במיוחד מהעוינות של האוכלוסייה הכפרית הסובבת.
7. לקראת סוף המלחמה הורה הקרמלין לפזר את היחידות היהודיות הנפרדות ולאלץ את חבריהן להצטרף ליחידות כלליות.

אף על פי כן, היו עשרות אלפי פרטיזנים יהודיים ובין היחידות הפרטיזניות היהודיות המפורסמות ניתן למצוא את יחידת "האחים בילסקי", "יחידת ד"ר אטלס" ועוד.