אנטיגונה - סיכום כללי ותקציר

אנטיגונה -סיכום 

דרמה- שם כולל ליצירות שנכתבו להצגה, ובראשן- טרגדיה וקומדיה. מניחים שתחילת הדרמה נעוצה בנאום הנמלץ, במונולוג היחיד, שהיה מלווה תנועות ומחוות. משנוספה דמות שניה על הבימה, כדי שתשמש הד, תגובה או גירוי לשחקן היחיד- נוצרה השיחה, הדיאלוג. כך נעשה הדיאלוג למרכיב הבסיבי והמאפיין של המחזה, גם כשהתרחב וכלל דמויות נוספות.

הדרמה היא אחד משלושת ענפי הסיפרות הראשיים כפי שנקבעו על ידי אריסטו.

ישנם כמה מושגים ומונחים חשובים הקשורים בדרמה כמו איפיון, גיבור, דיאלוג, הצג, התרה, טרגדיה, מונולוג, מחזה, מלודראמה, מפנה, עלילה, פארסה, קומדיה, קונפליקט, שיא, שלוש אחדויות.

תכונות המאפיינות את הדרמה בהשוואה לשני ענפי הספרות האחרים (ליריקה ואפיקה) הן:

1.    התפתחות העלילה היא בהווה, לעיני הצופה או הקורא, בלא התערבות המחזאי- המספר.

2.    אפיון הדמויות הוא עקיף ונעשה בידי עצמן, בדיבור ובהתנהגות. איפיון ישיר נעשה על ידי דמויות אחרות אבל לא על ידי המחבר.

3.    הפעולות והעשייה הן הביטוי ההכרחי לכל הלבטים, הרגשות והרצונות של האדם.

דיאלוג- בסיס הדרמה ויסוד ראשי בסיפורת. השיחה היא בין שתי דמויות. ברבות הימים התפתח התלת-שיח והרב-שיח במחזה ובסיפורת. הדיאלוג הוא אמצעי חשוב לאפיון הדמויות ולחידוד היחסים ביניהן. הדו-שיח במחזה ובסיפור הוא תמיד בזמן הווה, והוא מעניק מימד טבעי ואובייקטיבי, ריאלי ודינאמי למעמד המסוים.

במונח זה משתמשים גם לציון שיטת- כתיבה, המשולבת ברוב היצירות האפיות, וגם לציון סוג ספרותי מיוחד.

קונפליקט- מחלוקת, מאבק, עימות חריף בין הגיבור הראשי לבין מתנגדו או מתנגדיו במחזה או בסיפור. הקונפליקט הוא נשמת היצירה הספרותית בכלל והיצירה הדרמתית בפרט. נושא הקונפליקט יכול להיות אישי, חברתי, מוסרי, דתי, משפחתי, פוליטי, פיזי וכו'. הוא חיצוני כשהוא מעמת את הגיבור עם זולתו, סביבתו או גורלו; והוא פנימי כשהוא מתהווה בין הגיבור לבין עצמו. שיאו של הקונפליקט הוא גם שיאה של העלילה. בטרגדיה יסתיים הקונפליקט בקאטאסטרופה- בכישלון ובמוות.

מימזיס (חיקוי)- מושג אריסטוטלי, שמובנו הרחב כולל את כל פעולת היוצר האמנותי. הרי כל עשיית המשורר, הצייר, המוזיקאי היא בעצם מן חיקוי (הצגה מחודשת) של תופעה אנושית אלוהית, או טבעית, זה רצון להזדהות עימה.

אריסטו ראה באמנות הטרגדיה חיקוי ברמה גבוהה, ובקומדיה- חיקוי ברמה נמוכה. במובן הצר של המושג, חיקוי הוא שיחזור או שיעתוק אמנותי של דגמי יצירות מופת.

 

קאתרזיס (זיכוך, היטהרות)- מונח אריסטוטלי שמשמעותו לא הובהרה עד תום. כינוי למצב נפש של הצופה במחזה, בטרגדיה. רגע- שיא של שיחרור וטיהור עצמי מרגשי פחד, חרדה ורחמים, שמילאו אותו במהלך העלילה.

מעורבותו הרגשית של הצופה במתרחש על הבימה והזדהותו עם מימצב הפחד, הצער, האלימות והכאב של הדמויות הטראגיות (בעיקר של הגיבור)- צריכים פורקן. ברגעי שיא אלה מסתייע הצופה בכוח השכל כגורם מאפק וממתן, והתוצאה היא שיחרור וזיכוך מן המתח הריגשי, והחזרת הצופה למעמד ריאלי ובטוח מול המציאות.

  

טרגדיה- מחזה המציג התפתחות הרת-אסון, סבל אנושי, מאבק, שינוי גורל ומוות. גיבור הטרגדיה מודע לבעיותיו והוא נאבק בלא סיכוי להשתחרר מן הנסיבות. עד לעת החדשה היו גיבורי הטרגדיה אישים ניכבדים, רמי-מעלה ובעלי כוח ועמדה בחיי העם והמדינה.

גורמי הטרגדיה נשתנו במרוצת הדורות. מהן חטאו של הגיבור, מהו אותו "פגם טראגי" הדן אותו לגורל כוח זר?- פגיעה באל, פגיעה במוסר האדם, במשפחה; חולשת רצון או כניעה ליצרים, היבריס (חטא הגאווה וביטחון מופרז המכשיל את הגיבור וגוזר עליו ענישה וגזר דין מוות); פגיעה בחברה, במעמד, בחוק, בזולת. עיקרון השכר והעונש, שהוא ציר שעליו סובבת הספרות כולה, מועל בטרגדיה באופן קיצוני. תמיד צריך לבקש את בסיס הקונפליקט בתוך הגיבור עצמו, אם כי גורמי המתח יכולים להיות מחוצה לו- באל, בטבע, בחברה, בזולת. בעיות הטרגדיה הן בעיות אנושיות וקיומיות העומדות ברומו של עולם.

מוירה- מושג בפילוסופיה ובדרמה היוונית שמשמעו גורל. הגורל אינו אל-טבעי, כי אם נשלט, לפחות בחלקו, על ידי האדם. אין אפוא טעם להעשים את הגורל על מחדלי הגיבור וכשלונו.

קאטסטרופה- שואה ואסון. מונח בטרגדיה היוונית: שלב מכריע בתהליך ההתרה והסיום של סבך הקונפליקט, שבו ניכשל הגיבור סופית, נהרג או מת, לבדו או יחד עם הסובב אותו. הקאטסטרופה מתרחשת אחרי המפנה והשיא הדרמאתי.

שלש האחדויות-אחדות העלילה, אחדות המקום ואחדות הזמן. שלושה תנאים חייבים להתקיים בטרגדיה והם מיוחסים לאריסטו. המחזה מתאר מציאות מוגדרת המתהווה לעיני הצופה; לפיכך צריכה העלילה להיות אחד, שלמה וממוקדת; בלי סטיות, השמטות ותוספות (אחדות העלילה). הבימה היא מקום ההתרחשות, לפיכך ראוי שהתפאורה לא תשתנה ושהעלילה תתפתח במסגרת הבית, החצר או העיר (אחדות המקום). גם זמן ההתרחשות אינו יכול לחרוג מגבולות העכשיו, שעה, יום או יממה לכל היותר (אחדות הזמן).

תולדות הספרות יודעות הסכמה והתנגדות לדרישת שלוש האחדויות. אחדות אחת שנשתמרה כהלכה היא אחדות העלילה.

בטכניקה המודרנית לא היה טעם לשמור על שתי האחדויות האחרות.

היבריס-פירוש המילה היוונית "היבריס" הוא גאווה, התנשאות. היוונים סברו שתכונת ההתנשאות נוסעת מחוסר שליטה עצמית ומחוסר מתינות. היוונים ציינו לרעה את ההתנשאות משום שזו נגדה את האידיאל שלהם של אדם הרמוני ומרוסן.

