סיכום באזרחות: גישות חברתיות כלכליות בדמוקרטיה

 

גישות חברתיות – כלכליות בדמוקרטיה

המדינה הדמוקרטית המודרנית הינה יישומו של הרעיון הדמוקרטי על פיו בני האדם מקימים לעצמם מסגרת מדינית שתאפשר לכל פרט לממש באופן המרבי והמיטבי את זכויותיו וחירותו.

במסגרת תפקידה זה על המדינה הדמוקרטית לפעול למימושם של ערך החירות וערך השוויון כאחד: על המדינה לדאוג לפרט ולהבטיח את חירויותיו  ואת זכויותיו של כל פרט ופרט, ובכך לאפשר את מימושו של ערך החירות[1]. כמו-כן על המדינה להבטיח את שלומם ואת איכות חייהם של כלל הפרטים המרכיבים את החברה, ובכך לאפשר את מימושו של ערך השוויון[2].

בתחום החוקי – משפטי ובתחום הפוליטי – משלימים ערכי החירות והשוויון זה את זה.

כשבוחנים את משמעויות החירות והשוויון בתחום החברתי – כלכלי מגלים התנגשות מסוימת בין שני הערכים; התנגשות המשפיעה על דרכי היישום של ערכים אלה במדינות הדמוקרטיות השונות.

משמעויות החירות והשוויון בתחום החברתי – כלכלי

חירות כלכלית – חברתית פירושה החופש של הפרט לפעול ולעשות כל מה שנכון לו על מנת לשפר את מצבו הכלכלי ומעמדו החברתי, ללא מגבלה וללא התערבות בענייניו; מכאן שהמדינה יכולה להתערב בענייניו הכלכליים חברתיים של הפרט במידה מינימאלית, רק במקום שההתערבות חיונית לתפקודה של המסגרת המדינית [גביית מיסים לצורכי ביטחון, למשל] ולקיומו האלמנטארי של הפרט.

שוויון כלכלי – חברתי[3] פירושו שלכל אדם ישנה הזדמנות שווה לאחר להתקדם מבחינה כלכלית ומבחינה חברתית; כלומר - לכל אחד הזכות ליהנות משוויון הזדמנויות בתחום החברתי – כלכלי. המשמעות העקרונית לגבי המדינה היא שעליה להתערב על מנת להבטיח שוויון זה בין אזרחיה.

 

השאלה היא כיצד מבטיחים זאת.

האם בעצם צמצום ההתערבות בחייו הכלכליים והחברתיים של הפרט  והימנעות מהגבלה כלשהי מבטיחה המדינה את שוויון ההזדמנויות, או שמא דווקא להיפך: כדי להבטיח שוויון הזדמנויות אמיתי על המדינה לדאוג בפועל שלכל פרט אכן תהיה הזדמנות שווה להצליח בתחום החברתי כלכלי, כלומר – להתערב במידה רבה בתחום החברתי – כלכלי.

כיצד צריכה לפעול מדינה דמוקרטית, שמטרתה לאפשר לכל פרט לממש את זכויותיו ואת חירותו?

שאלה זו היא הרקע להתפתחותן של גישות חברתיות-כלכליות בדמוקרטיה.

 

אנו נדון בשתי גישות מרכזיות: הגישה הליברלית והגישה הסוציאל-דמוקרטית.

שתי הגישות מקבלות את הרעיון הדמוקרטי, כלומר – את העיקרון של שלטון העם, על-פיו העם [כלל האזרחים] הוא הריבון,  ואת העיקרון המחייב הגנה על זכויות האדם והאזרח של כלל הפרטים. רעיון על-פיו אחד מתפקידי המדינה הוא לדאוג לכך שכל פרט ופרט יוכל לממש את זכויותיו ולמצות את יכולתו בצורה הטובה ביותר.

הגישות חלוקות בשאלה: כיצד משיגים זאת? כיצד צריכה המדינה הדמוקרטית לגשר בין ערכי החירות והשוויון, המתנגשים ביניהם בתחום הכלכלי - חברתי?

הגישה הליברלית

 

הגישה הליברלית נשענת על השקפת העולם המעמידה את הפרט וחירותו במרכז. מדגישה את ערך החירות בכל תחומי החיים, כולל חירות כלכלית. מניחה שחירותו של אדם צריכה להתממש בכל תחומי החיים, וחירות זו משמעה שהאדם אחראי לעצמו בכל דבר ועניין, כולל התחום הכלכלי.

