עקיבא אלדר ועידית זרטל, אדוני הארץ (תל אביב: דביר, 2004), פרק 4: "חלוץ לפני משיח," עמ' 245-280.
7 פעמים ניסה גרעין אלון מורה לעלות ולהתיישב. בפעם השמינית עלה במסע של אלפים.
גוש אמונים הגדיר את עצמו כממשיכים האמיתיים של הציונות ושל תנועת העבודה וההתיישבות שפעולות ההתיישבות שלהם הן התשובה אל מול החלטות באו"ם כי הציונות היא גזענות וכי ונגד פיגועים.
גוש אמונים דיבר אל פעיליו בשפה משיחית של קירוב הגאולה וזו הייתה מטרתו.
על מנת להתמודד מול הממשלה הביטחוניסטית גויסו אלופים לצד של גוש אמונים בעיקר אריאל שרון, ואח"כ הייתה גם פניה לסיוע מאנשי ההתיישבות העובדת.
הפשרה שהושגה בסבסטיה ולפיה ניתן להישאר לזמן קצר במחנה הצבאי הוצגה כניצחון גדול על הממשלה הרופסת וכתחילת מהלך הגאולה.
על מנת לעמוד על שורשי גוש אמונים יש ללכת אחורה לישיבת כפר הרוא"ה ולהבין את הלך הרוח של הציונות הדתית עם הקמת המדינה ודחיקתם לשוליים. הם טענו כי יש להקים תרבות אלטרנטיבית אל מול דת המדינה החילונית החדשה שקמה.
בכפר הרוא"ה ובמדרשיה התקבצו קבוצה של תלמידים שראו בעצמם אליטה נבחרת ומנהיגה שמטרתה להקים מדינה על יסודות הדתיים של הרב קוק. מנהיגי גוש אמונים צמחו מתוך קבוצה זו לאחר לימודים אצל הרצי"ה כאשר יצאו ללימודים של שנה אחת לפני הצבא והגיעו למרכז הרב שכן ישיבת כרם דיבנה לא נתנה את המענה שייחלו לו.
תורת הרב קוק קבעה כי לציונות החילונית אין מעמד מצד עצמה והיא רק נושאת את הרוח הדתית גם אם בצורה לא מודעת. לאור לימוד כתבי הרב החליטו תלמידיו לצאת ולקחת את המושכות של המדינה על מנת להובילה בדרך הנכונה אל הגאולה.
תורתו של הרצי"ה ערבבה בין פוליטיקה לבין שיח דתי. כל דבר שלא התאים לתיאוריה הוצג כאנטיתזה שבא לחשוף את התיזה.
התפיסה עוברת לתפיסה של כלל ולא פרט.
ההחלטה על הקמת הגוש הייתה על מנת ליצור מצב בו יהיה אבא להתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. על ידי אליטה של אנשי רוח מקרב הציבור הדתי. הגוש ראה את עצמו כחלוץ לפני המחנה.
מנהיגי גוש אמונים בשלב הראשון היו הרב לוינגר, הרב פורת והרב פריד.
גוש אמונים שמר על עצמו הקבוצה ללא מיסי חבר וללא חברות פורמאלית, כך יכלו לטעון לגודל שלא ניתן היה לסותרו. הם פעלו עם מרכז גרעיני קשה והרבה תומכים שניתן היה לגייסם לפעילות אד הוק כהרף עין.
גוש אמונים פעל בפוליטיקה הישראלית ואף הרצי"ה עצמו פעל אל מול פוליטיקאים. היה ערבוב בין טענות של פוליטיקה של מעלה ופוליטיקה של מטה. ההפגנות בעת מסעות הדילוגים של קיסינג'ר היוו את ערש הולדתו של גוש אמונים.
בעיני גוש אמונים העליה וההתיישבות היו מעל לחוק.
היה גיוס של טרמינולוגיית השואה וטענות כי לא ניתן להשאיר חבלים מארץ ישראל נקיים מיהודים. השואה הוסברה כשלב מקדים שהביא להקמת המדינה.
לפי גוש אמונים על עם ישראל להיות מבחירה עם לבדד ישכון ולא להתחשב במה שיאמרו הגויים או ביחסי חוץ נצרכים של מדינת ישראל.
היחס לערבים היה ככאלו שבאו לנגוד אותנו על מנת להזכיר לנו מי אנו ומה מטרתנו ולא כאנשים בעלי זכויות אדם שיש להם זכויות בארץ ישראל.
היחס לערבים היה אצל חלק בטענה כי יש לגרשם, אך היו גם קולות שקראו להכיר בזכויות האדם שלהם וטענו כי המפעל כולו יימדד עלפי הסובלנות שיגלה כלפי הערבים. הרב פרומן והרב יואל בן נון היו מבין אלה.
הגוש השתמש בתקשורת ההמונים על מנת להגיע אל הציבור באופן ישיר מעל לראשי המפלגות.
הגוש איתר עיתונאים בעלי השקפות דומות והשתמש בהם בצורה מושכלת. חלק נכבד מהפעילות הייתה למען התקשורת.
הגוש הצליח להתנחל היטב בדעת הקהל ולזכות לאהדה. הכתבים שליוו אותו אפשרו לו להציג כישלונות כניצחונות.
היחס לצה"ל היה לא רק כמכשיר להגיע ללב הישראליות אלא יחס של קדושה כי זה מכשיר מצווה.
הכלל קודש ומכוחו המדינה וחוקיה כמייצגים את הכלל. אבל כאשר המדינה הפרה את חוקי התורה, היא מעלה ברצון העם ולכן היה ניתן להפר את חוקיה.
הפוליטיקאי הכי שנוא שעמד בצד השני היה רבין שראה בהם פורעי חוק שיש להלחם בהם. אריאל שרון היה אחד המסיתים הגדולים נגד הממשלה באותם ימים.
