חברה ופוליטיקה בישראל - סיכום

שיעור 2 - חברה בשבי הפוליטיקאים / יונתן שפירא

חשיבות המפלגות - פוליטית, כלכלית, חברתית וביטחונית. שפירא במאמרו מציג כיצד מפא"י, בשנות ה-30, הצטיינה בפעילות כלכליות וארגונית של היישוב. בנושאי הביטחון - בעקבות פרעות בין יהודים לערבים, בן-גוריון מחליט לקחת לידיו את נושא הביטחון ולעצבו. לקראת הקמת המדינה הפוליטיקה אף לקחה על עצמה לגבש את מושג האומה היהודית.

שיעור 3: מפלגות ואמון הציבור / אפרים יער-יוכטמן

המאמר בא לבחון את מעמדן של המפלגות הפוליטיות בישראל בקרב הציבור היהודי, מנקודת ראות של האמון שציבור זה מביע כלפיהן. רמת האמון בכנסת ובממשלה נתונה לתנודות גדולות יותר מאשר המוסדות האחרים. וזאת בגלל מספר סיבות אפשריות:

1. המפלגות מבטאות את הפילוגים הקיימים בחברה הישראלית, בעוד שרוב הציבור שואף לחברה יותר מלוכדת ומאוחדת.
2. הרכב הכנסת והממשלה בנוי על בסיס מפלגתי, ומשום כך כנראה הם נתפסים כמייצגים של אינטרסים מפלגתיים.
3. הציבור סולד מן התרבות הפוליטית שהכנסת והממשלה יצרו, במיוחד בכל מה שקשור למקח וממכר הנהוג סביב הקמת הממשלה.
4. סיבה אפשרית נוספת לחשדנות הציבור כלפי המפלות נעוצה במה שניתן לכנות דואליות מבנית. הכוונה היא לכך, שמפלגות פוליטיות טוענות בדרך כלל כי דרכן ומטרותיהן הן לטובת המדינה וכלל הציבור, ובו בזמן מייצגות ופועלות, למען האינטרסים וההשקפות של מגזרים מסוימים בחברה.

שיעור 4:  ההגיון הפוליטי של רפורמות בשיטות בחירה דמוקרטית / גדעון דורון

חשיבות כללים במערכת בחירות - הם מבטיחים יציבות בתהליכי קבלת ההחלטות הפוליטיות ועוזרים לצמצם במידה מה את אי הוודאות והשרירותיות, שלעיתים עושים בבחירתם אזרחים ופוליטיקאים. אנשים מניחים כי קיים קשר ישיר בין שיטת הבחירה לבין התוצאות שלה, וכדי לשנות את התוצאות הם מבקשים לשנות את השיטה דחופות.

דורון טוען כי שיטת בחירה ספציפית אשר משקפת את העדפות הבוחרים איננה קיימת. אין בכלל אפשרות מעשית לשיטה כזו כיוון שאין באמת שיקוף של מידת התמיכה במועמד

שיעור 6 : ישראל – מדינת חוק או מדינת הסדר / יוסף אגסי (2000):

אגסי במאמרו טוען כי ישראל היא אינה מדינת חוק נורמאלית כמקובל במערב, אלא מתנהלת כמדינת הסדר. למשל בקבלת אזרחות לא כתוצאה מחוק מסוים אלא ע"י מפרשי החוקים (שרים). זהו חוק הסדר וחוק מדינה.

הנושאים העיקריים במאמר: תפקידה של חוקה; מדינת חוק נורמאלית מול מדינת הסדר; ההיגיון הפנימי של מדינת הסדר; מקור ההסדר; ישראל במדינת הסדר; מדינת ההסדר והשאלה הלאומית; וחוק השבות כיום.

שיעור 7: תהליך הריבונות לא הושלם / בשארה עזמי (2000):

הכותב מציע דמוקרטיה רב תרבותית. "לא רק דרישה מהמדינה שתכיר בערביי ישראל כמיעוט לאומי, אלא גם דרישה מערביי ישראל שינהגו כעם ולא כקבוצה של חמולות ועדות" הדגם הזה לא ביקורתי רק כלפי המדינה אלא נגד המיעוט הערבי.

הערבים הישראלים צריכים להקים להם מוסדות לאומיים משל עצמם, לא בכדי להתנתק מהמדינה, אלא זו הצורה האינטגרטיבית היחידה בהם יכולים לחיות במדינה ועדיין לשמור על לאומיותם ותרבותם כאזרחים שווים.

הכותב מציע להקים דמוקרטיה רב תרבותית שבה יש הפרדה בין דת למדינה

שיעור 8 : עדה ועדתיות בפרספקטיבה היסטורית / ליסק משה (1996):

ליסק דן במאמרו על מידת החפיפה בין זהות עדתית לבין מעמד חברתי כלכלי- הרצון לשמר תרבויות מוצא.

מה שמזין את השסע - מידת הדתיות והיחס למסורות הדתיות-העדה מזרחית שלא מונעת מגע עם חילונים לעומת החרדים בירושלים. ראשיתה בין האשכנזים לספרדים בישוב הישן החרדי.

השתלבות במפלגות -  ארגונים קמו כמפלגות אידיאולוגיות אך המודעות של עדות המזרח לא היתה רבה לזרמים ותנועות לאומיות, שהביאה להשתלבות איטית במסגרות מדיניות מפלגתיות.

עדתיות משולבת – המאמץ  לטיפוח עדתיות שיש בה מיזוג או שילוב של מסורות אשכנזיות-חרדיות ומזרחיות-מסורתיות לידי מקשה אחת, נושאי הדגל הם תנועת ש"ס.

אתניות סמלית – זיקה נוסטלגית חזקה כלפי התרבות של דור המהגרים הראשון, אהבה וגאווה במסורת, המסורת כשלמות אחת.

עוד מאמר: קימרלינג ברוך /"קץ שלטון האחוס"לים"

אחוס"לים משתייכים לרוב למעמד הבינוני, ולכן עשויים לכלול בתוכם גם מזרחים ודתיים שאימצו השקפות עולם ואורח חיים המזוהה עם האחוסליות והאינטרסים שלה.

האחוס"לים בנו את החברה והמדינה, ניצחו במלחמת 1948, עקרו את הערבים, קלטו את המהגרים היישר אל תוך כור ההיתוך.  מאז העשור השלישי הם מאבדים בהדרגה מכוחם.

בשנות ה-2000 ניתן לראות את "אקורד המסיים" בממשלת האחדות עם הליכוד. האחוסלים המסיימים את דרכם הפוליטית משמשים חוליית קישור בין העבר המפואר אך שנוא בעיני רבים לבין העתיד שטמונות בו אולי חלופות. ברק ונתניהו סולקו משום שלא שיחקו לפי הכללים החדשים.

שיעור 10: שינוי השיח הביטחוני בתקשורת... (פרי, 2001)

·   עד שנות השישים: "עידן המלחמה הטוטאלית"/ המיליטריזם האזרחי/עידן הדמוקרטיה המתגוננת – תרבות של מלחמה טוטאלית – גיוס המוני מרצון; עליונות מוחלטת של הממשל; מדיה בבעלות הממשל עד כדי קביעה מי יהיה כתב צבאי, בכל אחת ממערכות העיתונים. היה צריך לקבל אישור ממשלתי כדי למנות כתב צבאי.

·   עשר השנים היחידות ללא מלחמה היו בין מלחמת קדש למלחמת ששת הימים.

·   מחתימת הסכם השלום עם מצרים (1979) ועד האינתיפאדה הראשונה (1987) היה "עידן המלחמה המוגבלת" – לא מלחמה טוטלית.

·   שנות התשעים נחשבו לעידן בתר מלחמתי – עידן פוסט מלחמתי. (כאמור, גם בעולם).