על פי גישה זו על המדינה לדאוג לשוויון פוליטי ושוויון בפני החוק (שוויון משפטי), האוסר אפליה מכל סוג שהוא (כולל בתחום הכלכלי-חברתי), אך עליה להימנע ככל האפשר מלהתערב בענייניו הכלכליים והחברתיים של הפרט, ולכן אין היא צריכה ליזום פעולות להבטחת שוויון ההזדמנויות החברתי - כלכלי. גישה זו מסתפקת לרוב בשוויון הפורמאלי – הבטחת יחס שוויוני לכל הפרטים. התערבות המדינה בתחום החברתי – כלכלי צריכה להיות מינימלית ביותר, והיא נדרשת רק במקום בו ישנה פגיעה בכבוד האנושי ובקיום הבסיסי, האלמנטרי, של הפרט, ובמקרים בהם היא חיונית לקיומה של המסגרת המדינית [גביית מיסים גם היא התערבות, והיא מוסכמה כלכלית יסודית בכל מדינה באשר היא, שכן היא חיונית להבטחת צורכי הביטחון האישי והגנה על שלום הציבור].

הגישה הליברלית מעודדת כלכלת שוק ; יוזמה פרטית ותחרות, כלכלית וחברתית,  בין הפרטים בחברה.  גישה זו מאמינה שאם תינתן לכל פרט ופרט החירות הכלכלית לממש את הפוטנציאל הטמון בו כך יהיה לו, ולחברה שסביבו, טוב יותר.

על-פי גישה זו לכל אחד ישנה הזדמנות שווה, לכאורה,  לקחת חלק בתחרות הכלכלית –חברתית, מעצם העובדה שהמדינה כמעט שאינה מגבילה וכמעט שאינה מתערבת בענייניו של הפרט בתחום זה.

המתנגדים לגישה זו טוענים שהיא מתעלמת מהעובדה שלא לכל בני האדם יש בסיס חברתי – כלכלי ממנו הם יכולים להתקדם בכוחות עצמם. ישנם אלה שחסרים להם הכלים הבסיסיים ביותר – כסף, רכוש, השכלה -  שדרושים כדי להתקדם בסולם הכלכלי והחברתי; כלומר אין להם חופש אמיתי לממש את הפוטנציאל הטמון בהם.

 

העשרה:

הגישה החברתית – כלכלית הליברלית היא שם כולל להשקפות עולם שונות המקדשות את האינדיבידואליזם, זכויות האזרח, הבעלות הפרטית על קניין ופלורליזם. במהלך השנים התפתח שיח ליברלי מגוון שהתמודד עם הרעיון הקפיטליסטי ותוצאותיו. הרעיון הקפיטליסטי, הנמצא בבסיס הליברליזם הקלאסי, הוצג באופן ציורי באמצעות הביטוי "היד הנעלמה" על ידי הוגה הדעות הסקוטי אדם סמית בספרו "עושר העמים" (1776). הטענה הבסיסית היתה כי אם יינתן החופש לאנשים לשפר את חייהם, זה יהיה כאילו הכלכלה תפעל על ידי יד נעלמה, ואותה יד נעלמה היא שגורמת לכך שפעילותו האינדיבידואליסטית של כל פרט משרתת, ללא כוונה מודעת של הפרט, את האינטרס הציבורי.

יישום מילולי של רעיון זה הוביל למראות קשים של "משכנות עוני מרקיבים של פועלים מורעבים, שעבדו בפרך [...] זנות, אנאלפביתיות וחסרי בית, מגפות חוזרות ונשנות, פשע אלים ועבודת ילדים [...] דומה היה שהקפיטליזם אינו מעודד את הצורה המועילה של תחרות אינדיבידואליסטית שהבטיח"[4]

ניתן לקרוא את דבריו של אדם סמית גם אחרת. למשל: "אמרטיה סן, חתן פרס נובל לכלכלה ב-1989, טוען שהכלכלנים [המבקשים למנוע התערבות של המדינה בשוק החופשי] אינם מבינים כי סמית עסק בשאלות מוסריות וחברתיות, בעוד הם, כממשיכי דרכו בעיני עצמם, מגבילים את עצמם לשימוש בכלים טכניים של מדע הכלכלה. 'התפתחות כלכלית', אומר סן, 'יכולה להיות תהליך ראוי אם נאפשר לכל אחד להשתתף בו'.  

בספרו 'התפתחות וחירות' טוען סן כי 'צמיחה והתפתחות כלכלית דורשות את הסרת המקורות העיקריים של חוסר חופש: עוני, עריצות, הזדמנויות כלכליות מעטות, כמו גם קיפוח כלכלי שיטתי, הזנחת אמצעים ציבוריים, חוסר סובלנות פוליטית".[5] ומכאן שעל מנת שתוכל ה"יד הנעלמה" לפעול יש להבטיח את החופש של כל אחד מן הפרטים לקחת חלק בשוק החופשי; הבטחה המחייבת התערבות של המדינה ביצירת בסיס ראוי למימוש התחרות הכלכלית בין הפרטים.