אחת התכונות של הגיבור הטרגי המפילות אותו ומובילות אותו אל הקטסטרופה היא תכונת הגאווה, ההיבריס.

אירוניה- צורת התבטאות דו משמעית, שבה המשמעות הגלוייה והתמימה של הדברים שונה, ואף מנוגדת, מן הכוונה הסמויה של המדבר. אומר א' ומתכוון לב'; כאילו כתב דברים במרכאות כפולות.

האירוניה משתייכת לצורת ההבעה הקומית והטראגית גם יחד. האפקט האירוני הוא לעג, וניתן להשיגו בפעלולי לשון שונים כמו הסוואה, התחזות, היתהממות, הגזמה, המעטה; על ידי סאטירה ופאראדוכס או על ידי חיקוי והיתול. האירוניה היא נשק חזק בידי המחבר, אך בן בזמן היא גם גורם ממתן ומאפק של רגשותיו המתפרצים בשל סערת רוחו. בביקורת- הספרות מבחינים בין סוגי אירוניה שונים, כמו "אירוניה טראגית" או "אירוניה רומנטית"; "אירוניה דראמטית" ועוד. מן האמציעים האמנותיים התורמים ליצירת טון, האירוניה היא מן החשוים והמעודנים ביותר. אי הבנה של ירוניה אינה רק אי הבנה של העיניין הנידון אבל אי הבנה הפוכה. תפיסת אירוניה ביצירה היא מקור של חוויה והנאה.

פרודוס- הפרודוס הוא שירת המקהלה. המקהלה נכנסת בשירה ובריקוד אל הבמה ונושאת את דבריה. מקובל שאנשי המקהלה הם זיקני העם שמביעים את דעתם על המתרחש.

אקסודוס- האקסודוס הוא הקטע המסיים של הטרגדיה וכולל גם את שיר יציאתה של המקהלה.

2.
קריאון אסר לקבור את פוליניקס בגלל שהוא בגד בארצו תבי, ברח לארגוס ושם
התחתן עם בת המלך. קריאון האמין כי פוליניקס הוא בוגד ואין לקבור בוגדים,
כאשר שני הארצות נלחמו אחד בשני שם פוליניקס הרג את אחיו והוא עצמו מת גם כן.
את אחיו הקריאון קבר, אך את פוליניקס לא משום שהוא בוגד.

כאמור, אנטיגונה מתנגדת למהלך זה, היא מתנגדת להחלטה שאוסרת לקבור את אחיה. היא לא מתחשבת בצו המלך ואומרת שזה פוגע בכבוד המת, אחיה . היא פועלת לפי צו האלים שאומר שצריך לקבור כל בן אדם – בוגד או לא בוגד .

3.

אנטיגונה מבקשת מאחותה איסמנה שתעזור לה בקבורת פוליניקס. למרות איסור קריאון על קבורתו, וכאשר העונש על אי ציות לאיסור הוא מוות. איסמנה מתנגדת להצטרף לאנטיגונה לקבורה בטענה שהן נשים, שאינן צריכות ללחום נגד גברים- וכי שולט בהן מישהו חזק יותר, שיש צורך לציית לו בגלל כוחו. "כחלשות יותר עלינו לצית לצו כזה...".בנוסף, היא יודעת כמה רע ומר יהיה סופן אם יעשו זאת. על אף הסכמתה עם אנטיגונה בקשר לחוק האלים היא מפחדת מיד החוק של קראון ועל כן מתנגדת בתוקף להמרות את פיו ולקבור את פוליניקס עם התנצלות שזה מעבר לכוחה "...הרי לפעול מעבר ליכולת זה דבר טפשי."

4.

על רקע השיחה בין האחיות שבה מסרבת איסמנה לבקשת אנטיגונה לפעול נגד הוראתו של קיאון, איסמנה מצטיירת בתור "האחות החלשה", חלשת אופי- לא חורגת מהחוקים בשום תנאי. היא מסתתרת מאחורי החיים המסורתיים שניהלו הנשים באתונה, וטוענת כי אישה אינה יכולה להתנגד למילה של גבר. כמו כן משתמע מזה שהיא חסרת ביטחון ואומץ.

לעומתה, אנטיגונה בעלת אופי קיצוני, אינה מפחדת לומר את אשר על ליבה ומוכנה לעשות דברים שכרוכים אף בסיכון חייה. היא אמיצה, גיבורה, נועזת ומרוב שהיא חזקה, היא לא מוכנה להתפשר על שום דבר בשל חובתה כלפי אחיה, גם כשזה כלול באי ציות לצו המלך. בכל אשר תעשה ותאמר יהיה שמץ של עמידה איתנה ועיקשת, כנגד כל אשר מתנגד לדעותיה.

5.

אי אפשר לקבוע בוודעות מי אחראי להפרת הסדר. מצד אחד, קראון הפר את הסדר בכך שאסר לקבור את פולינקס ובזאת בעצם הפר את חוקי האלים- קבורת כבוד למת, ומגמיש אותם כרצונו "...הן ממילא על פי החוק אתה מחליט ביחס למתים כביחס לחיים".( עמ' 42). מכאן נובע בעצם שאם קראון לא היה מתנגד לקבירת האח מלחתחילה- אז לא הייתה הטרגדיה. אבל, מצד שני, אנטיגונה היא זאת שהפרה את הסדר; אמנם אנטיגונה פירשה נכון את חוקי האלים אך למרות צדקתה היא נענשת וזאת כיוון שלא הבינה שהיא לא אמורה להילחם עבור האלים את מלחמותיהם. בזאת אנטיגונה חטאה בחטא הגאווה. הקיצוניות ללא פשרות שבה הלכה רק אחרי צו הרגש ואחרי חשיבות המשפחה ובמקביל התעלמה לחלוטין מצו המלך, הם אלה שהביאו לאסון- להפרת הסדר. אין ספק שאילו אנטיגונה לא הייתה קוברת את אחיה, היו חיי תבי ממשיכים תחת שלטונו של קריאון ולא היינו עדים לטרגדיה המתחוללת.

6.

השומר הוא אחד משומרי הגופה של פולינקס ובזמן שקריאון נשא את דבריו לפני המקהלה השומר הופיע והודיע שמישהו קבר את הגופה בטקס סמלי. "מישהו עם שחר קבר אותו, זרה עליו עפר צחיח, קידש אותו על פי הנוהג והלך". (עמ' 44)  תפקידו הוא כשליח המודיע על המעשה.

לשומר תפקיד בשמירת אחדות המקום: הוא מודיע על קבורת המת בשדה, וכך יודעים הצופים מה מתרחש מחוץ לארמון. בנוסף תפקידו בעיצוב דמותו של קריאון: הוויכוח ביניהם חושף את דמותו של קריאון.

7.

תחילה מתאר השומר את התנהגות אנטיגונה למראה גווית אחיה "גילינו את הנערה, אשר צווחה בקול נוקב כמו ציפור שבמהירות רואה שאת קנה רוקנו מגוזלים; כך היא, כשנוכחה

שההרוג נחשף, השמיעה קול נהי, ובזעם קיללה את אלה ששלחו ידם במעשה". ואז, מוסיף השומר, היא הביאה עוד עפר "מיד הביאה חפן של עפר צמא, הרימה כד נאה מנחושת, ויצקה את שלושת הנסכים כעטרה למת" (עמ' 50). אנטיגונה מבצעת פעולה דתית שמקובלת על השומר שמייצג את פשוטי העם. אף על פי שהשומר רוצה להציל את עורו ולהסתלק מהארמון במהירות, הוא מפרט בתיאור הטקס הדתי ומשווה את אנטיגונה לציפור שגזלו ממנה את גוזליה. פירוט זה מוכיח שליבו נתון לאנטיגונה. 

8.

בדיאלוג בין אנטיגונה לקראון, שואל קראון את אנטיגונה 3 שאלות:

1)    האם היא עשתה את המעשה? "האם מודה את שעשית או מכחישה?"