אירועים חשובים שהשפיעו על "השיח הביטחוני"

·   מלחמת יום כיפור – אוקטובר 1973. לצבא היה מידע מוקדם על הקורה במצרים ובסוריה. המערכת הפוליטית לא נערכה כהלכה, אבל לתקשורת היה מידע מוקדם, והיא בחרה שלא לפרסם, בנוסף -  רה"מ ושר הביטחון נפגשו עם ועדת העורכים וביקשו מהם לא לפרסם כדי לא ליצור פאניקה. ועדרת העורכים "הכתה על חטא" על כך שלא פרסמה את הדברים, מה שהוביל לכך שהתקשורת הפכה להיות יותר חקרנית ופחות מגויסת.

·   מלחמת לבנון, יוני 1982. מלחמה שהחלה כדי לבער את קיני המחבלים בלבנון. המלחמה התחילה כמבצע מוגבל של 40 ק"מ ונמשכה 18 שנה. במהלך המלחמה, לראשונה תוך כדי מלחמה, התקשורת ביקרה, ודרשה את חקירתו של שר הביטחון, אריאל שרון לאחר אירועי סברה ושתילה ב-1983.

·   אירוע נוסף שהביא את התקשורת לביקורת: "יום כיפור" של השב"כ – קו 300 בשנת 1984. קו אגד שנחטף בדרך מת"א לאשקלון, צה"ל והשב"כ השתלטו על האוטובוס, ולטענתם כל המחבלים נהרגו. עיתון "חדשות" פרסם למחרת צילום בו נראה אחד המחבלים מורד מהאוטובוס חי. חקירת הפרשה הובילה לכך שאחד מאנשי השב"כ הרג את השבוי.

הסיבות לשינויים בשיח הביטחוני:

·   קולקטיביזם

·   אינדיבידואליזם.

שיעור 11: מיתוס ומציאות השוויון בין המינים:מעמד האישה בישראל / יעל ישי :

מטרת המאמר להציג את גודל הפער בין נשים וגברים ולהציע הסברים למה. הפער בין גברים ונשים מוגדר כשסע מיני. עד כה לא הוגדר כשסע, כי הגברים והנשים מקיימים חיים משולבים, הנשים עצמן מפוזרות בכל רמות האוכלוסייה, מיתוס השוויון.

הפירמידה הפוליטית – הפער הוא הגדול ביותר בין גברים ונשים בא לידי ביטוי בחיים הפוליטיים. ישראל מאשרת את הכלל האוניברסאלי של ייצוג לא יחסי של נשים, אפילו הענקת זכות בחירה בראשית הישוב לא תרמה למצב. הייצוג בממשלה ובכנסת זעום (היום המצב השתפר). שאלה נוספת עד כמה אנשים שכן בפוליטיקה מעלות על סדר היום הציבורי נושאים נשיים. אנשים גם בארגונים ציבוריים תופסות עמדות פחות בכירות.

ההסברים האוניברסאליים לפער המיני: הביולוגיה והחברה:

הסבר ביולוגי – מבנה הגוף והמוח. בישראל יש נסיבות מיוחדות. הדת. הצבא – מדינה במצור, מבחינה מלחמתית אנשים עזרו פחות והן אינן ממלאות תפקידים קרביים ולא עושות מילואים. אישה משפחה ומדינה – מרכזיות המשפחה בחיים החברתיים- המפתח טמון במשפחה. ההבחנה בין פרטיים לציבוריים- משפחה מונעת ע"י יצרים, אהבה ושייכות לעומת החברה שמונעת ע"י צדק.

שיעור 11: "שוות ערך תקשורת ומבט פמיניסטי על התקשורת הישראלית"/ דפנה למיש

במאמרה המחברת מציירת את התקשורת כמי שממשיכה להטמיע ומחזקת את הגישה הפטריאכלית. לפי מאמר זה הנשים מוצגות באופן יחסי הרבה פחות מגבים,אם הן כבר מוצגות אז זה בתור כאשתו של.. אמא של.. וכדומה. הנשים כמו כן מוצגות כפאסיביות מניפולטיביות  רגשניות, תלותיות (סטריאוטיפים), הנשים לא נתפסות כסמכותיות ולכן לא יובאו לטלוויזיה לדון בנושאים משמעותיים, בפרסומות נשים מופיעות כדוגמניות  (נשים צעירות יופיעו הרבה יותר מנשים מבוגרות. הנשים מוצגות בפרסומות כנהנות מהאלימות ואף  מעודדות אלימות מינית.

חברה ופוליטיקה בישראל

חברה ופוליטיקה בישראל: פמיניזם ומעמד האישה

פמיניזם, מעמד האישה בישראל

המילה פמיניזם באה מהמילה פאם אישה בצרפתית.

הגל הפמיניסטי הראשון התחיל לפני מלחמת האזרחים האמריקאית כשנשים נלחמו על זכות בחירה. מאבק ליצירת שוויון חוקי בין נשים לגברים. שנשים יוכלו להביע את דעתם כמו גברים.

לאט לאט הבינו שהמאבק הוא יותר עמוק מ"זכות בחירה", ועם התקדמות הזמן חלה רגרסיה במעמד האישה, במלחמת העולם השנייה. הנשים הפסיקו לתקופה להלחם על מעמדן.

סוף מלחה"ע השנייה, שנות ה- 60 זה הוא הגל הפמיניזם השני והמפורסם.

מה הביא לגל הפמיניזם?

 שינויים כמו: יותר שעות פנאי לנשים, התפתחות טכנולוגיה – מכונות כביסה, מדיח, סייעו לנשים והחליפו את תפקידן המסורתי בבית.

הוגות פמיניסטיות מרכזיות: ווירג'יניה וולף -  כתבה ספר "חדר משלך", הרצתה על מה אישה צריכה לעשות כדי להיות סופרת. היא טענה שאישה צריכה בשביל לכתוב חדר משלה, וכסף. כלומר, עצמאות כלכלית ומרחב פרטי משלהן. אין טעם לדבר על מאפייני אישה כאדם ויוצר בלי חופש מרחב וכסף.

סימון דה בובואר – כתבה עבודה "המין השני" – הטענה המרכזית היא שלמעשה יש רק מין 1 בעולם, הגברים, וכל מה שמסביבו זה המין השני – הנשים, שהן משהו משני לגברים. הגברים הם המרכז.

בטי פרידן – כתבה את המניפסט "ההילה המיסטית הנשית". יצאה נגד גבריות ונגד כל מה שקשור לתופעות נשיות – דיכאון, עקרת בית מושלמת, אלכוהוליזם, פנטזיות מיניות. היא אומרת שכל זה מיוחס לנשים כי הן נחותות. הספר הזה עורר הזדהות רבה ואת גל המהפכה השני.

אדריאן ריץ' – "יילוד אישה", מדברת על מוסד האימהות.

נעמי וולף – "מיתוס היופי" – מדברת על איך שהתקשורת מציגה נשים.

דברים שחשוב להבין כרקע לשיעור:

נשים הן לא מיעוט, הן צריכות לחיות ביחד בשלום עם גברים ולכן אי אפשר להלחם בגברים, אלו שנלחמות על זכות בחירה לאו דווקא משנות משהו בתור נשים.

זרמים מרכזיים בפמיניזם: יוצאים מנקודת הנחנה שבעיית מעמד האישה היא בעיה עמוקה וחמורה.

1-      פמיניזם ליברלי מתון – שואף לשוויון ושילוב נשים בתוך החברה – בפוליטיקה, במקומות עבודה, שהנשים יהיו בדיוק כמו הגברים. שיהיה שיוויון חוקתי, שוויון בפועל. לעשות זאת על ידי חינוך, לטפח נשים שיהיו מודעות למקומות שהן יכולות להגיע אליהן, וללמד גברים שנשים הן שוות. שתהיה השקפת עולם שנשים וגברים הם שווים – גברים יישבו בבית ויגדלו ילדים ונשים יפתחו קריירה.

