פרגמנטים של הירקליטוס:
מי היה הירקליטוס? מאה חמישית לפנה"ס קריטית ביוון. שייך למשפחת אצולה באסיה הקטנה. היה בתור לרשת את המלוכה אבל ויתר עליה והורישה לאחיו משום סלידתו העמוקה מבני אדם. כמעט ודאי שכתב ספר. אוסף של פתגמים ואמרות פרגמנטריות (משפט שיצר מהקשרו שיצא מחיבור ארוך) משקל מיוחד משחק מילים ומשפטים קצרים. (ניטשה וויטדשטיין הושפעו בכתיבתם ורעיונותיהם מהירקליטוס)
נראה איך מעמיד עמדה פילוסופית קיצונית שתהפוך לבעיה מרכזית שהפילוסופיה היוונית תצטרך לפתור. המעמד שלו נובע מהבעיות האקוטיות בפני מי שבא אחריו.
אומר מפורשות שבין האדם הפילוסוף לאדם הפשוט יש פער משמעותי.
פרגמנטים:
- הירקליטוס טוען שהמציאות היא חידתית. המציאות איננה זמינה אלא מציבה בפנינו תעלומה. שאנחנו לא מבינים אותה אנחנו מרומים תמידית מבלי שנרגיש.
יש בטבע הרמוניה נסתרת ולא נראית ויש שנראית- זו חלשה ושבירה. אבל יש התאמה כלשהי שמחזיק את הדברים ביחד שיותר חזק ממה שרואים.
- הטבע אוהב להסתתר
- ההרמוניה והאמת רק נרמזת. אחריהם אפשר להתחקות.
פתיחת הספר: המצב האנושי כה חמור שאנחנו מאמינים המציאות היא מה שאנחנו רואים, גם אחרי שתשמע את הלוגוס ואפרט את הרמזים, לא תאמין ותקבל את המציאות כפי שניתנת לך. אתה תהיה כמו ישן. המציאות היא כמו חלום.
35. יש פעם ראשונה אצל הירקליטוס את המלה של פילוסופיה. האדם שאוהב חוכמה- לא הכל מעניין אותו אבל הרבה דברים כן. הוא הראשון ששם את הדגש על ההתהוות ועל הריבוי של הדברים. לא כמו קודמיו שבטענה "הכל מים" עשו רדוקציה להבנת כל העולם האנושי והטבעי ע"י עקרון אחדותי. הטבע והדבר הבסיסי ביותר לגביו הוא הריבוי שלו. אבחנת כל דבר ע"פ טיבעו ולא שיוך לכל הדברים את אותו הטבע.
41. מריבוי- עובר לאחדות. מה גורם לדברים להיות בתנועה או במנוחה. גם את הדעת שמנהיגה את הנפש, את היקום, את הים והיבשה. יש דעת אבל לא רדוקציוניסטי כמו בעבר, אל תחומים רבים שראוים למחקר.
101. פן סובייקטיבי מחד אינתרוספקטיבי, מסתכל לתוך עצמך וחוקר את עצמך. מושג של זהות עצמית- אני משהו שונה מהעולם ואני יכול לחקור את עצמי. למרות זאת, יש בי משהו שהוא כמו העולם ולכן מהחקירה העצמית אני יכולה להבין את המציאות. יש קשר בין העצמי ליקום. אחד מהכלים להבנת היקום הוא הבנת עצמי. (לא נראה כמו הבנה פסיכולוגית, אלא מה אני, מהו אדם). יש דברים שנגישים לי כסובייקט שאינם נגישים לי ביחד לדבר אחר. אין לי יכולת לדעת מה האחר רואה ושומע. לגבי עצמי יש לי ודאות, וגם אפילו על מה שאני חושב- יש רפלסקיה של התבוננות על עצמך. הרעיון שרק דרך עצמך תגלה דברים רלוונטים בעולם עובר דרך הפרגמנט הזה.
לוגוס:
יש ריבוי: כל הדברים, אבל הלוגוס (יחס מתמטי, פרופורציה, מידה, היגיון או תבונה) יש נקודת מבט תבונית שאומרת שמאחורי כל הריבוי יש משהו אחד כמו היאנטואיציה המילטית- אבל טעות לחשוב שהאחדות היא חומרית.
עצם זה שאתה שומע הופך אותך לחירש- יש משהו במציאות שכופה עליך זמינות- את המתנתק מבסיס הדברים ומתמכר לפני השטח.
אז מהו הדבר הזה שעומד בבסיס?
BANTA REI "הכל זורם".