2)    האם ידעה שהיא עוברת על החוק? "האם ידעת שצו אסר את הדבר?"

3)    כיצד היא מצדיקה את מעשיה? "ובכל זאת העזת לפעול נגד החוק?"

תשובותיה:

1)    כן היא עשתה את המעשה "עשיתי זאת, אינני מכחישה דבר".

2)    כן היא ידעה שהיא עוברת על החוק "ידעתי, כמובן כולם שמעו אותו".

3)    אנטיגונה בטוחה שעשתה את המעשה הנכון. נימוקיה מבוססים על עקרונות ואידיולוגיה; צו האלים קודם לצו המלך. האלים אינם מכירים בחוק המלך. מצוות המלך משמעותית, אולי, בעולם הזה, אך חסרת ערך מול חוקי האלים הנצחיים. "ודאי. הרי לא זאוס את הצו פרסם...הצדק השוכן עם האלים בשאול; גם לא חשבתי שלפקודותיך יש תוקף...הרי אין הם חיים היום או מאתמול, אלא תמיד...". בנוסף, המוות מזומן לכל אדם בסוף דרכו, ולכן אם תמות לפני זמנה, תראה בכך יתרון ותשמח לעזוב את מלכות הרשע. "ידעתי שאמות...גם בלי הצו שלך. אבל אם אצטרך למות לפני זמני, זה רוח בעיני...". יתר על כן, יש לכבד את המת. אין לבני-אנוש זכות להחליט את מי לקבור ואת מי לא לקבור האלים יחליטו מה דינם של המתים ואסור לאדם להחליט במקומם. "...אלו הפקרתי את בנה של אמי להתגולל ללא קבורה, היה מכאיב לי; ענשך אינו מכאיב." (עמ' 51-52).

9.

איסמנה, כתגובה על מאסר אחותה, מוכנה להודות במעשה (קבירת פולינקס) שלא עשתה, משום שלא תוכל לחיות בלי אחותה. הדבר מוכיח שהיא אוהבת את אחותה, אף על פי שלא הייתה מוכנה לקחת חלק במעשה הקבורה. בוויכוח בתחילת המחזה איסמנה ייצגה את ההגיון ועתה היא מייצגת את הרגש. איסמנה מנסה לשכנע את קראון לשגת מהחלטתו הנוקשה בנימוק שאנגיגונה אינה רק בת אחותו, אלא גם כלתו העומדת להינשא לבנו הימון: "האם תדון למוות את כלת בנך?"(אנטיגונה מאת סופוקלס עמ' 55) היא שואלת את המלך בתקווה שלבו יתרכך. היא מנסה לשכנע את קראון לחזור בו מהחלטתו באמצעות טיעון ריגשי.

10.

מעמד הנשים ביוון הקדומה היה נחות, אפילו הנשים עצמן היו מודעות לכך והודו בזה- איסמנה לדוגמא. "וגם חובה לזכר שאנו רק נשים, ולא נבראנו עם גברים להתמודד; כחלשות עלינו לצית לצו כזה, ולדברים יותר גרועים."(עמ' 37 ). בדיאלוג בין היימון לקראון, קראון מסביר שהאישה היא כמו חפץ- בלי רגש וכלום- היא משמשת רק לתענוגות ולמגע. "אז בני אל תאבד את שכלך בגלל אשה ותענוגותיה, דע לך שגם חבוק סופו שנעשה צונן, אם לצדך אשתך רעה."(עמ' 58). כמו כן נאמר בעצם שאין לתת לאשה להתגבר על המשטר "לכן עלינו להגן על המשטר, ולא לתת לשום אשה להתגבר". (עמ'59 ). בנוסף זה נראה טיפשי להילחם עבור אישה- אישה לא שווה הלחמות עבורה "נראה שהוא נלחם למען האשה" (עמ' 61).  יתר על כן, אדם שתומך בנקבה הוא רכרוכי ועבד שלה. "הו אפי רכרוכי, נסחב אחרי אשה!...עבד של נקבה, אל תתחנף אלי!..."(עמ' 62).

11.

הימון מציג טענות קשות נגד מעשה אביו:

           I.     הימון טוען שאביו יושב מרוחק מהעם ואינו מכיר את הלך הרוח של העם. הוא מבהיר לו מה שאמרה לו כבר אנטיגונה, שהעם פוחד וחושש לומר לו את דעתו הכנה. "הלא אזרח רגיל פוחד ממבטך ולא יגיד דברים שלא תשמח בהם...". הימון מוסיף ושואל בשמו ובשם העם השותק והפוחד לשאול, אם זה פשע לכסות את גופת האח ולהגן עליה מפני עוף השמים? "היא לא הפקירה אח שנהרג בקרב..." לטענתו, דורש העם כבוד לאנטיגונה במקום כלימת מוות "האין היא ראויה לנזר של זהב?" (אנטיגונה מאת סופוקלס עמ' 60).

        II.     הימון מבקש את אביו לגלות גמישות. הוא מבקש שיאמין לו, שהוא בנו מבקש רק את טובתו, ושוויתור לאנטיגונה יהיה רק לטובתו של קריאון "...גם לאיש חכם אין זו בושה ללמוד דברים רבים ולחדול להתעקש."(אנטיגונה מאת סופוקלס עמ' 60). כלומר, גם אדם חכם עלול לטעות, ודווקא החכם אינו מתבייש להכיר בטעותו ולכופף ראשו בפני החוכמה.

     III.     הימון טוען שעובדת היותו צעיר, אינה מונעת ממנו להציג טענות הגיוניות. לעומתו טוען אביו שלא ייתכן שבן צעיר ישמיע עצות לאביו המבוגר. הבן מערער על התפיסה שהמבוגר חכם יותר מהצעיר, בכך שהוא מערער על תפיסת העולם הקדום. "רק את מה שצודק. ואם אני צעיר אל תשים לב לגיל אלא למעשי" אנטיגונה מאת סופוקלס עמ' 61).

12.

קריאון מאשים את בנו שכל דעותיו מונחות בידי אישה, וכל דעותיו נובעות מרצונו להגן על כבוד אישה. "נראה שהוא נלחם למען האשה...הו אופי רכרוכי, נסחב אחרי אשה!...עבד של נקבה..." (עמ' 61-62).

13.

קריאון שהציג את עצמו כשליט דמוקרט המוכן לשמוע בעצת בני עמו, אינו מסוגל לשמוע דעה שונה מדעתו. כל דעה מנוגדת מרגיזה אותו ומרתיחה אותו מדעתו.  מכאן אנו למדים  שקריאון בעצם אינו חזק כל כך כפי שהוא נראה, כי אם מסתיר את פחדיו הפנימיים מאחורי מעטה צעקות ושליטה בכוח. אפשר לראות בתגובתו של קריאון את נקודות החולשה שלו. ככל שהוא מתבצר בעמדתו ואינו מוכן לסגת ולוותר, כך מתגברת אצלו תחושה של חוסר ביטחון. קריאון מוביל את עצמו למצב של חוסר מוצא.

14.

אפשר לומר שמסתמנת אצל קריאון "נקודת שבירה" עצם העובדה שהוא משנה את גזר הדין ושולח אותה למערה סלעית במדבר שם תן לה מעט מזון "...כדי שלא תחול על כל העיר טמאה...". הפעם הוא משאיר לאלים לחרוץ את גורלה: "...ושם שתתפלל לאל שהיא בחרה, לאל השאול, אולי ידאג שלא תמות..." (עמ' 63). ניתן להסיק שחומת הביטחון העצמי של קריאון נסדקת, וכנראה ששינוי העונש ממוות לכליאה בתנאים קשים מוכיח שהוא מנסה להתחמק מאחריות.

15.

·       היא מקשרת בין חלקי העלילה.

·       היא מפיגה את המתח על ידי שירים מלווים בריקוד.

