פילוסופיה של העת החדשה: עמנואל קאנט

1724-1804 – לא יצא מעירו קנינסברג במהלך חייו. ידיעותיו נבעו מלימוד עצמאי ע"י קריאה. לימד באוניברסיטה. התחיל את כתיבתו בגיל מאוחר יחסית (פרסם לראשונה בגיל 57). שלושת ספריו המרכזיים: 'ביקורת התבונה הטהורה' (1781, ומהדורה שנייה ב-1788), 'ביקורת התבונה המעשית' (1788), 'ביקורת כוח השיפוט' (1790). חשוב להכיר גם חלק מספריו הנוספים: 'הקדמות' (1783 - יש המלמדים את קאנט דרך ספר זה), 'הנחות יסוד למטאפיסיקה של המידות' (1785), 'הדת בגבולות התבונה' (1793).

'ביקורת התבונההטהורה' עוסקת בהכרה / אונטולוגיה, מה שקאנט יכנה מאוחר יותר, 'ממלכת הטבע'. 'ביקורת התבונה המעשית' עוסקת בחירות. ביקורת כוח השיפוט עוסק בחלקו הראשון במושג היופי ובחלקו השני במושג התכלית. הספר השלישי מנסה לקשר בין תחום הטבע ותחום החירות (תחומים שקיים ביניהם נתק, לפי תפיסתו של קאנט).

ביקורת התבונה הטהורה

קאנט מציין בהקדמה כי ישנו מתח פנימי בתבונה האנושית: התבונה מנסה לענות על שאלות היסוד (האם אלוהים קיים, האם הנשמה נצחית, האם העולם הוא סופי וכו'). יש לנו סקרנות ברמה הבסיסית לגבי שאלות אלו. בעיה היא שהתבונה מעלה שאלות שהיא אינה יכולה לענות אליהן, לפי קאנט. בניגוד לשאלות במדעים המדויקים, אין הכרעה בנושאים אלו, קאנט אף יטען כי לא ניתן להגיע להכרעה בנושאים אלו. התבונה מגיעה לספקנות בגלל חוסר היכולת להגיע לתשובות בשאלות קשות אלו. ספקנות ביחס ליכולתה של התבונה עצמה לספק תשובות. קאנט מציע את הפתרון לבעיה, באופן הבא: אם אנו עומדים בחוסר הכרעה ניתן להשתמש באלימות, והמנצח הוא האחרון שעומד על רגליו. כדי להימנע מכך, עלינו להקים בית משפט, שבו התבונה תקבע לעצמה את החוקים שלפיהם היא פועלת (זוהי משמעות המילה -ביקורת). לדוגמה: חוק הסתירה (לא נקבל פסוק ושלילתו כאמיתיים), זהו חוק של התבונה, ובאמצעותו אנו נבחן את הדברים. חוק הסתירה יגביל את גבול הדיון שלנו. קאנט יטען כי ישנן שאלות שהתבונה לא מסוגלת לענות עליהן. האם אלוהים קיים? היא שאלה שלא ניתן לענות עליה במסגרת התבונה הטהורה. אנו יכולים להכיר באלוהים כסוג מסוים של אידיאה, שהמחשבה עליה מכוונת את הפעילות שלנו בעולם, אך אנו לא יכולים לדעת דבר אודותיו של האל. אנו לא יכולים לדעת האם הוא מתגמל אותנו או לא ועוד.

ביקורת התבונה הטהורה היא חקיקה עצמית של התבונה. ע"י החקיקה הפנימית הזאת, קאנט טוען, נהיה מסוגלים להעמיד את הפילוסופיה כמדע. אם הפילוסופיה תוכל להגביל עצמה, ובכך למנוע את הספקנות, נמצא תחום שניתן לענות על שאלות: זהו תחום הניסיון האפשרי. אצל קאנט, אך ורק אם דבר כפוף לכללי הניסיון (לא רק ניסיון ממשי שלנו), הדבר נמצא בתחום. השאלה האם לעולם יש התחלה, היא שאלה שאינה נכנסת לכללי הניסיון, היא חורגת מעבר לאפשרות הניסיון, על כן אין תשובה לשאלה הזאת.

ניתן על כן לטעון כי קאנט קרוב לאמפירציזם. אם כך, והניסיון הוא אילוץ על כל מה שאנו יכולים להכיר, ביקורתו של דויד יום תקפה- אין לנו שום ידיעה ודאית, אפריורית על העולם, ואין מניעה מהספקנות. פתרונו של קאנט מכונה המהפכה הקופרניקאית- המטאפיסיקה צריכה לשנות את זווית מבטה. לכאורה, המטאפיסיקה טוענת כי הכרתנו מוכוונת לאובייקט / לדבר. האובייקט /הדבר הוא במרכז. אם יש קדימות של הדבר, לא יכולה להיות הכרה אפריורית של הדבר. אם הדבר /האובייקט הוא קודם, ואין הכרה מלבד הכרה ניסיונית, הכרתנו לעולם תהיה אפוסטריורית ('לאחר הניסיון') – ללא הכרחיות וללא קביעות. לכן צריך לשנות: הדבר צריך להיות מוכוון לפי דרגת הכרתנו, ולא הכרתנו מוכוונת לפי הדבר.