2-      זרם פמיניסטי סוציאליסטי – טוען שנשים מנוצלות על ידי גברים כמו כל ה"פועלים" שמנוצלים, הן לא מקבלות שכר על עבודתן בבית, הקפיטליזם הוא זה שמשריש בתוכו את הבעיה – בעיית הפועלים ובעיית המגדר. זה התיאוריה המרכסיסטית בהשלכה על המעמד הנשי. יש המון ביקורות על הזרם הזה – מה קשור מרכסיזם לנשים? למה מאשימים את הקפיטליזם בבעיית הנשים?

3-      פמיניזם רדיקלי – טוען שנשים יותר טובות מגברים. נשים יותר חזקות. הגבר הוא האויב. זרם שיוצא נגד הזרם הליברלי הנתון – טוען שאי אפשר לטפל בבעיה על ידי שילוב הנשים אלא על ידי שבירת כל המוסכמות והבנת מחדש שנשים טובות בדיוק כמו גברים ואף יותר.

פמיניזם בישראל:

בעיית מעמד האישה בישראל קשה יותר . הסיבות:

הדת היהודית – המפלה נשים, מוסדות כמו בתי דין שמפלים לרעה נשים, הבעיה מושרשת בשת זו מהיסוד. מדינת ישראל בשל היותה יהודית מפלה נשים מלכתחילה.

קיבוץ גלויות – מדינת ישראל מקבצת בתוכה עדות ותרבויות שונות, שלכל אחת מהן יש יחס אחר לאישה, מנהגים שונים ומעמד אחר לאישה בתוך העדה. במדינה בה יש כור היתוך – אוכלוסיות מתרבויות שונות, מעמד האישה נמצא בבעיה עוד יותר קשה.

למשל – הצד הספרדי עוד מימי קום המדינה התייחס לנשים באפליה יותר מאשר האשכנזים שהגיעו ממדינות אירופה ה"נאורות" יותר בהן מעמד האישה טוב יותר.

בתקופת היישוב רצו שהמדינה תקום על בסיס שוויוני. הייתה תנועת הפועלות, תנועת הדסה, ויצ"ו (שנות ה 20), הן נאבקו למטרת זכות הצבעה לנשים והשיגו את זה.

עם הקמת המדינה היה בארץ מיתוס מפורסם " מיתוס השוויון" שטען שבישראל בשל היותה סוציאליסטית נשים וגברים יהיו שווים, הן יעבדו בשדה בדיוק כמו הגברים.

במהלך השנים אנשים הבינו שזה מיתוס, שהתנפץ. נשים אכן עבדו באדמה אך גם בישלו וניקו, עבדו במכבסה ובבתי התינוקות.

בשנות ה-60 של גל הפמיניזם הגדול הרעיונות חלחלו גם לארץ.

ב 1975 הקימו ועדה שמטרתה לבחון את מצב הנשים בישראל. שנתיים אחר כך פורסמו הממצאים שהוכיחו כי אכן ישנה אפליה מאוד גדולה של נשים בישראל.

באותה התקופה התחדש הגל הפמיניסטי הישראלי השני – 77- מארשה פרידמן הייתה מרכזית בו. היא יצאה לסיורים שיסבירו לנשים את הערך האמיתי שלהן ומה הן שוות. נשים התחילו לצאת מהבית, ללמוד, לעבוד. מכאן ואילך נראה מגמת שיפור .

מי שהחזיק בגל הזה היו האשכנזיות בעיקר – ונשים שהגיעו מארה"ב (אחוס"ליות).

בשנת 91 ארגון אל פנאר של נשים פלסטיניות פעלו למען נשים פלסטינאיות בישראל.

בשנת 96 קם ארגון "אחותי" לנשים מזרחים בארץ, מנהיגתו ויקי שירן, ארגון שפועל למען זכויות הנשים המזרחיות.

בשנת 87 הוקמה קל"ף – קהילה לסבית פמיניסטית.

בישראל חל שיפור גדול ביחס לנשים. אבל: עדיין יש את בעיית שוק הפורנו. בארץ יש בעיית סחר בנשים. בישראל במשך שנה נעשה סחר של 3000 נשים. גם נושא ההטרדה המינית נמצא באור הזרקורים בשנים האחרונות (קצב...). המעמד הכלכלי של נשים השתפר לעומת זאת, אך זה הביא לעלייה באחוז הגירושין וגם לעלייה באחוז האמהות החד הוריות.

***גולדה מאיר – ראש הממשלה האישה הראשונה, עזרה לפמיניזם. נאמר עליה שהיא הייתה הגבר היחיד בממשלה. היא אישה, שנבחרה על ידי העם בשלטון דמוקרטי.

הנושא הביטחוני – גרם לנשים להיות במעמד נמוך יותר. הן מקבלות תפקידים פחות תפקידים בצה"ל, מה שגם גורם להן באזרחות להתקבל לעבודות פחות חשובות.

עיקרי השיעור בנוגע לישראל:

הדת מפלה נשים

מיתוס השוויון שהתנפץ

נושא הביטחון  – התפקידים בצבא ובאזרחות.

תקרת הזכוכית – יש שוויון חוקי בין נשים וגברים, הם שווים כביכול, יש גם אפליה מתקנת, אך מבחינת החברה – החינוך, העניין מושרש, יש תקרה שמהווה חסם לנשים, אותו הן לא יכולות לעבור לא משנה מה הן יעשו.

תעסוקה – משכורות נמוכות לנשים. האם מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה מצליחה? למה תמיד האישה היא זאת שעומדת מאחורי ההצלחה ולא גבר מטפל שנשאר בבית עם הילדים?

התפקיד הכפול – נשים צריכות לבחור בין משפחה לקריירה.

מיליטריזם – מדינה שנמצאת תמיד באיום – הגבר הוא הלוחם ולכן מעמדו בחזית והאישה תפקידה להמשיך להוליד צאצאים כדי להבטיח את המשך קיום האומה.

חברה ופוליטיקה בישראל: צבא ותקשורת

צבא, מלחמה ותקשורת בישראל:

הצבא כמעצב של החברה והפוליטיקה הישראלית.

ישראל נמצאת בסכסוך מתמשך עם כל מדינות ערב והפלסטינים, סכסוך שמשפיע על הפוליטיקה:

*התקציבים ברובם נאלצים ללכת לביטחון, וכך מוזנחים החינוך , הרווחה וכד'.

אי אפשר להתפנות לטפל בנושאים אחרים כאשר הביטחון עוד לא מובטח.

* הסכסוך יוצר מיליטריזציה תרבותית – אדם בישראל נמדד לפי התפקיד בצבא, הצלחתו נמדדת לפי קשריו מהשירות הצבאי, אפילו ראשי הממשלות והשרים הבכירים ברובם מגיעים מהצבא.

*פן חיובי – הסכסוך מבחוץ יוצר אחידות מבפנים. העובדה שישראל שנמצאת באיום מתמיד גורמת לליכוד החברה הישראלית. בתקופות מלחמה מתחזקת הסולידאריות.

ההנחה הבסיסית אומרת שמלחמה מביאה לקונצנזוס, שבדמוקרטיה מלחמה היא גורם מלכד. יש תחושת התגייסות, אחדות גורל, מפתחים יותר הזדהות עם הממסד הפוליטי. המלחמה עוזרת להוציא את האגרסיות והתוקפנות של הציבור על אחרים מחוץ למדינה ולא אחד על השני. כל האווירה במדינה משתנה. גישה זו מכונה במדעי החברה : "גישת גורם – תגובה". (גורם – מלחמה. תגובה – סולידאריות).