·       בתחילה היא יכולה להיות אובייקטיבית, אך בהמשך עומדת לצד אחד השחקנים.

·       היא מייעצת לאחת הדמויות, או מפשרת בין הצדדים.

·       היא משמשת שופר לקולו של העם ומביעה את הלוך רוחו.

·       היא מייצגת את חוכמת הזקנים.

·       היא משמיעה את קולו של המחבר ומנסחת את דעתו על האירועים והגיבורים.

·       היא מסכמת את מוסר ההשכל של המחזה וכך מקנה לטרגדיה נופך אוניברסלי. לעיתים היא מייצגת את הצד הדתי של המחזה.

·       היא תורמת לחלק הפיוטי של המחזה (הטקסט שלה שירי ועשיר בדימויים).

·       היא תורמת לתאטרליות של הטרגדיה (הופעתה בשירים ובריקודים).

16.

הוא נציגה של האנושות. בסבלו ובידיעתו יש מן המשוף לו ולכל בני האדם. עם זאת הוא שונה. הוא נעלה על האנושות בתכונה או בתכונות המגיעות לידי הקצנה (אומץ לב, עקשנות, גאווה, מסירות וכו').

·       הוא בעל כאריזמה, ועל כן סבלו נוגע ללבנו.

·       הוא חוטא מתוך חרון, סערת נפש, יוהרה, גאווה.

·       הוא מביא על עצמו את אסונו.

·       הוא מודע לסבלו.

·       הוא דבק במטרתו מתוך עקשנות ועיוורון.

·       הוא לוחם נגד כוחות גדולים ממנו בגבורה מעוררת כבוד.

17.

 אנטיגונה היא הגיבורה הטראגית במחזה, המייצגת את האנושות כולה על-ידי תכונות יסודיות קבועות, המשותפות לה ולאדם באשר הוא. היא מייצגת את האנושות כי הסיטואציה בה היא נמצאת אכן יציגה (קבורת אחיה, מאבקו של אדם הבודד נגד השלטון ועוד), אך עם זאת היא אינה אדם ממוצע אלא נעלה: היא בת מלך, והיא יוצאת דופן ובלתי רגילה.

אופיה המיוחד הוא המוביל אותה לקראת אובדנה: יש בה אומץ לב נדיר, המתבטא כבר בפתיחה כאשר היא מתעמתת עם אחותה איסמנה, והתמודדותה נגד קראון. אנטיגונה (לעומת אחותה-איסמנה) קיצונית, רגזנית ובעלת עוז נפש. עוז נפשה הוא מוסרי.

18.

הבעיה המרכזית של המחזה נעוצה בצו שהוציא קריאון, המלך החדש. צו זה, שהוצא אמנם לפני תחילת המחזה, מניע את כל המחזה. אנטיגונה נסערת מהרעיון שאחיה לא יזכה לקבורה הולמת ומתקוממת נגד הצו. היא מחליטה להפר את צו המלך ולקבור את אחיה. הבעיה המרכזית של המחזה נובעת מהתנגשות בין שני עקרונות מקודשים לעם היווני: בין חוק המלך שנחשב בחברה היוונית לצו אלוהי, לבין האזרחית אנטיגונה שאינה נכנעת לגזרת מלכות ומעדיפה את הנאמנות למשפחה על הנאמנות למלך.

19.

חשיבות החוק- ביוון נחשב החוק ליסוד החברה. חברה מתוקנת נזקקת לחוקים, ואזרחיה חייבים לציית להם. ואכן המשמעת הייתה מושרשת עמוק באופי היווני. האזרחים התייחסו לחוק ביראת כבוד, והאמינו כי החוקים הם התגבשותה של מסורת עתיקה העוברת בירושה ממלך למלך. הם הניחו כי לחוקים אישור אלוהי, וכי הם מייצגים את רצון האלים.

אם אמנם משקיפים החוקים את רצון האלים, הרי רע הדבר לא לציית להם, ומי שממרה את פי החוק בנקודה אחת חותר תחת סמכותו כולה. על פי השקפת העולם של היוונים מגינים החוקים של ארצו של אדם הקדושה יותר ממשפחתו. (קריאון דוגל בגישה של חשיבות החוק). לעומת זאת חשיבות המשפחה- ערך הנאמנות למשפחה תפס מקום חשוב במערכת הערכים של היוונים. המשפחה הייתה יחידה עתיקה יותר מן העיר, לכן שמרו היוונים אמונים למשפחתם והרגישו מחויבותאליה אף יותר מאשר למלכם. נאמנותם למשפחה גברה לעתים קרובות על נאמנותם לאחדות הלאומית. זאת אומרת שהפרט צריך היה להחליט איזה עיקרון הוא מעדיף מתוך שני עקרונות חשובים בעיניו. (אנטיגונה בעצם בחרה בגישה של חשיבות המשפחה).

אז בעצם הבעיה המרכזית של המחזה נובעת מהתנגשות בין שני עקרונות אלו שמקודשים לעם היווני- בין חוק המלך שנחשב בחברה היוונית לצו אלוהי, לבין האזרחית אנטיגונה שאינה נכנעת לגזרת מלכות ומעדיפה את הנאמנות למשפחה על הנאמנות למלך.

  

20.

הפרודוס- השיר הראשון- נושאו: אתמול מלחמה- היום שלום. קורות העיר ותולדות המלחמה האחרונה  המקהלה מהללת את האלים ומתארת את המלחמה בין האחים. היא מביעה עמדתה שפולינקס בוגד ומסיימת בשיר הלל לעיר תבי. "...מתבי ושבעת שעריה...ואת אויבינו צחור המגן שבא חמוש מארגוס....ארס...האל הכביר, מצילנו...זולת הצמד האומלל, ..."(עמ' 38-41).

v   שיר הלל לגדולת האדם המרמז לחטא ההיבריס "...אך אין מופלא מן האדם!..." (עמ' 47-48).

v   גורל הגיבורים של המחזה "מאושרים הם אלה שבחייהם לא טעמו את טעם האסון...אין פורענות שאינה פוקדת את בניו, דור אחרי דור...לשרש האחרון של בית אדיפוס וגם אותו מקצצת הסכין...של אלי המוות..."(עמ' 56-57).

v   אמת כללית על אהבה "...ליל שימורים תבלה בלחי נערה רכה...שנדלק ממבט עיני הכלה היפה...כי האלה אפרודיטה עושה כרצונה בכל" (עמ' 63-64).

v   אין אפשרות לשנות את הגורל "כי מופלאה עוצמת הגורל, ואין להיחלץ מידה..."(עמ' 69).

v    שיר לכבוד האל אפולו, המסתיים בתפילה לשלום העיר. שיר אופטימי זה מופיע פשני הקטסטרופה ועל דרך הניגוד מודגשת עצמת האבון.

v  העירהסדר שב אל כנו "התבונה היא התנאי העיקרי לאושר, וגם אין לפגוע בכבוד האלים..." (עמ' 83).

סיכום קצר וממוקד: לבדי \ ביאליק

ג. לבדי:

כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר,

שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת-בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה;

וַאֲנִי, גּוֹזָל רַךְ, נִשְׁתַּכַּחְתִּי מִלֵּב

תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.

בָּדָד, בָּדָד נִשְׁאַרְתִּי, וְהַשְּׁכִינָה אַף-הִיא

כְּנַף יְמִינָהּ הַשְּׁבוּרָה עַל-רֹאשִׁי הִרְעִידָה.

יָדַע לִבִּי אֶת-לִבָּה: חָרֹד חָרְדָה עָלַי,

עַל-בְּנָהּ, עַל-יְחִידָהּ.

כְּבָר נִתְגָּרְשָׁה מִכָּל-הַזָּוִיּוֹת, רַק-עוֹד

פִּנַּת סֵתֶר שׁוֹמֵמָה וּקְטַנָּה נִשְׁאָרָה –

בֵּית-הַמִּדְרָשׁ – וַתִּתְכַּס בַּצֵּל, וָאֱהִי

עִמָּהּ יַחַד בַּצָּרָה.