אפלטון דיאלוג של תלמיד של הירליטוס. מה שמענין את אפלטון הוא איך נותנים שמות לדברים. כשנותנים שם לדבר זמני, האם אין זה שקר. מתישהו הדבר לא יהיה והשם ילך יחד עימו ואז זה ריק מתוכן, ואי אפשר ללמוד על זה מהמציאות. עכשיו זה כסא ומה יהיה בעוד 100000שנה? לדברי הירקליטיס- פעמיים לא תדרוך רגליך במי אותה הנהר עצמו. אפלטון מייחס להירקליטוס תורה של שטף- הכל זורם. ממשיל את המציאות לנהר- שום דבר לא עומד במקום.
אחרי הירקליטוס בא תלמידו קרטילוס ואמר שאתה לא יכול להכנס לאותו הנהר אפילו פעם אחד. "אותו נהר" אנחנו מתכוונים לזכות עצמית. מה זה אומר זהות מינית של משהו. יש משהו שלא משתנה, גם א הכל כן. יש גרעין שגורם שנתיחס לעצמו בצורה של זהות עצמית. סתירה. אין אותו נהר אפעם- אין אותו נהר! הכל משתנה, אין זהות עצמית. אין שום עיקרון לאפיין את המציאות- הכל זמני. אין יסוד מתמיד. כיליון והתהוות בלתי נראים אבל הם תמיד שם. אין דבר שלא נמצא בזרימה ותהליך שינוי שבסופו יתכלה.
אם הכל משתנה וכל שם שאני נותן הוא שקר כי הוא זמני (אם עכשיו זה כסא עוד 210 שנה לא יהיה כסא) אין קביעות או התמדה לדבר, האם אפשר לדבר על ידיעה של משהו? אם אני רוצה להבין משהו על דברים יותר יסודי וכללי? האם אני בכלל יכולה להבין משהו?
האם עצם הידיעה לא מניח התמדה? (אולי יש חוקיות בעצם השינוי?) אבל זוהי שאלה יותר בסיסית: על הדברים עצמם, האם אפשר לדבר על המושאים של הידיעה אם הכל משתנה? לא רק לתת תורת הרמוניה או חוקי מתמטיקה או חוקי מוסר, אלא גם תיאוריה כימית או פיסיקלית. האם אני לא מניח בעצם המחקר שלי שיש לדבר זהות עצמית? האם במחקר לא מניחים שהניסוי יצליח עוד 100 שנה?
מה הקשר בין ידיעה לבין מושא הידיעה, ואם אין התמדה בין המושא, האם לא נגזר שאין התמדה במושאי הידיעה ולכן אין ידיעה. ידיעה לא יכולה להיות משתנה גם כן ידיעה הינה נצחית הפרדיגמה היא מתמטיקה. אם היא משתנה אז אין ידיעה. למה? האוביקטים של המתמטיקה אינם משתנים. מושאים לא משתנים- מתאפשר לגביהם ידיעה.
זו הטענה שמעוררת את הבעיה שהיא גם אונתולוגית וגם אפיסטמולוגית באשר ליש- איך אפשר לדעת משהו אם הכל משתנה. היום, מהפרגמנטים יש כאלו שמבינים שהירקליטוס דן בתורת העצם ולא השטף- אתה לא יכול להכנס לאותו נהר פעמיים אבל משהו נשאר אותו דבר- ואינו משתנה- עצם היות הנהר (לעומת המים שמשתנים).
שתי הפרשנויות ממצבות את הירקליטוס במרכז הדיון.
יש דברים שעצם השינוי שלהם הופך אותם למה שהם. עצם השינוי נותן לדברים זהות. המציאות נשארת במידה רבה בגלל שהיא משתנה. זה טבעה- שינוי אבל זה מה שנותן את אופיה כמציאות.
בפילוסופיה היוונית שאחרי הירקליטוס, מחד, החושים נותנים לנו את המציאות, מאידך אינם מספרים לנו את כל הסיפור. נפש ברברית לא יודעת לדבר. ברברי הוא מי שיש לו שפה בלתי מובנת. (הירקליטוס מדבר במובן של לדבר נכון על עדויות החושים) בעקבות בעית הידיעה החושים יהפכו להיות אחד המכשולים הגדולים ביותר לידיעה- הם מראים אך ורק את הדברים המשתנים ולכן בהכרח מה שקולטים בחושים לא ניתן לידיעה.
אצל הירקליטוס החושים יכולים לעזור לנו לדעת אבל לא בפני עצמם. אם לא היית רואה את קצה הקרחון לא היית יודע שיש קרחון אבל אל תחשוב שהקצה הוא הקרחון.
