דקארט - הקוגיטו

הקוגיטו – אני חושב – אני קיים:

·         Ego sum, ego existo: הנני, אני קיים. קביעה בגוף ראשון. אין הכוונה ל"אני חושב" ה-קוגיטו (כפי שנאמר ב"על המתודה") הוא אינו הניסוח המדעי הטוב ביותר. (הנני, תרגום טוב כמו שאומרים אבותינו כשעונים לאל). טיעון זה הוא הודאות הראשונית ביותר של דקארט. העצמי מעניק את המשמעות לכל הדברים: משמעות הקיום היא אך ורק ביחס ל"עצמי" (הערך הוא רק סובייקטיבי ואינו אובייקטיבי בשום צורה) => חל מעבר אונטולוגי מהרובד האובייקטים/המושאים לרובד הקיום.

·         האני הוא רגעי/סופי/חולף => ולמרות זאת הוא וודאי. יש דבר בעולם שלמרות היותו רגעי בזמן וסופי ביכולותיו, הוא ודאי וקיים בהכרח => עצם סופי. (עד אז בהיסטוריה של המטאפיסיקה העצם הוא אין סופי)

·         שיטת ההתנסות שמבצע דקארט ב- egoמובילה אותו להגדיר את העצם הסופי. ההתנסות ב-ego היא שמאפשרת לו להגדיר את העצם הסופי. היקש לוגי לא היה מצליח להקיש לשם.

·         כל הדיון מתנהל ברזון מושגי מוחלט: הטלת הספק קילפה את כל המושגים האחרים ונותר אך ורק ה-ego. אין עוד הגדרה ל"היות" ל"אני".

·         לא בדובר ב"אני חושב, משמע אני קיים." הנני אני קיים הוא לא היקש לוגי. לא דבר שמוביל לדבר. זו עובדה מוצקה. אין פה הסקה אלא הסבר.

האני החושב

·         מה התואר המהותי של האני? אני חושב. "הנני, אני קיים [...] כל עוד אני חושב". Res cogitans. טיעון הקוגיטו הוא תשובה על שאלת מהו האני?

·         מהי המחשבה: מושג רחב מאוד. כל דבר שנאמר במובן מסוים בגוף ראשון. כוללת בתוכה את התבונה, דמיון, החושים, וכו'.

·         מעגליות: דקארט:

·         האני (ego) => מחשבה (cogito) => האני (ego)

• הנני – אני קיים: הוודאות הראשונית היא שקיים "עצמי" שיש לו מודעות סובייקטיבית. – המהלך הזה יוצא דופן מאחר והוא מתחיל במשהו שהוא סופי בהחלט, ולרוב מהלכים אלו מתחילים עם מה שהוא בלתי-סופי.  
• מה אפשר להגיד על ה"אני" הקיים? אני חושב. = הקוגיטו. (האני חושב אומר/מבטא את זה שהוא קיים). מושג המחשבה מזוהה עם העצמי
• מחשבה= תפיסה, הטלת ספק, רצון, טיעונים וכו'..
• מחשבה שהיא גם  ברורה וגם מובחנת – היא בהכרח אמיתית. הקוגיטו הוא ברור ומובחן ועל-כן בהכרח אמיתי, וניתן לבסס עליו את הידיעות הבאות שלנו.

קוגיטו כללי:

• פתיחת רובד אונטולוגי חדש המשמש כנקודה ארכימדית.
• הקוגיטו הוא תהליך סובייקטיבי.
• הביקורת על הקוגיטו – מדובר בהיסק לוגי. דקארט טוען שזה לא "היסק" לוגי, זה פשוט מה שזה (ביטוי לכך שאני קיים הוא בכך שאני חושב).
• הקוגיטו הוא רפלקסיבי (טיעון מעגלי) – אני חושב – אני קיים – אני חושב וחוזר חלילה.
• האידאות של דקארט הן נבראות וקונטינגנטיות. זאת בניגוד ובביקורת על האידאות של אפלטון (שהן קדמוניות וטבועות בנו, ולכן הכרחיות). יש בכח להשפיע על האמיתות שמתגלות ע"י האידאות הנכונות – שגם הן (האמיתות) קונטינגנטיות – היו יכולות להיות אחרת (אפילו המתמטיקה יכולה הייתה להיות אחרת – להיבראות אחרת ע"י האל).
• מושג האידאה ושאלת האמת: אדיקוויטיות (ההולמות) – כדי להגיע לאמת צריך שהמציאות תהלום את האידאות. אידאות שמשקפות את המציאות באופן הולם – יהיו בהכרח אמיתיות. אידאה שהיא ברורה ומובחנת תהיה בהכרח אמיתית.
• הקשר בין "ברור ומובחן" לאמיתי - אובייקטים של המחשבה, לפי דקארט, הם אידאות. שאלת התאמתן של האידאות למציאות החיצונית היא שאלת האמת.
• ביקורת מעגליות: סילוגיזם המניח את המבוקש.
• מובחן – מובחן מאובייקטים אחרים. ברור – בהירות האובייקט עצמו.
• הקריטריונים חלים רק על האידאות – האם האידאה עצמה מופיעה באופן ברור ומובחן.
• הבחנה בין העצם המתפשט והעצם החושב: חלוקה דיכוטומית – הפרדה מוחלטת בין השניים. משל השעווה מבהיר את מושג ההתפשטות – הגוף יכול לאבד חלק מתכונותיו, אך לעד הוא ישמר את תכונת ההתפשטות. השכל הוא האמצעי באמצעותו מתקבל מושג של הגוף.

·         העצם החושב הוא אחר באופן רדיקאלי מהעצם המתפשט ולהפך (אונטולוגיה דואליסטית). העצם המתפשט והעצם החושב אינם ניתנים לרדוקציה אחד על השני בשום צורה.

·         עד כאן דקארט אינו מספק מובן אקסיסטנציאליסטי לעצם המתפשט. לא ברור אם הוא קיים. דקארט עוסק במושג זה כדי לתת משמעות לעצם החושב. מושג המחשבה מופיע יחד עם ה"דבר האחר שלו".

·         למחשבה דקארט מייחס גם את הצד המנטלי.

·         דוגמאות: הנפש כדוג' לעצם החושב. הגוף כדוג' לעצמם המתפשט.

·         ההתפשטות היא המדע המתמטי המופשט של הגיאומטריה: להיות דבר גופני פירושו להיות גוף בעל תכונות גיאומטריות יסודיות.