וּכְשֶׁכָּלָה לְבָבִי לַחַלּוֹן, לָאוֹר,

וּכְשֶׁצַּר-לִי הַמָּקוֹם מִתַּחַת לִכְנָפָהּ –

כָּבְשָׁה רֹאשָׁהּ בִּכְתֵפִי, וְדִמְעָתָהּ עַל-דַּף

גְּמָרָתִי נָטָפָה.

חֶרֶשׁ בָּכְתָה עָלַי וַתִּתְרַפֵּק עָלָי,

וּכְמוֹ שָׂכָה בִּכְנָפָהּ הַשְּׁבוּרָה בַּעֲדִי:

"כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם פָּרְחוּ לָהֶם,

וָאִוָּתֵר לְבַדִּי, לְבַדִּי..."

וּכְעֵין סִיּוּם שֶׁל-קִינָה עַתִּיקָה מְאֹד,

וּכְעֵין תְּפִלָּה, בַּקָּשָׁה וַחֲרָדָה כְּאַחַת,

שָׁמְעָה אָזְנִי בַּבִּכְיָה הַחֲרִישִׁית הַהִיא

וּבַדִּמְעָה הַהִיא הָרוֹתַחַת –

העולם החדש- תנועת ההשכלה (אור).

העולם הישן – השארות ביהדות המסורתית, תחת כנפי השכינה (כינוי לאלוהות).

בשיר 'לבדי' של ביאליק מצוי הדובר השר בין שני עולמות: העולם החדש מול העולם הישן. העולם החדש הוא עולם ההשכלה שמסומל ע"י ה-אור, בעוד העולם היהודי- מסורתי מיוצג ע"י השכינה.

התקופה היא תקופה של תחילה המאה ה-20, שכינה היא רוח הקודש, אחד מכינויי האלוהים שמצויים באגדה. חז"ל האמינו שה' שוכן בתוך עמו, לכן השתמשו בתיאור 'שכינה' כאחד מהכינויים לה'. ההצטרפות לתנועת ההשכלה כרוכה בהרבה רגשות אשם, יש יחס אמיבוולנטי (דו- ערכי) בנוגע למסורת ולהשכלה.

לבדי - בית 1: בבית הראשון נמצא הדובר לבדו, הבדידות מודגשת לאורך כל השיר ומתחילה בבית הראשון. הבית פותח במילה "כולם" ומסתיים במילה "שכינה", כאן אנו עדין להמצאות הדובר השר בין שני העולמות: "עולם החוץ" שצופן בחובו הבטחות, כמו 'אור' , 'רוח'  ו'שירה חדשה', שנשמעות כמו מטאפורה של חופש, התחדשות ורעננות שבגללם נטשו כולם את בית המדרש.

לבדי - בית 2: בבית השני ההתייחסות לשכינה עדיין חיובית. השכינה חזקה ומגנה עליו, אך "כנף ימינה שבורה". יד ימין נתפשת כיד החזקה, בעלת הכוח. היד שמברכת את בכור הבנים, יש פה הרמז לברכת יעקב לבנו יוסף (בראשית מח' פס' 18). יוסף מפנה את יד אביו אל בכורו ואומר "שימי ימינך על ראשי". ברובד הסמלי אפשר לראות את השבר הזה כסמל להחלשות השכינה, כלומר סמל להחלשות העם היהודי. זהו השלב הראשון בהתמוטטות הדובר, הוא מודע להחלשותה של הציפור המגוננת עליו- השכינה, ובו זמנית הוא יודע שהיא חרדה לו. היא חוששת שהוא יעזוב אותה, משום שבעצם הוא היחידי שנשאר איתה. קיימת כאן חרדה כפולה "חרוד חרדה עליי"- הרמז לעקידת יצחק. "קח את בנך יחידך אשר אהבת את יצחק" אברהם נדרש להקריב את בנו יחידו כמבחן לאמונתו. כאן השכינה מפחדת להקריב אותו, את היחידי שנשאר איתה. יש פה האנשה של השכינה, כמו אם המגוננת על בניה. יש הרגשה שזו דמות נשית, חמימה וטובה.

מוטיב הכנף מופיע גם כאן כמו בשיריו האחרים של ביאליק- הוא מסמל את השבר ביחסים בין הדובר השר לשכינה.

לבדי - בית 3: בבית השלישי יש תיאור של השכינה הדחוייה שמוצאת מקום רק בבית המדרש, שמתואר כפינה שוממה. בשלב זה הדובר עדיין נמצא עם השכינה בבית המדרש, הוא שותף לצרתה של השכינה. הם מכונים "בצל", יש פה אלמנט שלילי ומדכא, הצל הוא הניגוד של האור. כאן מתחיל השינוי ביחסו של הדובר כלפי השכינה "ואהי עימה יחד בצרה". הוא מרגיש סימטרי איתה, שותף מלא לצרתה. "ואהי" עומד בנפרד, כלומר קיימת הפרדה בין האני לבין השורה הבאה- עימה. הפסיחה מבטאת את האמביוולנטיות (דו-ערכיות). הוא איתה, אבל בעצם לא כ"כ איתה.

לבדי - בית 4: בבית הרביעי משתנה היחס לשכינה. היא זו שנשארה לבדה, עזובה, והוא היחיד שנשאר איתה. השהייה במחיצתה הופכת ללא מספקת, צר לו המקום והוא מחפש אחר ההשכלה- האור. הוא רוצה לצאת ולפרוס את כנפיו. השכינה חשה ברצונו של הבן היחיד שנותר לה, והיא מביעה את עצמה בבכי. יש פה האנשה "כבשה ראשה בכתפי..." השכינה בוכה על כתפו והדמעה שלה נוטפת על הגמרא שלו. האנשת השכינה יוצרת אמפתיה של הקורא עם השכינה הנעזבת והבודדה.

לבדי - בית 5: בבית החמישי הדמעה הופכת לבכי חרישי, לתפילה ולבקשה. השכינה מנסה למנוע מהדובר את המעשה שעשו כבר כולם- הנטישה, היציאה לעולם החדש, אך היא לא מצליחה. היא לא מסוגלת להעניק לדובר השר כוחות נפש כדי שהוא ישאר. שתי השורות האחרונו של הבית הן ציטוט של הבית הראשון אך בשינוי מסויים. הפעם מי שנשאר לבד זו השכינה כי כולם ברחו להם

 וכמו שהמשורר נשאר לבד בבית הראשון כך היא נשארת לבד בבית החמישי.

לבדי - בית 6: הבית מסתיים בקו מפריד וזה מעיד על סיום פתוח. הדובר השר אומר ששמע בדברי השכינה קינה עתיקה. הכוונה בקינה עתיקה היא לקינת איכה (נוהגים לקרוא אותה בערב ובבוקר של תשעה באב- חורבן בית שני). האיזכור של איכה מדבר על חורבן הבית וכאן מדברים על חורבן אחר- סיום היהדות.

הדובר השר שמע את השכינה כמקוננת, והוא לוקח על עצמו את תחושת האשמה. הדובר מאוד מצפוני ומאוד קרוב ליהדות ולמה שהעניקה לו. הוא רואה בה משהו תומך ומעודד, אך מצד שני נמשך גם לחלון- לאור, והמצב מקשה עליו. הוא מרגיש כאילו עזב את השכינה כשהיא בעצם מבקשת ממנו שלא יעזוב. הקשר אל מגילת איכה הוא גם שמגילת איכה מסתיימת בבקשה שיבה אל בית ה' ואל בית המקדש. "למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים. השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימנו כקדם..." לפי זה נראה שיש פה דווקא בקשת שיבה מצד השכינה, היא רוצה שכולם יחזרו אליה.