החיבור בין לאומיות למאבק צבאי היה טבעי עוד בתקופת של המדינה שבדרך. מ-48 הדברים נמשכו, יש מדינה, עולים חדשים, שישר רצים לקרב ולעיתים גם נהרגים, דבר שהפך את ישראל במשך שנים להיות מוגדרת כאומה במדים. השיא של הגדרה זו הייתה שמלחמת ששת הימים – ניצחון מהיר, כיבוש שטחים והגדלת שטח המדינה, תקופת יפי הבלורית והתואר. בימים אלו להיות קצין בצבא היה נחשב.

התחושה של הימצאות בכוננות מתמדת התחזקה ב 73. למדינה יש סמלים ומיתוסים רבים שמקורם בצבא.

ישראל היא דמוקרטיה שמתמודדת עם מצב של מלחמה. נוצרת במדינה סיטואציה שדעת הקהל, באופן גורף, גורסת כי רק כוח צבאי הוא אמצעי מתאים לביטול איומים שנתפסים כסכנה לביטחון המדינה. אחוז מאוד קטן של הציבור חושב שאפשר לפתור את הסכסוך שלא באמצעים צבאיים (בדיפלומטיה).

התוצאה היא ששימור הביטחון הוא היעד מספר אחד של הפוליטיקה בישראל. כתוצאה מכך הצבא הוא אחד המוסדות החזקים והאהודים והזוכים לאמון רק ביותר מהאזרחים.

אחת התוצאות של המצב היא שהצבא לוקח חלק בתהליך קבלת ההחלטות הפוליטי. זה אמור להיות שממשלה מחליטה והצבא מבצע, אך בפועל מה שקורה הוא שהצבא שותף בהחלטות.

ממלחמת לבנון חל פיחות הדרגתי במודל של מדינת ישראל כאומה במדים. החברה הישראלית הופכת פחות ופחות מגויסת. זה קורה בגלל חוסר הסולידאריות בשל הדשדוש של מדינת ישראל בבוץ הלבנוני, לא רואים תועלת בהימצאות בלבנון, לציבור יש ביקורת על התנהלות הצבא בלבנון (למשל -  סברה ושתילה). לאחר מכן האינתיפאדה נותנת עוד מכה. הצבא נכשל בביצוע משימות שיטור. הצבא הופך לפחות פחות צבא העם. הצבא מצמצם תפקידים עם הזמן, אין לו אינטרס כבר לגייס את כולם, הוא מוותר על אנשים שפעם היו מתגייסים מסיבות כלכליות ואחרות. גם בקרב הציבור אחוז המתגייסים הולך ויורד. כבר לא ברור כשמש למי שמסיים י"ב שהוא הולך לצבא. יש מגמה מתרחבת של אנשים שמעדיפים מרצונם לא לעשות צבא.

הגלובליזציה מחלישה את מדינות הלאום, אנשים מעדיפים חיים טובים ושקטים והצלחה כלכלית על פני לאומיות ופטריוטיזם. פעם אנשים צמצמו את איכות חייהם למען איכות המדינה. כיום אנשים מעדיפים לא להתגייס כי חייהם השלווים והאינטרסים האישיים עדיפים להם. מתחילים לראות גלים של אנטי מיליטריזם בישראל. רוצים לכונן מדינה אזרחית ולא צבאית, חיים קפיטליסטים, אינדיווידואליזם וליברליזם מאשר מיליטריזם.

הפרופיל הסוציולוגי של החברה האזרחית משתנה. הגישה של מיליטריזם משויכת בחתך של שסעים בחברה הישראלית לאשכנזים, מהמעמד הבינוני הגבוה. אלא מרכיבים את הצבא.

צבא ותקשורת:

הפיחות שחל בחשיבות הצבא בחברה הישראלית מושפע ומשפיע על סיקור הנושא על ידי אמצעי התקשורת. מעמד הצבא התערער בין היתר על ידי אמצעי התקשורת. הם גם יוצרים את היחס השלילי כלפי הצבא וגם מושפעים מיחס זה.

5 תקופות של סיקור התקשורת את הצבא:

1 – עד שנות ה 60 : עידן המלחמה הטוטאלית. החברה מאוד מיליטנטית, גיוס המוני מרצון, אמה"ת בבעלות המדינה, קובעים אפילו מי יהיה כתב צבאי ומי לא. בצבא העם של בן גוריון אין מושג כזה "זכות הציבור לדעת". יש צנזורה קשה. הרדיו והעיתונות הם ממשלתיים (למשל – אף אחד לא ידע על פרשת לבון). ב- 67 הניצחון המזהיר רק תורם עוד יותר לסיקור מזהיר של הצבא. הצבא מתחזק בעזרת התקשורת. "פולחן גנרלים" – על כל גנרל יש כמה עיתונאים שמסקרים את פעולתו.

2 -  מלחמת יום כיפור: לתקשורת יש מידע מוקדם לגבי הערכות צבאות ערב, התקשורת בוחרת לא לפרסם את המידע הזה. אחרי המלחמה, אמה"ת מכים על חטא, הם מרגישים אחריות על כך שהיה להם את המידע ולא פרסמו אותו. התקשורת מבינה שהיא צריכה להיות יותר ביקורתית וחוקרת ופחות מגויסת. הטלוויזיה שנכנסת מוסיפה אמצעי סיקור. התקשורת לא מתבטלת,  היא מבינה שתפקידה לסקר ולבקר את החלטות הצבא והשלטון. יש פחות ופחות צנזורה עצמית. ב 77 אחרי המהפך, התקשורת שמאלנית אך הפוליטיקה, שהייתה גם היא שמאלנית, הופכת ימנית.

3 – מחתימת הסכם השלום עם מצרים, 79, עד האינתיפאדה הראשונה, 87: בתקופה זו נכנסים לעידן המלחמה המוגבלת. בתקופה זו גם מלחמת לבנון. התקשורת מבקרת את הצבא ודורשת את חקירת שרון אחרי סברה ושתילה. יש ניסיון מצד הפוליטיקה לנסות לדחות את ביקורת התקשורת עד לאחרי המלחמה, אך זה לא קורה. אמה"ת מבקרים עוד בזמן המלחמה את אופן ניהול המלחמה. גם באינתיפאדה, הייתה ביקורת ישירה על הצבא, על איך הדברים מתנהלים. התקשורת כבר לא מגויסת. היא  בתפקיד משקיף ניטרלי, אך בעיני הציבור היא נתפסת לא כניטרלית אלא כשמאלנית ועוינת. בתקופה זו יש גם את פרשת קו 300, (שנת 84 – אוטובוס נחטף, צה"ל והשב"כ משתלטים על האוטובוס ועל המחבלים, מחבל אחד נהרג והשני מורד בחיים מהאוטובוס. הכותרות מדווחות שהמחבלים נהרגו בזמן ההשתלטות, התמונות מראות כי מחבל אחד ירד חי. מה קרה? סיפורי האמת מתחילים לצאת לאור – צה"ל הרג את המחבל עם לבנה). זה מוריד מערך הצבא בעיני הציבור. התקשורת יותר מתעממת עם הצבא בתקופה זו.

4 – עידן הפוסט מלחמתי: גלובליזציה, אינדיווידואליזם, יותר השתמטות. שנות ה- 90. בשילוב עם אמצעים טכנולוגיים חדשים, זה משנה את סיקור התקשורת. ריבוי הערוצים ונגישות המידע (אינטרנט) מקשים על הפעלת צנזורה בישראל. אנשי תקשורת שמסקרים מלחמות כיום הם יותר אנשי תקשורת ופחות אנשי צבא שמפרשנים באולפן.