במקביל שלחו שלוחות אל המערכת עצמה המשפטית והפוליטית וניסו לקנות שם מעמד, תוך ניסיונות לשכנע את העם כי הם לא פליליים אלא אנשים ערכיים וצודקים.
פגישה עם רבין ב74 הובילה למכתב בו אמרו שאם לא יתמוך בהם יאלצו להסיק מסקנות ולפעול בעצמם. נפילת ממשלתו של רבין ב77 גרמה לשמחה רבה ונראתה כעונש משמיים.
גוש אמונים הצהיר כי הוא מייצג את היהודים בכל הדורות ולכן אף אחד לא יכול לוותר על ארץ ישראל.
הגוש עשה שימוש מניפולטיבי בפוליטיקאים ולסכסך בין אויבים כמו בין רבין ופרס וכו'. הגישה לפוליטיקאים הייתה אינסטרומנטאלית להשתמש ולזרוק. מי שלא חשב כמותם זכה לביקורת.
פרס בתחילה הגה חיבה לגוש אמונים ונפגש רבות עם אנשיו וסייע להם. אך אח"כ טען כי הם מציירים את הציונות כתנועה של גאולת קרקעות ולא גאולת עם.
המהפך הפוליטי של 1977 העלאה את בגין שטען כי יקומו הרבה אלוני מורה ושרון היה שר החקלאות ואחראי על ענייני התיישבות. הגוש בא אליהם עם תוכנית מפורטת לבניין היישובים. החלה הזרמת תקציבים ואף הכרה בגוש אמונים כגורם מיישב במדינה.
דווקא עליית בגין לשלטון והמציאות בה לא צריך להיאבק, יחד עם הגעת סאדאת לארץ ופעמי השלום שנשמעו גרמו להחלשת הגוש שלא הבין אך אנשים לא מבינים את הסכנה בשלום מדומה זה.
היו קריאות להתחיל ולפעול לסיכול תוכנית השלום המדומה של בגין.
גוש אמונים סירב במשך השנים להתמסד ולהפוך לתנועה פוליטית כי אמרו ששלמות הארץ היא לא של מפלגה כזו או אחרת אלא של כל העם ולכן לא מוכנים להיות חלק ממפלגה, והכריזו כי מטרתם היא רק ההתיישבות והם יהיו תנועה מתיישבת ופועלת ולא סתם מדברת.
ב77 הייתה התלבטות האם להשתתף במערכת הבחירות ובסיכומו של דבר לא התמודדו והכריזו כי הם תנועה פוליטית לא מפלגתית.
בעיקר גרשון שפט קרא להקמת מפלגה דתית חילונית ציונית שתהווה אלטרנטיבה לממשלה ולמנחם בגין ותכריח אותו להתחשב בה. כל חברי הכנסת שפנו אליהם לא רצו להצטרף וטענו כי יש לשנות מבפנים.
לאור הקמת התחיה לא נשארה לגוש ברירה אלא להחליט והייתה החלטת פשרה שחלק מהחברים יוכלו להצטרף לפעילות פוליטית. הרב חנן פורת פנה לפוליטיקה על מנת לסייע לגוש ואמר כי הוא לא יעזוב את הגוש בעוד הרב לוינגר התנגד נחרצות לנושא וטען כי יש להישאר לא מפלגתי.
הפיצול במפלגות הימין הוביל ב1992 לעלייתו של רבין לשלטון ולוויתורים טריטוריאליים. אך מספר חברי הכנסת המתנחלים עלה והם חלק מכלל המפלגות מה שמראה כי המתנחלים לא צריכים יותר מפלגה משלהם אלא מושרשים בכל המפלגות.
המקימים של גוש אמונים פנו כל אחד לדרכו וגרשון שפט הקים את התחייה יחד עם הרב חנן פורת. כולם הסכימו כי אחרי בג"ץ אלון מורה גוש אמונים עבר שינוי גדול. הרב לוינגר אמר כי לגוש קרה מה שקרה לתנועה הציונית והוא עבר מאנשי הרוח לאנשי המעשה.
הגוש גווע כי הסכם השלום השמיט את ההצדקה של הפחד שהוא חי עליה. מועצת יש"ע ואמנה לקחו את תפקיד המיישבים והדואגים ליישובים יחד עם הממשלה והתחייה ייצגו בכנסת כך לא היה צורך בתנועת גוש אמונים יותר.
המחתרת היהודית הובילה להתמוטטות נוספת של הגוש כי מוצב שוב כקבוצה של קיצונים. לא כולם גינו את המחתרת בגוש אמונים.
חלק מאנשי הגוש חברו לרב כהנא. דניאלה וייס נחברה מזכ"ל גוש אמונים. ואמרה כי היא קרובה בדעתה לכהנא. נוצרו שני מחנות במזכירות, אלו שתמכו בוייס ולא רצו דמוקרטיזציה בגוש ואלו שרצו כי תהיה דמוקרטיזציה והחלפה של ההנהגה. טענו כי ההתנהלות של הרב לוינגר וחבריו לטובת המחתרת מרחיקה את רוב העם מהגוש.
ב1988 החלה לשדר תחנת הרדיו ערוץ 7, על מנת לתת למתנחלים פתח נורמאלי לתקשורת.
הגוש הלך והתדרדר בגלל מחלוקות אידיאולוגיות בין ראשיו. הרב לוינגר הלך ונשאר כמיעוט עד לבחירות בהן רץ ב92 ולא נכנס לכנסת. הרב לוינגר אמר כי אנשים לא מבינים כי מהות הציונות היא לא לבנות את הארץ מבחינה חומרית אלא להוות את הבסיס להופעה האלוקית.