אמצעים אומנותיים השיר לבדי:

1. מטאפורה- המטאפורה הראשית בשיר היא של הגוזל והשכינה- הציפור המגוננת.
2. האנשת השכינה לאישה אוהבת וחמימה.
3. מוטיב הבדידות- גם של המשורר וגם של השכינה.
4. הבית הראשון והחמישי חוזרים כמעט על אותן המילים, רק שבפעם אחת הדובר השר אומר זאת (כלומר זה נוגע אליו) ובפעם השניה השכינה אומרת (נוגעת אלייה).
5. הסיום הפתוח- מיוצג ע"י קו מפריד.
6. הרמזים למגילת איכה (קינה) ולעקידת יצחק.

סיכום קצר וממוקד: זריתי לרוח אנחתי \ ביאליק

זריתי לרוח אנחתי:

זָרִיתִי לָרוּחַ אַנְחָתִי

וַיִּרְוֶה הַחוֹל דִּמְעַת עֵינִי;

הָרוּחַ! אִם תִּמְצָא אֶת-אָחִי

אֱמָר-לוֹ – אוּד עָשֵׁן הִנֵּנִי.

אֱמָר-לוֹ: בִּי נָבַע מְקוֹר אוֹרָה –

וַיִּיבַשׁ נְטָפִים נְטָפִים;

בִּלְבָבִי שַׁלְהֶבֶת יָקָדָה –

וַתִּדְעַךְ רְשָׁפִים רְשָׁפִים.

וְעַתָּה מַעְיָנִי כְּמוֹ פֶצַע:

רַק שׁוֹתֵת וּמְטַפְטֵף לִפְעָמִים;

וּלְבָבִי עוֹד יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר

מְגוֹלָל בָּאֵפֶר וּבְדָמִים –

פירוש מילים:

בית א': זריתי- פיזרתי, וירווה- שותה לרוויה, ואוד עשן- חתיכת עץ שאחזה בה אש אבל לא נשרפה כולה.

בית ב': נבע- קלח / פרץ, מקור- מעיין, נטפים- טיפות / רססי נוזלים, שלהבת יקדה- אש בערה

ורשפים- ניצוצות של אש.

בית ג': מגולל- מתגלגל, מתפלש.

זריתילרוח אנחתי הוא שיר ארס פואטי: שיר שבו ביאליק מדבר על תהליך היצירה ובד"כ על הקשיים שבו.

נושאי השירה לקוחים מ-

        א.        הכאב.

        ב.        הקושי לכתוב את הרגשות במלוא עוצמתם.

        ג.        כשמקור היצירה "יבש" ואז קשה לכתוב עליו.

        ד.        הקוראים אדישים ולא מבינים את המשורר.

זריתי לרוח אנחתי - בית 1: "אנחתי ודמעתי" שניהם מתארים עצב, אך העצב הזה מבוזבז. לאף אחד לא אכפת מאותו עצב של המשורר. האנחה מתפזרת ברוח (היא אפילו לא נישאת ברוח אלא מתפזרת לחלוטין). הדמעה נשפכת בחול ומחלחלת בו ללא תועלת. ייתכן שהמשורר מתכוון לומר שהוא משקיע את כל העצב שלו בשיר שאף אחד לא מעוניין בכלל לשמוע.

קיימת פניה לרוח- פניה שאופיינית לתקופת ההשכלה (רוח = השכלה) והמשורר אומר לה (לרוח) שאם תמצא את אחיו, שהוא מישהו שקרוב לוודאי קרוב אליו ואכפת לו ממנו (בשונה משאר האנשים), אותו אח שמעוניין לשמוע את צערו, תאמר לו ש"אוד עשן הנני". הכוונה כאן היא שהמשורר מדמה את עצמו לחתיכת עץ כמעט שרופה- הוא כמעט כבוי לגמרי, תשוש נפשית.

זריתי לרוח אנחתי - בית 2: בבית השני הוא אומר שבעבר היה בו "מקור אורה" – מעיין של אור, אור שזרם / פרץ כמו מים ממנו. האור מבטא את הכשרון, את המשאבים הפנימיים, אך כעת המעיין הזה יבש ונותרו בו כמה טיפות עד כדי יובש גמור. כנ"ל לגבי השלהבת שגם היא דעכה והפכה לגיצים (רשפים). האור, המעיין הנובע והאש מבטאים את הכשרון ויכולת היצירה. הדברים בבית השני הם המשך הציווי על הרוח לאמור לאחיו של המשורר, כשיימצא.

זריתי לרוח אנחתי - בית 3: הבית השלישי מתאר את ההווה. המעיין שהיה בתוכו הוא עכשיו כמו פצע המטפטף לפעמים.

המילים "פצע" ו"שותת" נותנות לנו תחושה של פצע פתוח. המשורר עצוב ומצטער על  כשרון היצירה שלו שדעך ונגוז. בעבר היה בלבו, במקום שממנו יוצאת היצירה, מקור של אור זורח ואש יוקדת שגרמו ליצירה עוצמתית. עכשיו ליבו כמו פצע שלפעמים יוצאת ממנו יצירה, אבל היא נישאת ברוח ונספגת בחול.

אמצעים אומנותיים בשיר זריתי לרוח אנחתי :

בבית הראשון מופיעים 3 סמלים שונים לאובדן היכולת השירית של המשורר:

1. האנחה הנזרעת לרוח.
2. דמעת המשורר הנספגת בחול.
3. אוד העשן שמסמל את המשורר שכוחותיו אוזלים.

• בבית הראשון מופיעות תמונת המים המתייבשים ותמונת השלהבת- הבית הזה מתאר את העולם שלפני החורבן, המצב המתואר בימי בית ראשון. בבית השלישי מופיע מוטיב האור והדמעה וכן הפצע, המעיין הנובע ומתייבש, הופך עכשיו לפצע שותת דם. לתוך תמונת המעיין הצלול מתגנב הצבע האדום של האש והדם.
• בבית הראשון מדובר על דברים אנושיים- אנחה ודמעה. בבית השני יש תחום מטאפורי של מעיין, אור ושלהבת יוקדת, ובבית השלישי שוב חוזרים אל הגוף האנושי- פצע. יש כאן המחשה שמדובר בסבל.

הזמן בשיר:

בבית הראשון של "זריתי לרוח אנחתי" מתואר המצב של המשורר בהווה. בבית השני הוא מחזיר אותנו לעבור, ומתאר את כליונו ההדרגתי. בבית השלישי הוא משיב אותו אל הזמן בפתיחה- אל ההווה.

* דמות ללא תפקיד שמועלת רק בבית הראשון היא דמות האח. האח הוא דמות סבילה- התפקיד השולי שיש לו הוא להבליט את חוסר האונים של המשורר.

סיכום קצר וממוקד: הקיץ גווע\ חיים נחמן ביאליק

סיכום קצר וממוקד: הקיץ גווע\ חיים נחמן ביאליק

הקיץ גווע:

הַקַּיִץ גֹּוֵעַ מִתּוֹךְ זָהָב וָכֶתֶם

וּמִתּוֹךְ הָאַרְגָּמָן

שֶׁל-שַׁלֶּכֶת הַגַּנִּים וְשֶׁל-עָבֵי עַרְבָּיִם

הַמִּתְבּוֹסְסוֹת בְּדָמָן.

וּמִתְרוֹקֵן הַפַּרְדֵּס. רַק טַיָּלִים יְחִידִים

וְטַיָּלוֹת יְחִידוֹת

יִשְׂאוּ עֵינָם הַנּוֹהָה אַחֲרֵי מְעוּף הָאַחֲרוֹנָה

בְּשַׁיָּרוֹת הַחֲסִידוֹת.

וּמִתְיַתֵּם הַלֵּב. עוֹד מְעַט וְיוֹם סַגְרִיר

עַל-הַחַלּוֹן יִתְדַּפֵּק בִּדְמָמָה:

"בְּדַקְתֶּם נַעֲלֵיכֶם? טִלֵּאתֶם אַדַּרְתְּכֶם?