מלחמת לבנון השנייה, שבאה אחרי גל של ירידה באמון הציבור בצבא, הביאה גל של פטריוטיזם. לאחר המלחמה המצב מתאזן. כיום סביב המצב בעוטף עזה יש ירידה בתחושת הקולקטיביזם בציבור. יש תחושה שהחברה לא מגייסת ולא פטריוטית. האמון בצבא יורד, האמון בפוליטיקה עוד יותר יורד.

חברה ופוליטיקה בישראל

חברה ופוליטיקה בישראל: העולה והצבר

העולה והצבר – עלייה מאתיופיה ומחבר המדינות

עד כמה השתנה המצב בין גלי העלייה הקודמים (שלמדנו בשיעור הקודם) לבין גלי העלייה הללו? האם נהיה יותר פלורליזם תרבותי?

ארצות הגירה נוספות מלבד ישראל: ארה"ב, אוסטרליה, קנדה...

ההבדל ביניהן לישראל – המניע. לישראל לא מהגרים אלא עולים. ולא כל אחד יכול להגר לישראל אלא רק מי שיהודי או בעל דור קודם יהודי. אי אפשר סתם לרצות להגר לישראל.

בשנים קודמות עלייה לישראל יכלה להיות מתוך מניעים דתיים וציוניים (לפני קום המדינה), אך במהלך השנים האחרונות העלייה נושאת יותר אופי מעשי – בריחה מרדיפות, רצון לשינוי כלכלי וכד'. (לאו דווקא ציונות).

גלי העלייה מרוסיה ואתיופיה מעלים מספר שאלות:

למשל -  האם הם יהודים ומגיע להם לעלות לארץ לפיכך?

 מה גרם לקשיים בעלייה האתיופית?

 תהו בנוגע ליהדותם. (גם לפלשמורה – יהודים שהתנצרו).

 צבעם השחור "סיבך" אותם. רמתה הטכנולוגית של המדינה ממנה הם באו, המקומות בהם שיכנו אותם, רמת הדת בארץ לעומת מה שהם דמיינו, ההשכלה הנמוכה והניסיון התעסוקתי הנמוך – כל אלו הערימו עליהם קשיים בקליטתם. מדיניות הקליטה הישירה טמנה עוד קשיים בשל הפערים במנטאליות ובשל הקשיים שפורטו עד כה.

ומה בנוגע לעלייה הרוסית?

הם הגיעו בשני גליה עליה, כך שהגל השני כבר ידע יותר מה לעשות והיו לו פה יותר שורשים שיקלטו אותו. לגל הראשון עשו בעיות בהגירה, אך לגל השני נתנו לעלות בקלות יתרה.

לעומת האתיופים, יותר קל לרוסים להשתלב. מניעיהם לעלייה שונים, יותר קל להם להשתלב במנטאליות, יותר קל להשתלב בשוק העבודה כי הם בעלי ההשכלה, יש להם אפשרות גדולה יותר לעבוד במקצוע שלהם.

יש להם כיום כוח כמותי פוליטי ותרבותי גדול. יש להם עליונות מספרית על העלייה מאתיופיה.

הבדל גדול בין העלייה האתיופית לרוסית נובע מהעובדה שרוב העולים הרוסים ראו עצמם לא שייכים לישראלים, אפילו בעליונות על הישראלים. הם ראו את ישראל כמקום לשפר את תנאיהם האישיים והמדיניים, ולפיכך נתפסו לפעמים כ"אנטי" ישראלים.

למדינת ישראל עצמה היה גם מניע לכמות העולים הגדולה – לחזק את המספר של האוכלוסייה היהודית בארץ, להיות חזקים מבחינה דמוגראפית.

קליטה ישירה: מדיניות שבאה לתקן את המדיניות של שנות ה- 50. נותנים סל קליטה והעולים צריכים "להסתדר לבד".

תוצאות :הרוסים מגייסים את הידע והכוח המספרי ומצליחים לשפר את מצבם בעזרת מדיניות זו.

האתיופים לא יודעים לעשות שימוש נכון במדיניות הישירה ונגרם עוני ופשע.

גם הרוסים האתיופים סובלים מגזענות, אך האתיופים יותר.

בגלל מספרם הרב של הרוסים יש פחות גזענות כלפיהם. הרוסים דבקים בשפתם וערכיהם, הם מקימים להם ערוצי תקשורת ומפלגות משלהם. 

ראה גם:

ישראל כמדינת הגירה

מדיניות קליטת העלייה בישראל

העלייה האתיופית

העליות הרוסיות

בעיות ואתגרים בקליטת עלייה בישראל 

חברה ופוליטיקה בישראל

השסע העדתי בישראל

השסע העדתי

ישנן 2 גישות עיקריות בנוגע לשסע זה:

1 – השסע הולך וגדל, הרבה דורות אחרי המהגרים, גם הדור השלישי כבר פה והשסע עדיין נשאר, ומצטבר על שסעים אחרים. לשסע העדתי יש נטייה להתחבר לשסע המעמדי: מזרחי = שכבות נמוכות ומעמד כלכלי נמוך. אשכנזי = מעמד כלכלי גבוה, שכבות גבוהות.

2 – השסע הולך ומצטמצם, הדור של היום הוא יותר ויותר דור להורים "מעורבים" (נישואין של אשכנזים ומזרחים). לפיכך, ככל שהמיזוג ה"גזעי" גדל השסע אמור להצטמצם.

מאידך, המיזוג הוא מיעוט, אי אפשר להוציא את השסע העדתי ממנו. בנוסף, יש מי שתומך בהשבחת הגזע, בשימור ייחודה של העדה.כיום יש שליש מהאוכלוסייה הישראלית שמתחתנים בנישואים מעורבים.

כתוצאה מגלי העלייה הגדולים של שנות ה-50, המדינה החליטה לפזר את העולים בתחומי הפריפריה. כך נוצרו לעיתים ערים בפריפריה שהן בעלות עדה אחת בולטת.

הגדרת העדות מאוד מטושטשת בישראל. יש יותר מ- 100 עדות. הגדרות שונות:

#יוצאי אירופה ואמריקה מול יוצאי אפריקה ואסיה.

#אשכנזים מול ספרדים.

#אשכנזים מול ספרדים מול יוצאי עדות המזרח.

#החלוקה הגדולה ביותר: בין העלייה ממזרח אירופה אל מול אסיה ואפריקה.

בתקופת היישוב הישן לפני המנדט, הייתה חלוקה מקובלת של שירותים לפי עדות, לפי הקהילות שגרו בהן. על כן, גם השלטון גרם להתנהג בצורה בירוקרטית ברורה.

העולים מרוסיה ואירופה היו העולים הראשונים לארץ, מארצות אשכנז. הם היו בעלי החזון, הראשוניים, ולכן תפסו את המקומות הטובים – הראשון מרוויח, כל הקודם זוכה. מכאן, שהעולים מארצות אפריקה ואסיה, שהגיעו אחריהם נאלצו להסתדר עם מה שנשאר – תנאים פחות טובים. (אזורי פריפריה)

פתאום מגיעות משפחות מרובות ילדים, מארצות האיסלם, ישנו גידול דמוגראפי באוכלוסייה, יותר תינוקות וזקנים שלא יכולים לקחת חלק במעגל העבודה. רק 15% מהעולים נכנסו למעגל העבודה! היו גם נכים רבים שלא יכלו לעבוד.  לעולים הישנים היו אידיאולוגיות שונות, נורמות וערכים שונים. דבר זה הביא לחוסר תקשורת, פערים ושוק תרבותי. המדינה הייתה צריכה גורמים שיעזרו להתאקלם.