בבני האדם קיימת תבנית, המאלצת את הדברים שאני יכול לחוות אותם. למשל, אנו תמיד מוצמדים לתבנית של זמן. לא יכול להיות לי ניסיון של משהו שהוא לא חלל זמני, אין לי ניסיון אם דברים שהם ללא יחס סיבתי כלשהו. כמשל: אנו צריכים משקפיים מסוימים בכדי לראות את הדברים, בלעדיהם אנו לא יכולים להתנסות בדברים מסוימים. תחום הניסיון האפשרי, כל מה שחייב להיות בתבנית מסוימת (חלל זמני, יחס סיבתי, בעל איכות וכו'). רעיונו של קאנט היא כי המסגרת היא אינה מחולצת מהניסיון, אלא אנו מטילים אותה על המציאות. אנו מגדירים אותה ע"י התבונה, ובא אנו יכולים לדבר על הכרחיות.

המתודה של קאנט: מתחילים בכך שיש לנו ניסיון מסוים (הבחנות של כמות ואיכות, למשל), ואז נשאל השאלה אודות התנאים ההכרחיים של אפשרות הניסיון. אלו התנאים המאפשרים את קיומו של הניסיון.

משמעות המהפכה- אנו לעולם לא נוכל להכיר את הדברים עצמם, אנו יכולים להכיר את הדברים רק כאשר הדברים כפופים לניסיון האפשרי. על כן יש לנו את ההבחנה בין הדבר כשלעצמו-אותו אנו לא יכולים להכיר, ובין התופעה- אותה אנו יכולים להכיר. לעולם נוכל להכיר את הדבר כמושא של ניסיון אפשר. קאנט חושב שבכל זאת צריך לקבל את ההנחה כי יש להכיר בדברים כשלעצם. אך מנקודת המבט של הניסיון, אין צורך להכיר בדבר שכזה. (צריך לשים לב כי קאנט במהלך הזה, חורג מכלליו שלו – ומקבל דבר שלא נובע מהניסיון האפשרי. הוא מעוניין להימנע מאידיאליזם). יש לנו מרכיב פסיבי של קליטה, ומרכיב יותר אקטיבי שהוא הצורה שאנו מכילים על הדבר / האובייקט. מה שכן ביכולתנו הוא לחשוב על הדבר כשלעצמו, לכן הוא כפוף לתנאי המחשבה.

חלוקה נוספת של המערכת של קאנט: מערכת אפריורית נותנת לנו את המסגרת של הניסיון האפשרי. המערכת הזאת מורכבת משתי תת קבוצות: הסתכלות – חלל וזמן, ומושגים- סיבתיות, עצם, כמות, איכות, אפשרות, הכרחיות וכו'. זהו התחום של המושגים הטהורים – קטגוריות. מדובר בשני אופנים, אופן פסיבי יותר במידה מסוימת, נתון לי. כאשר אני קולט, חש בדברים, אני חש בהם בתוך מסגרת של צורה מסוימת, האופן בה הם מופיעים הוא האופן של חלל וזמן. החלק השני הוא השכל. בשכל יש מן האקטיבי. השכל הוא האופן שבו אני יוצר מושגים, כאשר למושגים יש מושגי יסוד (מושגי השכל הטהורים, שהם המאפיינים הבסיסיים של הדברים). שילוב המערכת הזאת יחד נותן לי את הניסיון: מה שאני קולט+ מערכת החלל והזמן+ מערכת הקטגוריות= ניסיון.

החלק הראשון של הספר נקרא תורת היסודות (אנו לא נעסוק בעיסוק של קאנט במתודה): החל הראשון של תורת היסודות עוסק באסתטיקה הטרנסצנדנטלית. בתרגום ישיר: הסתכלות על התנאים ההכרחיים לאפשרותו של הניסיון – אלו החלל והזמן. לאחר מכן, בתורת היסודות יש את הלוגיקה, המתחלקת לאנליטיקה (עוסק במושגים הטהורים וגם 'בחלק החיובי': המסגרת המושגית והלוגית של הניסיון) ודיאלקטיקה (זהו החלק הביקורתי של קאנט, שבו הוא מבקר את האפשרות של הוכחת קיומו של האל, אפשרות של הכנסת רעיון של נשמה או עצם במובן של דקארט, את שאלות הנצחיות ואינסופיות של העולם).

פילוסופיה של העת החדשה - סיכומים