צְאוּ הָכִינוּ תַּפּוּחֵי אֲדָמָה."

  

הקיץ גווע - בית 1: הקיץ גווע של ביאליק הוא שיר טבע המתאר את גסיסת הקיץ לפני בוא החורף. הנושא של הבית הוא "הקיץ" והנשוא הוא "גווע". כל שאר חלקי הבית מתוארים במשפט אחד ארוך, ומתארים את הגוויעה שלו. הצבעים שבהם מתוארת השקיעה של הקיץ הם אדום, כתום, זהב וארגמן- צבעי שלכת. הצבעים הללו מתארים כאילו הקיץ הוא מלך שגווע על רקע של עלי שלכת אדומים, ושמעליו שמים שטופי דם, "עבי ערבים המתבוססות בדמן"- האנשה לשמיים.

הקיץ גווע -בית 2: הבית השני מורכב משני משפטים- הנושא של הבית הוא התרקנות, לא נשארו מטיילים ומטיילות. המטיילים היחידים שנשארו מסתכלים על המעוף האחרון של החסידות.

הקיץ גווע  -בית 3:  הבית השלישי עוזב את תיאורי הטבע ועובר להצעות פרקטיוות בעניין ההכנה לחורף. היום הסגריר "יתדפק בדממה" קיימת גם האנשה וגם אוקסמריון (דבר והיפוכו). יום סגריר מגיע בסוף הקיץ, קיימת תחושה של בדידות והתרוקנות, ואז מגיעה עצה מעשית לחורף: לבדוק אם הנעליים שלמות, אם יש בגדים מתאימים וכמובן מלאי של אוכל.

בבית השני של הקיץ גווע אפשר לחשוב שהמטיילים בכלל לא נמצאים בפרדס. אנו משייכים אותם לפרדס מלכתחילה בגלל סמיכות המילים, ואכן אולי הכוונה היא שרק מעטים מבני האדם מסתכלים על מעוף החסידות. מה שרוצה המשורר להבליט זה בעצם- ההתמעטות והבדידות שאנו חשים בסוף הקיץ, ומה שנשאר כעת זה רק להתכונן לקראת החורף הקודר.

אמצעים אומנותיים ב"הקיץ גווע" של ביאליק:

1. "הקיץ גווע", "מתייתם הלב","מתבוססות בדמן"... – האנשה, מעביר את הקורא לשדה קטל, גוויעת הקיץ.
2. "יתדפק בדממה" – אוקיסמריון: ניגוד, דבר והיפוכו.
3. הפסיחות בשיר מבטאות את המהירות בה מסתיים התהליך והקיץ עצמו.

סיכומים לשירי ביאליק

שירת ביאליק היא אחד החלקים המרכזיים של פרק השירה בבחינת הבגרות בספרות.

חיים נחמן ביאליק מוכר בתור "המשורר הלאומי" של העם היהודי והציונית והוא אחד מהאבות המייסדים של השירה המודרנית בעברית. ביאליק נולד בשנת 1873 ברוסיה ונפטר בשנת 1934 באוסטריה תוך שהוא מותיר אחריו אלפי שירים פרי עטו שנחשבים עד היום לנכס צאן ברזל של השירה העברית והעולמית. מלבד שירים כתב ביאליק גם מאמרים רבים, מאסות שונות, מאמרים, מחזות, שירי ילדים ועוד יצירות רבות נוספות.

שירת ביאליק מתפרסת על פני תחומים רבים והם מתכתבת עם מאורעות מרכזיים בחיי האישיים ועם מאורעות מרכזיים בחיי העם היהודי בגולה ולאחר מכן גם בארץ ישראלי. שירתו של ביאליק מתאפיינת הן בשפה סובייקטיבית ביותר עם נטייה בולטת לשירה ארס-פואטית (כלומר שירה שעוסקת בעצם מעשה היצירה של השיר). כמו כן מתאפיינת שירת ביאליק בנטייה לשימוש רב באילוזיות (הרמזים) בעיקר למקורות היהודיים כמו התלמוד והמדרשים. מאפיינים אלו של שירת ביאליק הופכים את הקריאה בשיריו לחוויה עמוקה ביותר שלעיתים מצריכה בקיאות רבה על מנת להכיר את כל המקורות אליהם הוא מתייחס בשיריו. 

שיריו של ביאליק נלמדים כחלק חומה מהחומר לבחינת הבגרות בספרות וכל תלמיד הנבחן במסגרת הזו צריך להיות מסוגל לענות על שאלות הנוגעות לאחד או יותר משיריו על פי מה שלמד בכיתה (הבחירה אילו שירים נלמדו על פי רוב תלויה במורה לספרות ובחומר המיקוד של אותה שנה, בדרך כלל ילמד כל תלמיד כמה שירים שונים של ביאליק). השאלות אודות שירי ביאליק נוגעות על פי רוב למשמעותם של שיריו, לאירועים אליהם הם מתייחסים, למבנה השירים וכן לאמצעים האמנותיים המשמשים בהם. להלן תמצאו אסופת קישורים לסיכומים אודות שירי ביאליק . בהצלחה!

סיכומי שירים של ביאליק:

אחרי מותי,  לא ביום ולא בלילה, והיה כי יארכו הימים,לבדי, הכניסיני תחת כנפך,  בעיר ההריגה,  אם יש את נפשך לדעת, ים הדממה פולט סודות, על השחיטה, לא זכיתי באור מן ההפקר, פעמי אביב, הקיץ גווע,הציץ ומת,  זריתי לרוח אנחתי,  ואם ישאל המלאך,לנתיבך הנעלם, צפורת.

סיכומים נוספים של שירת ביאליק תוכלו למצוא כאן אצלנו באתר באסופת הסיכומים לבגרות שלנו. 

שירת ביאליק - מבוא וסיכומים

שירת ביאליק ניתנת לסיווג נושאי:

1.     שירים אישיים העוסקים במקורות לשירתו ושירי התוכחה.

שירי התוכחה של ביאליק מתקשרים בשאלת הדימוי העצמי של המשורר וברגשות כמו זעם, אכזבה, פרישה, עזובה ותוכחה.

מצד אחד הם מונעים על ידי אירועים פוליטיים, שביאליק הושפע מהם והיה לעתים גם מעורב בהם, ומצד שני מונעים על ידי עולמו האישי והפרטי, שבו רצה לחיות לבדו.

אנו עדים בשירת ביאליק להתיחסותו לבעיות האומה לצד שירים אישיים ביותר. חלק משיריו הקנה לביאליק את התואר "המשורר הלאומי" וגם בהם מתגלית האישיות המיוחדת שלו, הפורצת בתוכחה כלפי שמיים ונגד עולם של עצמה וגם מתכנסת ומסתגרת בתוך עצמה ונסוגה אל המקורות שלו, אל ההתייחדות עם עצמו ואל תפילתו האחת, שאותה אינו חושף ברבים. המשורר מודע לכך שהעם נזקק לשיריו, אך הוא נוטה מרשות הרבים אל רשות היחיד שלו ומוצא עצמו נע בין שתי הרשויות.

בשיריי התוכחה של ביאליק הוא מעלה את בעיית האדם המודרני המנוכר מאלוהים ומחברה. אבדן הקשר עם האלוהים הוא אחד הסממנים המכאיבים ביותר לאדם שמקורותיו יונקים מאמונה דתית ואילו הוא עומד אל מול המציאות השואלת ומאיימת להרוס את אמונתו.

ביאליק שואל שאלות קשות לגבי אלוהים ואדם ובתוך אלה הוא מאשים גם את העם. תחושת חוסר האונים נובעת ממצב אובייקטיבי- חוסר המוצא החברתי, הדתי והכלכלי. אלוהים אינו שומע, העמים מתנכרים והעם לא מתעורר למציאת פתרון. ביאליק חרד לגורל עמו ולכן בעיות הכלל משתקפות השירתו. אולם דמות המשורר היא מה שמשתקפת משיריו הלאומיים והאישיים. את הדימוי העצמי של המשורר בוחנים משלוש נקודות מבט: א. התקבלותו של ביאליק- התגובה ששיריו מעוררים וכיצד הוא מתקבל בתודעת קוראיו.                    ב.  התייחסות לקבל קוראיו- לבני עמו, כפי שזה מתבטא בשיריו.