גם מקומות העבודה שנותרו היו פחות "שווים", לא היו וותר ואפשרות לקומבינות כמו שהיו לעולים הוותיקים מארצות אשכנז.

החינוך אף הוא היה ברמה גבוהה יותר באזור המרכז מאשר בפריפריה.

כך נדחקו העולים מהמזרח לתחתית הסולם המעמדי והחברתי בישראל. יש פערים של ממש שנוצרים בין העדות השונות ובין החלוקה אשכנזים – ספרדים.

שיטות לבינוי אומה – איך הופכים העולים לאזרחים מהשורה:

1 – כור היתוך – מיזוג גלויות – קיבוץ גלויות. ערבוב של קבוצות אתניות יחדיו ויצירה של קבוצה אתנית חדשה עם ערכים שמקובלים על כל הקבוצות. כך היה בראשית קום המדינה.

הרעיון היה להכניס אל פס הייצור רומני פולני מרוקאי ועיראקי, לעשות את פעולת כור ההיתוך, ושבצד השני ייצא אזרח ישראל המכיל את כל המאפיינים של אלו שנכנסו לפס הייצור, באופן שווה.

כל עדה תורמת את המאפיינים שלה, בסוף התהליך אמור להיווצר ה"ישראלי החדש".

זה היה החזון, אך בפועל כאשר התיכו את כל הקבוצות לקבוצה אחת נוצר מצב בו הקבוצות נבלעו בקבוצה החדשה. העולים מהמזרח נאלצו לוותר על הערכים שלהם ולתת מעצמם. כלומר, לא נוצר משהו חדש אלא משהו שהיה קיים עוד קודם. הישראלי החדש = צבע עור לבן, בלורית בלונדינית ועיניים כחולות.   יצא אחוס"ל: אשכנזי, חילוני, ותיק, סוציאליסטי, לאומי (ציוני). זה לא היה החזון והכוונה!

הויתור של המזרחים על מאפייניהם הוא "הטמעה".

2 – הטמעה – תהליך כפוי, ויתור על מאפיינים לא מרצון אלא מתוך הכוונה מגבוה. הניסיון ליצור כור היתוך הסתיים בתהליך של הטמעה (כפייה).

3 – טמיעה – מיזוג של קבוצה אחת באחרת\ ויתור על סממני המוצא המקורי (שפה, תרבות, לבוש) מתוך רצון. "ברומא התנהג כרומאי". תהליך זה נעשה מרצון, מתוך כוונה להשתלב בחברה.

*קימרלינג טוען שמטרה המכוונת הייתה ליצור אחוס"לים.

ראה גם:

השסע העדתי בישראל

מקורות השסע העדתי בישראל

שיטות לבינוי האומה

אירועי ואדי סאליב

הפנתרים השחורים

מהפך 77

ש”ס

המצב כיום

שסעים בחברה הישראלית

המיעוט הערבי בישראל

המיעוט הערבי בישראל

– או במילים יפות יותר " ניכור לאומי והשתלבות במערכת הפוליטית הישראלית של ערבים".

תחילת הסיפור בתקופת היישוב – שלטון בריטי בארץ, יש קונפליקט בין הקהילה היהודית לערבית. הכרזת המדינה משנה את יחסי הכוחות. תכנית החלוקה הציעה שטח יותר גדול למדינת היהודים, והערבים שהיו רוב מספרי בארץ חשבו שמגיע להם יותר ביחס למספרם,  וסירבו להצעה זו. כך לאחר הכרזת המדינה החלה מלחמה, הכוללת את כל ארצות ערב. זה רגע חשוב ביחסי ערבים יהודים בישראל.  מלחמת ששת הימים גם היא רגע חשוב ביחסים. בין ההכרזה על המדינה למלחמת ששת הימים קיימים: מדינת ישראל, רצועת עזה שבשליטת מצרים והגדה המערבית שסופחה לירדן. מששת הימים ועד הסכמי אוסלו קיימת גם רשות פלשתינית בישראל- אש"ף.

הקונפליקט בתקופת היישוב: מתחיל ב19 באפריל 1936, המרד הערבי הגדול – לכאורה מלחמת אזרחים. אך לא אחים ולא נעליים, מדובר באותו שטח בו נלחמים אך לא באותו לאום. לא מדובר באחים אלא בשתי ישויות שונות שנמצאות בקונפליקט. כתוצאה מכך מתפתחת תפיסה פלשתינאית והוויה פלשתינאית. פלשתיני = נכבש, מגורש, מוגלה על ידי היהודים. בנוסף ,יש לערבים קושי ברור מול אחיהם במדינות ערב שלא סייעו למצוקתם. קיימות 23 מדינות שחברות בליגה הערבית, כלומר 255 מליון אנשים שלא מסייעים לאחיהם הערבים במדינת ישראל.יש שבר נפשי מאוד קשה בקרב ערביי ישראל דאז (היום פלשתינים). אחרי החלטת הא"ום 181, מלחמת השחרור והכרזת העצמאות מתחיל מאבק אלים שבו ברחו\ גורשו 600 אלף פליטים. הם עוברים לסוריה, לבנו,ן עזה, והגדה, ו150 אלף מהתושבים נשארים בארץ. (20% מכלל התושבים). נשארים בעיקר מהשכבות הנמוכות, הלא משכילות, כפריים שחיו חיים מבודדים מהאוכלוסייה היהודית. יתרה מכך, מתחילים גלי עלייה של יהודים. בשל כך, בשנת 1954 החלק היחסי של הערבים הוא 25 אחוז. בשנת 2000 לפי הלמ"ס החלק הערבי הוא 15 אחוז. רובם מוסלמים והשאר נוצרים בדואים ודרוזים. לפני ששת הימים הם חיו בעיקר בגליל, במשולש, ובנגב- בערים מעורבות.

מ-1948 ועד 1966 יש בישראל ממשל צבאי מלא על ערביי ישראל. משמעותו – מגבילים את חופש התנועה של הערבים ואת זכויות הקניין שלהם. ב-66 מכריז רה"מ לוי אשכול על ביטול הממשל הצבאי, אך עדיין יש המון הגבלות. יתרה מכך, המדינה מפקיעה מערביי ישראל מעל חצי מליון דונם ולוקחת את הפיקוח על קרקעות ההקדש, וכך 40% מהקרקעות שהוחזקו בידי הערבים עוברות לידי מדינת ישראל.

הערבים נחשבים כשווים ליהודי ישראל על הנייר, אך בפועל לא!!

במסגרת מלחמת ששת הימים שטח ישראל גדל פי 2 וחצי עד 3, והוא כולל כעת גם את סיני, עזה, רמת הגולן, הגדה המערבית, ומזרח ירושלים. בשטח זה היו מאות אלפי פלסטינים עוד מ1948 במחנות פליטים. כך מדינת ישראל מגדילה את שטחה אך עושה "עלייה" לכמות גדולה של ערבים.

המיעוט הערבי בישראל נמצא במצב בעייתי – הם צריכים להיות נאמנים למדינה שבה הם אזרחים, אך הם אזרחים בה בעקבות סיפוח (כיבוש). בשנות ה70-80 מעמדם של ערביי ישראל הופך להיות עיסוק פוליטי. תנועות פוליטית ישראליות קוראות ל"טרנספר", להעברת הערבים משטח ישראל. מרבית ערביי ישראל בוחרים לדבוק באזרחותם הישראלית – לציית לחוקי המדינה, ומפתחים הזדהות מהצד השני עם הערבים שהם לא אזרחי המדינה ומצוקותיהם.