 

 

הגישה הסוציאל-דמוקרטית

 

הגישה הסוציאל-דמוקרטית נשענת על השקפת עולם המניחה שלחברה יש אחריות כלפי כלל הפרטים המרכיבים אותה. מדגישה את ערך השוויון. גישה זו אינה מסתפקת בהבטחת השוויון הפורמאלי -  השוויון הפוליטי והשוויון בפני החוק - שאוסר אפליה מכל סוג שהוא ומבטיח יחס שווה לכולם, אלא מבקשת שהמדינה תדאג בפועל למימושו של שוויון ההזדמנויות החברתי וכלכלי לכל, ובכך תיישם המדינה את ערך השוויון במובנו המהותי.

הגישה דוגלת במימוש מלא של ערך החירות בתחום הפוליטי, אך מאמינה שעל המדינה להתערב בעניינים החברתיים – כלכליים כדי להביא את כלל הפרטים לשוויון הזדמנויות כלכלי – חברתי אמיתי. התערבות זו משמעה הגבלה מסוימת של חירותו הכלכלית של הפרט, אך היא נחוצה על מנת להשיג את המטרה של צמצום פערים חברתיים וכלכליים בחברה. גישה זו מאמינה שככל שהחברה תהיה טובה יותר ושוויונית יותר, כך יהיה טוב יותר לכל פרט ופרט, ויותר פרטים יוכלו לממש את חירויותיהם ואת הפוטנציאל הטמון בהם. ההנחה היא שצמצום הפערים החברתיים והכלכליים בדרך של הבטחת שוויון ההזדמנויות החברתי והכלכלי תורם גם למימוש השוויון הפוליטי (אדם רעב וחסר השכלה נוטה לפתח אדישות במישור הפוליטי).

התערבותה של המדינה באה לידי ביטוי בפעולות כגון: מיסוי פרוגרסיבי המגדיל את חלקן של השכבות החזקות בנטל המיסים, עזרה לשכבות החלשות ע"י תשלום קצבאות (ביטוח לאומי, דמי אבטלה), יצירת מקומות עבודה ועוד.

המתנגדים לגישה זו רואים בהתערבות המדינה בענייניו הכלכליים – חברתיים של הפרט הגבלה לא מידתית של חירות הפרט ופגיעה מוגזמת בזכויות יסוד כגון הזכות לקניין.

 

העשרה:

הגישה הסוציאל – דמוקרטית התפתחה על רקע המאבק האידיאולוגי בין הליברליזם הבורגני שהקים את המשטרים הדמוקרטיים לבין הסוציאליזם המרקסיסטי שקידש את מלחמת המעמדות וכיוון למהפכה הפרולטרית. אחד מאבות הסוציאל-דמוקרטיה, אדוארד ברנשטיין (1850-1932) היה בין הראשונים להבין שניתן להשתמש בדמוקרטיה, ובתהליכים הפוליטיים שהיא מציעה, לשיפור מעמדו של מעמד הפועלים. ברנשטיין ראה את יתרונות הדמוקרטיה, שאף על פי שאינה מבטלת את המעמדות, הרי שבהיותה שלטון העם היא מעקרת את העריצות של מעמד אחד לגבי רעהו. הוא ראה בשוויון בפני החוק כלי חשוב להפחתת המתח הבין מעמדי והאמין שהשתתפות פוליטית נרחבת של בני מעמד הפועלים תוכל להביא, בהכרח, לשינויים חקיקתיים שישפרו את המצב החברתי – כלכלי של הכלל ויביאו לביטול הניצול המעמדי[6]

 

ההבדל המרכזי בין שתי הגישות הוא תפיסת תפקיד המדינה ומידת מעורבותה בתחום החברתי כלכלי; עד כמה צריכה המדינה להיות מעורבת, אם בכלל, בהבטחת שוויון ההזדמנויות החברתי – כלכלי לכל.

מידת המעורבות הראויה של המדינה בתחום זה משקפת את תפיסתה של כל אחת מהגישות לגבי אחריותה של המדינה בסיפוק שירותים חברתיים שיבטיחו לפרטים מימוש של זכויותיהם החברתיות[7].