הנגדה:
אם הכל משתנה ודבר אינו מתמיד, עקרון של "זהות עצמית" בלוגיקה. אם יש X יש X. אבל אם הכל משתנה וכלה בסוף אז אם יש לי X אין לי X יש לי אולי X-
זוהי סתירה- דבר והיפוכו. פורמאלית- אם מתחילים עם סתירה אפשר להוכיח הכל.
אצל הירקליטוס לעומת זאת כל דבר מעיד על היפוכו. החיים מעידים על מוות, הקר על החם, העושר על העוני. לא סתם מעיד- בהכרח יהפוך להיות.
הירקליטוס ברצונו לאפיין את הניגודים שמוצא בעולם.
(האחרונים קצת פשטני, יש הבדל במבנה של דג לאדםואין בעית ניגוד אמיתי)
משותפים ההתחלה והסוף בהיקפו והעיגול.
אפשר לראות זאת כפרספקטיבה, אבל אפשר לראות זאת לעמוק יותר.
יש תהליך, הטבע בשינוי וכל דבר מוביל להפך כל הזמן במעגל. כל דבר מבשר את ניגודו.
המשמעות, היא שאין הבדל בין מה שאנו רואים וחושבים כתמונות מנוגדות.
ההבחנה שאנחנו עושים שאנחנו חושבים שלא היא אבחנה כוזבת. צעיר וזקן זה אותו הדבר. זקן מחד רב בשנים, ולעומת זאת ימות ויוולת ואז הוא מאוד צעיר. ברגע שאין קצה למעגל כל האיפיונים קורסים. כל דבר יהפוך ללא עצמו. השינוי הוא בתכונה המהותית.
האל הינו כל הניגודים הללו. וכמו שהאש מתערבת בבשמים ואנחנו חושבים שזו לבונה אבל זוהי בעצם אש שהתערבבה בבושם.
איזו אחדות אפשר לתת לעולם הזה?
קשת, נבל, הקשת עובדת כאשר אני מותח אותה לכיוונים שונים, הנבל נדרש למתוח את המיתר כך- יש סוג של מתח שגורם לדברים להיות מה שהם. היא נשארת במקום רק כל עוד אני מפעילה כוח ומשיגה הרמוניה והתאמה- דברים פועלים אחד נגד השני ונוצר שווי משקל.
ניגודים שפועלים באופן דינמי הם משיגים רגעים של איזוןß התמדה. בגלל שהכל משתנה וחוךף ובשטף, כשיש לנו ניגודים שמשפיעם אחד על השני הם משיגיםפ נקודתית שוי משקל וזוהי ההרמוניה של הטבע. ניגודים שנלחמי אחד בשני. אם הכל משתנה – רק ניגודים שמבטלחים אחד את השני ישיג לנו יציבוות ומה שנראה כהתמדה- אבל היא בדיוק הפוך, מה שהיא באמת הי כוח בין כוחות מנוגדים
עוד עיקרון אחדות הוא: 180
רעיון הקרב והמלחמה- הינו אומרים שזה מה שיוצר אי סדר- פוגע באיזון של העולם. שני דברים מנוגדים מבטלים אחד את השני.
לוגוס:
עיקרון ההרמוניה, האיזון היחיד בטבע הוא של כוחות נלחמים שמבטלים ומתנגדים זה לזה עד לאיזון. זה כללי ולכן תבוניß לוגוס. כפילוסופים אנו מחפשים אמיתות כלליות. באיזה מובן זהו arche? מובן רחוק. בדיבורו על הכללי מדבר כבר בהפשטה ולא על חומרי, אלאל עקרונות כללים מושגים נעדרי מושג ברור אלא עברו תהליך הפשטה של המציאות.
האש היא בעצם המידה, של הדברים. הערך. לא יסוד חומרי אלא עיקרון פרופורציה. כמו יחס בין מחירים בזהב. כך אש מבטאת יחס חומרי בין דברים. האש כיסוד משתנה גם היא ע"פ השינוי.
על הנפש והלוגוס:
קשירת הנפש והגוף. איפיון של הקשר הזה. ניסיון ראשוני כמעט בתחום זה.
הלוגוס של הנפש זמין לך. שאתה מביו דבר אחד, זה כמו להדליק מנורה בחדר חשוף- מאיר את הנפש עוד. מבין דבר אחד יכול להבין יותר כי הלוגוס יש לו תלות פנימית של התובנות. הוא מסביר עוד דברים ואז אפשר למצוא עוד. לכן לחקור את עצמך זה קריטי.
No comments:
Post a Comment