***

בפוליטיקה הישראלית הליכוד עולה במקביל לשנים אלו -  וזה לא לטובת הערבים. הערבים מכירים מ-67 במעמדם הנמוך. ב87 פורצת האינתיפאדה, ואחר כך בעקבות הסכמי אוסלו ב93 יש התקוממות

***

הערבים הישראלים מתחילים לצבור כוח פוליטי, הם לא רוצים להתנתק ממדינת ישראל. הם רוצים להיות פעילים בקואליציות בפוליטיקה הישראלית. ב88 קמה המפלגה הדמוקרטית הערבית ברשות דראושה.

הסכמי אוסלו - סדרת ההסכמים שנחתמו בין ישראל לאש"ף כחלק מתהליך השלום, וזכו לתמיכה של ערביי ישראל, התמיכה והתקווה נגמרו ברצח רבין. בנוסף, המהפך הפוליטי של 96 (ביבי) "שם את המסמר האחרון בארונם של ערביי ישראל". זה מכלה את התקווה של ערביי ישראל. משנת 2000 עד 2005 – חלים אינתיפאדת אל אקצה, אירועי אוקטובר – שרון מבקר בהר הבית ושובר את השקט היחסי שהיה עד אותה העת. כך מתחסלים הסכמי אוסלו במיידי, פורצת האינתיפאדה, יהודים מתפרעים נגד ערבים.זה הביא לכך שבשנים האחרונות קרו בהדרגה מספר אירועים, שאחד מהם הוא ההתנתקות החד צדדית של ישראל. יש עליות וירידות ביחסים ובמוראל של ערביי ישראל. זה רלוונטי בתחום התעסוקה, החינוך ובמיוחד הכלכלה. בתעסוקה- שינויים מפליגים במגזר הערבי  -  אם בשנת 49 ,90 אחוז מהמפרנסים הערבים עוסקים בחקלאות, כיום זה בערך 10 אחוז.

נוצרת תופעת יוממות – כל בוקר הם צריכים להגיע, לעשות את עבודתם ולשוב לכפרם, דרך כמה מחסומים כמובן. יש לכך השפעה כמובן על סגנון החיים ואורחות החיים שלהם.

בחינוך – משנות ה50 חל חוק חינוך חינם גם לגבי האוכלוסייה הערבית. זה מביא לעליה דרמטית ברמת ההשכלה בקרב ערביי ישראל, ולידיעת קרוא וכתוב. מאמצע שנות ה80 לומדים באוניברסיטאות בארץ כ-5 אלף סטודנטים ערבים בכל רגע נתון, וסיימו תואר כ20 אלף עד היום. הם לרוב לא מצליחים להשתלב במרחב העבודה היהודי.

מרכיבים בולטים במדיניות כלפי ערבים: 3 תחומים: כפיפות, הפרדה, אוטונומיה.

כפיפות - פעם הכפיפות של הערבים הייתה לממשל הצבאי. ב-66 הוא בוטל והסמכויות עברו למשרד הפנים. יש תקנות לשעת חירום שמשאירות את הערבים כפופים בצורה מסוימת לממשל הצבאי, והייצוג של הערבים בעמדות מפתח הוא קטן מאוד.

הפרדה – הערבים מופרדים פיזית וגיאוגרפית, לומדים בבתי ספר נפרדים, חיים בנפרד, מערכת החינוך מופרדת.

אוטונומיה – לאחוז גבוה מאוד מערביי ישראל יש מערכות נפרדות , עיתונות נפרדת, ערוצי טלוויזיה אחרים. גם מערכת חינוך. יש להם אוטונומיה בתחומים אלו.

שיוך פוליטי של הערבים: המפלגה הגדולה ביותר שביטאה את רצונה הלאומי של ערביי ישראל הייתה המפלגה הקומוניסטית. היא דיברה על זכויות לפועלים, וכך יצרה מכנה משותף ליהודים וערבים באופן טבעי – דרך היותם פועלים. רוב ערביי ישראל הבינו בתחילת הדרך שאין להם סיכוי להקמת מדינה פלסטינית ולביטול מדינת ישראל, אלא שזה יצטרך להיות 2 מדינות זו לצד זו.

בשנות ה70 קמה תנועות בני הכפר, ב76 ראשי הציבור הערבי קוראים לראשונה לשביתה כללית שמטרתה למחות על הפקעת הקרקעות שדובר עליה קודם. בשנים אלו גם קמו הרשימה המתקדמת לשלום, המפלגה הדמוקרטית הערבית והתנועה האסלאמית – כולן מפלגות ערביות.

ייצוג ערבים בכנסת: באופן כללי הוא תמיד היה נמוך יותר מחלקם היחסי באוכלוסייה. מצבם משתפר מאמצע שנות ה90. יש להם קושי לתרגם את מצוקתם לייצוג בכנסת. התארגנות פוליטית ערבית נתפסת כסוג של איום, ולאוכלוסיה היהודית יש קושי להצביע למפלגות הקשורות בתומכים ערבים.

ברמה המוניציפאלית -  הנבחרים בבחירות נבחרים יותר מאינטרסים מקומיים – שלטון החמולות – ולאו דווקא בשל אג'נדות פוליטיות.

התנועות הערביות מתעצמות כיום, יש להם יותר רצון להשתלב בפוליטיקה הישראלית, וזה הולך יד ביד עם תחושת הקיפוח שלהם.

לסיכום - בישראל חברה שסועה. הערבים הם כעשירית מאזרחי המדינה כיום, והם שונים מכלל אזרחי ישראל מבחינת שפה, דת, לאום, תרבות. כל זאת בתוספת שנים של סכסוך, מביא לכך שערביי ישראל הם אמנם אזרחי המדינה אך לא ממש אזרחים שווי זכויות (וחובות).

ראה גם:

המיעוט הערבי בישראל: אפליית ערביי ישראל

המיעוט הערבי בישראל: ראשית הסכסוך

המיעוט הערבי בישראל: שנות השמונים והתשעים

המיעוט הערבי בישראל: זהותם של ערביי ישראל

מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי והאזרחים הערבים בישראל

דת ומדינה בישראל

דת ומדינה בישראל

יש בישראל דתות רבות, מדינת ישראל מקודשת להן, והסיפור של דת ומדינה נהיה עוד יותר מורכב.

"דת" מתייחס לכל הדתות הללו, לא רק לדת היהודית.

הדיון ייסוב על הציר של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית או יהודית או שתיהן.

דגמים  של יחסי דת ומדינה:

*דגם ראשון: דגם דת המדינה, לפי דגם זה מתקיימת דת אחת במדינה, עם חוקים מחייבים והנהגה דתית שפועלת כהנהגה הפוליטית. (מקובל למשל באיראן בתקופת חומייני)

*דגם שני: הפרדת דת ממדינה. בדגם זה המדינה מגינה על חופש הדת, אוסרת אפליה ומקיימת חופש דת ופולחן. (למשל- ארה"ב, שבה יש הפרדה של דת ממדינה, אך העובדה שזה כתוב אצלה בחוקה, לא אומר שארה"ב מצהירה על עצמה כחילונית ודמוקרטית. למרות זאת, ישיבות קונגרס נפתחות בתפילה דתית, יש אנשי דת בצבא ארה"ב, על הדולר כתוב "בעזרת השם"...)

*דגם שלישי: דגם הכנסייה הרשמית. בדגם זה לכנסייה הדתית יש מעמד רשמי מיוחד שאינו פוגע בחופש של בני דתות אחרות. (למשל- אנגליה. לכנסייה האנגליקנית מעמד מיוחד שם, הם יהיו הנציגים הדתיים, אך לדתות אחרות אין הגבלה, הן לא מופלות, מקבלות מימון וכד'...)

*דגם רביעי: דגם הקהילות המוכרות. בדגם זה אין במדינה דת רשמית, אלא המדינה מכירה בקהילות דתיות ומעניקה שירותים וסיוע לכל הקהילות הדתיות באופן שווה. (למשל בגרמניה, שכל הדתות מקבלות סיוע ומשאבים שוויוניים מהמדינה).