הבדל זה מתקשר ליחסה של כל אחת מהגישות לערכי החירות והשוויון:

ביחס לערך השוויון  מסתפקת הגישה הליברלית בשוויון פורמלי, שפירושו הבטחת יחס שווה לכולם: דואגת לשוויון פוליטי ושוויון משפטי (בפני החוק) האוסר אפליה מכל סוג שהוא. גישה זו מאמינה שאין זה מתפקיד המדינה להתערב על מנת להשיג שוויון כלכלי. החירות הכלכלית, והימנעותה של המדינה, ככל האפשר, מהתערבות בתחומי החברה והכלכלה הם שמקנים, לכאורה, שוויון הזדמנויות חברתי-כלכלי לכל.

לעומתה, מבקשת הגישה הסוציאל-דמוקרטית להבטיח את השוויון המהותי, כלומר לדאוג לכך שכל פרט יוכל להימצא במקום שממנו הוא יכול לנצל את היחס השווה וליהנות ממנו.  על-פי גישה זו תפקיד המדינה הוא להבטיח ששוויון ההזדמנויות החברתי – כלכלי אכן מתקיים ולכן על המדינה להתערב בתחומי החברה והכלכלה על מנת להביא את כל בני האדם לבסיס כלכלי – חברתי שוויוני, ממנו יוכל כל פרט להתקדם.

 

ביחס לערך החירות דוגלת הגישה הליברלית בחירות בכל תחומי החיים, כולל במישור החברתי – כלכלי, מדגישה את החירות הכלכלית של הפרט ולכן תמנע מהתערבות (למעט מצבים קיצוניים של צורך קיומי). השקפת עולם זו מעודדת  יוזמה פרטית ותחרות בין הפרטים בתחום החברתי – כלכלי, תוך שמירה על כלכלת שוק,  חופשית ככל האפשר מהתערבות המדינה.

הגישה הסוציאל – דמוקרטית דוגלת אף היא בחירות בתחומי החיים השונים, אך מוכנה להגביל במידה מסוימת, מדתית,  את חירות הפרט בתחום הכלכלי – חברתי על מנת להבטיח צמצום פערים בתחומים אלה.

 

לסיכום
שתי הגישות יוצאות מתוך ההכרה באוטונומיה של האדם ובזכותו של כל פרט לממש את חירותו.

שתי הגישות מכירות בערך השוויון ובזכותו של כל פרט לקבל יחס שווה.

הגישות נבדלות זו מזו במידת ההתערבות והמעורבות, הנגזרת מתפיסת האחריות החברתית של המדינה, שבה צריכה המדינה לנקוט על מנת להבטיח את השוויון. הגישה הליברלית דוגלת בחירות גם בתחום הכלכלי, מסתפקת בהבטחת השוויון המשפטי (בפני החוק  - מניעת אפליה מכל סוג שהוא) והשוויון הפוליטי, ובתחרות, בה יכולים כולם ליטול חלק, בתחום הכלכלי – והחברתי,  ואילו הגישה הסוציאל-דמוקרטית  מבקשת מהמדינה להתערב לשם הבטחת  שוויון ההזדמנויות החברתי – כלכלי; פגיעה מסוימת זו בחירות הכלכלית של כל פרט נועדה להבטיח שאכן יוכלו כלל הפרטים להשתתף בתחרות (הבטחת בסיס חברתי - כלכלי שוויוני לכל).

במציאות כיום, גישות עקרוניות אלו נמצאות בשני צדיו של קו רצף – המדינות הדמוקרטיות השונות נעות על קו הרצף ונבדלות זו מזו בדגש שהן שמות על ערך זה או אחר במדיניות החברתית – כלכלית בה הן נוקטות בסוגיות שונות ובתקופות שונות. 

ראו גם: דמוקרטיה ליברלית וסוציאל-דמוקרטיה

---

[1] ערך החירות –  האדם, כל אדם, נולד חופשי ומשמעות הדבר היא שהוא יכול לנהל את חייו כרצונו, לקבל החלטות, לבחור ולפעול

   בהתאם לצרכיו ורצונותיו.

[2]  ערך השוויון – כל בני האדם שווים בערכם ובזכויותיהם

[3] אין הכוונה לשוויון מלא, הבא לידי ביטוי בהשקפת העולם הסוציאליסטית, אלא לשוויון הזדמנויות בתחום החברתי – כלכלי.

[4] ברוך זיסר, על ימין ועל שמאל, ע' 87-108

[5] שוק חופשי מדומה  ד"ר בן-זקן (היסטוריון של המדע באוניברסיטת הרוורד בבוסטון) ודרור ניסן (דוברה לשעבר של תנועת חד"ש), הארץ,  19/02/2006

[6] אבנר דה-שליט, סוציאליזם, פרק ט': ברנשטיין והסוציאל-דמוקרטיה ע' 71-78

[7] ראה פרק זכויות חברתיות