                                                    ג.  התייחסות לעצמו- בשיריו.

הדימוי העצמי של ביאליק משתקף מאמירותיו הישירות ומרמיזותיו השזורות בשירים. ביאליק לא נשלח על ידי האל והוא אינו נביא, דבריו נובעים מלבו הרגיש והקשוב לבעיות היחיד והכלל בתקופה מיוחדת במינה, שבה מתערער הביטחון בסדרי העולם, הכוח העליון הקיים, תקופה שבה הכל מוטל על הכף, לחיים או למוות, להתחלה חדשה או לקץ כל הקיצים. אדם אינו יכול לחיות בעולם חסר משמעות, נטול ביטחון בהמשכיות, חסר תקווה להתגלות ולבשורה כלשהי. לכן, ראה העם את ביאליק כנביא, אך הוא ביסודו משורר, מטיף, מנהיג רוחני ומורה דרך.

2.     שירי אהבה.

האהבה בשיריו של ביאליק עומדת בסימן של כמיהה ורתיעה בעת ובעונה אחת. הוא מתוודה על אהבתו, מתגעגע ואהובה, נמשך אליה ונסוג מפניה. הוא מביע געגועים לאהבה שאיננה אך אינו מרוצה מהאהבה הקיימת.

האמביוולנטיות מאפיינת את שירת האהבה שלו והוא עשויה להתאים לרגשותיו של כל אדם מתחבט המחפש את מהות החים ואת פשר האהבה, אך אפשר גם להסבירה לאור הרקע הדתי שלו ולאור היצריות שאותה הוא למד לעצור ולבלום.

ביאליק משתמש בשיריו בביטויים ארוטיים מובהקים אך מסיים באכזבה טוטאלית.

הטבע שותף לעתים קרובות העיצוב הרגשות כלפי האהבה וכלפי האהובה. האור, הזוהר, שדות הקמה, הציפורת והעב הקטנה והלבנה, משקפים את האהבה. הצימאון לאהבה, דחיית האהבה והכמיהה אליה מצויים בשירים והוא מביע רגשות מורכבים וכפולי פנים כלפי האהבה באופן מיוחד ואומנותי.

3.     שירים אישיים/ שירי בית המדרש.

בית המדרש מסמל עבור ביאליק את עולם היהדות. בית המדרש היה מרכז חברתי ותרבותי עבור דורו של ביאליק וקודמיהם. שם למדו לימודי תלמוד, מדרשים, פסקו הלכה בענייני תורה ודת, התפללו וכו'.

העולם הזה נפרץ עם התעוררות תנועת ההשכלה באירופה, תנועה רוחנית וחברתית ששיאה באמצע המאה ה – 18. התנועה התחילה בעמי אירופה כשהמטרה הייתה לשחרר את היחיד והחברה משעבוד השלטון האבסולוטי ומסמכות הכנסייה. גם יהודי אירופה הושפעו ו"המשכילים" היהודים קיוו לבטל את המחיצות שבין ישראל לעמים על ידי הקניית לשון המדינה להמוני היהודים. הם עודדו את בני עמם לעסוק במדע ולדחוק את לימודי התורה כדי להשיג את השוויון המיוחל.

רבים נהרו אחר תנועת ההשכלה אך המעבר מאורח חיים אחד לשונה ממנו גרם להתבוללות ולנטישת הדת היהודית. רבים לא ידעו לשלב בין העולם החיצוני, שפתח שעריו, לבין המטען התרבותי הפנימי של מורשת אב.

ביאליק כאב את התערערות העולם היהודי. הוא סבר בתחילה שתנועת ההשכלה עשויה להועיל לעם היהודי אך עד מהרה הבין שהמחיר כבד מדי. הוא הבין שהצפיות מתנועת ההשכלה נתבדו וחשש להשלכות על בני העם שהעדיפו את הביטחון הרגעי על מסורת ארוכת שנים.

את חייו הוא הקדיש לטיפוח החינוך העברי, יסד הוצאת ספרים, כינס וערך את ספר האגדה, יחד עם ברדיצ'בסקי, עלה לארץ ב – 1942 ופעל לחידוש הוועד למען הלשון, כינס את שירי אבן גבירול ומשה אבן עזרא והתחיל בפרסום מהדורה מנוקדת ומפורשת של ששה סדרי משנה. ביאליק הבין, אם כן, את הצורך בביסוס המסורת היהודית.

"שירת בית המדרש" שלו משקפת את ההתלבטויות הרבות שלו ואת דו הערכיות (האמביוולנטיות) ביחסו לערכי היהדות. הוא מגלה יחס רגשי מסובך וכפול אך מבטא שורשים עמוקים ותחושה טראגית.

4.     שירי טבע.

נושאם המרכזי הוא טבע והם יכולים לתאר מרחבים אינסופיים וכן פינות חמד מצומצמות. הם יכולים להתמקד בפריט אחד בטבע ויכולים לסרוק גודש של פריטים בטבע.

בשירת הטבע של ביאליק, הטבע הופך לאמצעי להבעת רעיונות הגותיים או הלך נפש של המשורר, ובשיריו הליריים (האישיים) משמשים תיאורי הטבע תפקיד סמלי, כאמצעי לביטוי חוויה אנושית.

אם כן, ישנה בעיה בהגדרת השיר כשיר טבע בשירתו של ביאליק ובכל זאת חלק מן השירים מסווגים כשירי טבע.

המשורר בוחר להביע את רגשותיו השונים דווקא באמצעות הטבע ולכן הם חשובים. ביאליק שב וחוזר אל תיאורי הטבע כאמצעי הבעה מצוין ושגור למרות שניתן היה להביע רעיונות שונים גם באמצעים אחרים.

ביאליק משתמש "באובייקט מתאם"- ט.ס.אליוט, מגדיר את המונח "כתיאור שמטרתו לשקף הלך רוח או רעיון פילוסופי מסוים. זהו התיאור או החפץ המתואר, שמעמיד המשורר במטרה ליצור ולעודד בקורא מערכת של מחשבות ורגשות ולהשפיע על אווירת היצירה, ועל המסר שלה.

לדוגמא- "שקיעה ותיאורה" יוצרת אווירת קדרות בשיר. ההשפעה על הקורא היא עקיפה, הרגשות לא מבוטאים ישירות.

5. פואמה.

פואמה היא סוג שירי. היא שיר ארוך, לעתים בן מאות שורות, המתאר עלילה. העלילה בנויה מאפיזודות שונות הקשורות זו לזו על ידי אלמנט חוזר או על ידי תופעה או על ידי גיבור ראשי. משולבים בה יסודות אפיים, דרמטיים וליריים וביסודה מצוי רעיון פילוסופי או ציבורי או לאומי המקבל ביטוי אפי, לירי או דרמטי. הדבר הנוסף שמאפיין את הפואמה הוא עמדה אובייקטיבית של המשורר. נושאי הפואמה יכולים להיות פרקים מחיי הגיבורים המיתולוגיים או ההיסטוריים, דמויות מן הטבע ומן הדמיון.

ביאליק קורא לפואמות שלו "שירות" להבדיל מ"שירים", והן מסודרות בפרק מיוחד בספר שיריו. השירות של ביאליק מעוגנות בהתרחשות, שנודעה להן עוצמה חווייתית בלתי רגילה.

שירי ביאליק - סיכומים:
הקיץ גווע
זריתי לרוח אנחתי
לבדי
בעיר ההריגה
לנתיבך הנעלם
לא זכיתי באור מן ההפקר
הכניסני תחת כנפך
על השחיטה