מדינה ישראל נמצאת בין "דת המדינה" ל"כנסייה הרשמית".

חופש דת: מידת החופש שממנה נהנה אדם דתי לבד או יחד עם עוד מאמינים, לשמור את מצוות דתו. חופש ללמוד את הדת ולהנחיל אותה, וחופש להמיר את הדת.

חופש מדת: כולל לפעמים את חופש המצפון. החופש להחליט לא להיות שייך לשום דת, לא לסבול מכפייה דתית (למשל לא להכריח להתחתן ברבנות). המחוקק לא צריך להתערב או לאכוף חוקים דתיים. עקרון חוסר המיסוד של הדת: שלא תהיה דת מדינה. שהמדינה לא תתייצב מאחורי שום דת, סמלית וכלכלית.

בישראל- לאופי היהודי של מדינת ישראל יש השפעה של 4 תחומים עיקריים:

1-      חקיקה (משפטי)

2-      מוסדי

3-      תרבותי- חינוכי

4-      פוליטי

אין בישראל דת מדינה במובן הרשמי. המוסדות הדתיים הם לא חלק מהמוסדות החוקיים, אין בסיס חוקתי לדת היהודית או מעמד מיוחד למוסדותיה, אך יש הסדרים חוקיים.

הסדרים חוקיים: חוקים שחוקקה הכנסת בנושאי דת במהלך השנים: חוק השבות, חוק האזרחות,  חוק שעות עבודה ומנוחה, חוק החזיר, חוק בתי הדין הרבניים, חוק חינוך ממלכתי, חוק הרבנות הראשית, חוק איסור הונאה בכשרות, חוק המצות, וכד'.

גם בנושא ההקצבות התקציביות יש אפליה. לכאורה מוכר עקרון השוויון (ובג"צ החיל אותו גם על הדת). אלא ש

במדינת ישראל יש קשר הדוק בין דת ללאום. זה הוגדר עוד במגילת העצמאות, שהיא המסמך המכונן של מדינה ישראל. לכל יהודי שלא נמצא בישראל יש זכות רשמית לעלות למדינת ישראל. כלומר, כל יהודי הוא ישראלי בפוטנציה.

מיהו יהודי? לפי הדת- אימו צריכה להיות יהודיה, או שהוא מתגייר כהלכה. (אורתודוקסים).

כך זה במדינת ישראל, הקושרת דת ללאום.

במדינות אחרות, מתוקנות, שאינן קושרות דת ללאום, ניתן להפוך לאזרח המדינה בכפוף לכמה חוקים בסיסיים- שהם לא על בסיס דת, אלא הגירה על בסיס סובייקטיבי, צריך להראות זיקה למדינה. (דובר שפה, מכיר תרבות, ערכים, להוכיח קרבה לבני המקום, להוכיח שיכול לתרום למדינה וכד'). במדינת ישראל אי אפשר להפוך אזרח על בסיס נתונים אלו. היכולת להפוך לישראלי מותנית ברצונך להפוך ליהודי, או שאתה כבר כזה.

על פי חוק השבות, גם מי שאמו אינו יהודייה, אלא אביו יהודי או סבתו יהודיה, יוכלו (לא כולם) לעלות לישראל ולקבל אזרחות ישראלית. (הוגדר בעקבות השואה).

במהלך השנים הוגשו הרבה בג"צים וגם נפלו ממשלות על רקע הגדרת "מיהו יהודי". זה נושא מורכב מאוד והוא הבסיס הראשוני להגדרת מי זכאי להיות אזרח ישראל ומי לא.

{לאחר שקיבלנו אזרחות, ואנחנו רוצים להינשא:}

חוק שיפוט בתי הדין הרבניים: נישואין וגירושין הן בשיפוט בלעדי של בתי הדין הרבניים.

יהודים, גם שאינם דתיים, אין להם אופציה אחרת אלא להתחתן ברבנות. (וגם להתגרש).

ממזרים לא יכולים להתחתן מבחינת הרבנות של מדינת ישראל.

כוהנים לא יכולים להתחתן עם גרושה.

{אחרי שהתחתנו, ומתנוJ :}

קבורה במדינת ישראל- עד לא מזמן הייתה גם היא במונופול של הדת, ע"י חברה קדישא. משנת 1995 בהחלטה היסטורית – אושרה קבורה אזרחית בישראל. (חילונית). כל אחד יכול כעת לעשות את הטקס שלו- אך זה עניין כספי. כדי להיקבר באופן חילוני צריך כ-ס-ף!

מסקנה: אפשר להתחתן ולהיקבר בצורה אזרחית- אך זה עולה כסף!

בנושא השבת-  הדתיים דורשים שהיתר לעבודה בשבת יהיה רק על בסיס פיקוח נפש, החילוניים מבקשים פרשנות רחבה יותר שכוללת את פקודת העיריות- שגם עיריות יכולות להחליט על שעות פתיחה וסגירה של חנויות. (שזה יעוגן בחוקי עזר עירוניים, באופן פרטני).

מדינת ישראל ירשה המון הסדרים מלפני קום המדינה, גם הסדרי דת. ההסדר המהותי מתקופת היישוב- הסדר הסטטוס קוו: בן גוריון, במטרה למנוע דיון אינסופי, קבע את הנוהל הזה- שתהיה שמירה על אינטרסים דתיים בתחום השבת, הכשרות, דיני אישות, ובעניין החינוך.

הסטטוס קוו הוא גמיש, ונעשים בו שינויים מפעם לפעם. צריך להתאימו להתפתחויות. השינויים בסטטוס-קוו נעשים בשל התפתחויות גיאוגרפיות ודמוגרפיות.

*לשבת יש ערך תרבותי  (בילוי) מלבד ערכה הדתי, יש אלמנטים גם של בילוי וגם של שמירה על הדת. בנוסף, טמונים בשת אלמנטים כלכליים – דתיים מפסידים על סגירת עסקים בשבת, אנשים עם קשיים כלכליים (למשל סטודנטים) רוצים לעבוד בשבת וכו'... כאשר יש הסכם כמו הסטטוס קוו שקובע שהשבת היא מקודשת, והיא יום מנוחה המעוגן בחוק, נפגעים מזה אלו שעבורם שבת היא בילוי, אלה שעבורם שבת היא מקור התפרנסות ואחרים.

הדת היהודית היא עירוב של דת ולאום. רוב הציבור הישראלי הוא מסורתי. הדת היהודית מאפשרת חופש פעולה רחב – כן ללכת לבית הכנסת אך לא לחבוש כיפה, לא להדליק אש בשבת אך כן לנסוע. יש חופשיות רבה.

בגישה קיצונית – גלובלית, כביכול ליברלית, שתוקדש אך ורק ל"דמוקרטיה" ולא ל"יהדות", הפן הרוחני של הדת היהודית יאבד. דת היא גם תחושה לאומית – לא רק חוקים ומצוות.

במדינת ישראל יש קרב מתמיד בין פתק הבוחר, ממשלות פוליטיות, וקבוצות לחץ דתיות. לכן קיים בתח התמידי בין הדת למדינה בישראל.

לסיכום- בסוגיות של דת ומדינה, יהודית מול דמוקרטית, לא כדי לצאת בהכללות גורפות, יש להתייחס לכל סוגיה לגופה. אם המצוות היו נשארות בגדר מצוות ולא בגדר חוקים, ייתכן ויותר חילוניים היו שומרים מצוות. ומסקנה אחרונה וחשובה - צריך להפריד בין דת לפוליטיקה.

ראה גם: 

חברה ופוליטיקה בישראל: דת ומדינה בישראל כ”מדינה יהודית-דמוקרטית”