הניה / גרשון שופמן - סיכום מצוין

הסיפור "הניה" של גרשון שופמן נכתב במחצית הראשונה של המאה העשרים,  אבל הנושא שלו רלבנטי גם בימינו.

הסיפור פותח בתיאור של סביבה כפרית,  פסטורלית,  שבה ניצב בית מסוייד,  שחלונותיו צלולים בלב חורשה ירוקה.

אולם,  יחד עם האוירה הפסטורלית נבנה גם רעיון השיגרה ותחושת התקיעות,  שאופפת את המקום:  למשל,  העגלה עומדת, כשאופניה תקועים באדמה והמוט מורד.  כלומר,  היא לא נעה,  לא נוסעת,  האופן כבר חלוד. כמו כן,  החבית מלאה מים עומדים.

צורם במיוחד הוא תיאורו של הגרזן הנעוץ בגדם העץ,  שמאוחר יותר,  הוא מתגלה כרמז לבאות.

בחלק זה של היצירה מתוארת הניה,  כנערה בת שתיים עשרה.  היא קמה בבוקר ורצה החוצה,  אל הטבע.  מתיאורה עולה דמותה של נערה הניטמעת בסביבתה: רוחצת רגליה בעלים הרטובים,  מנערת את טיפות הטל,  מטפסת על עץ הדובדבן ומסתתרת בין ענפיו.

אולם,  "לא ניחא" לה להניה.  ריבוי הפעלים בתיאור נותן תחושה של נערה פעלתנית,  חסרת מנוח,  דינמית,  שמשהו בתוכה תוסס ולא מתיישב עם השקט בסביבתה.

חיזוק לתחושה זו מתקבל ,  כשמתוארים אביה של הניה ואחיה.

האב עוסק בעץ והבן עובד יחד עימו.  הם מנהלים חיי שיגרה כפרית ,  שעיקרה עבודת כפים,  שהפרנסה ממנה דחוקה.

האב מתבונן בבתו ורחמיו נכמרים עליה.  האב רואה שבתו,  הניה ,  לא רגועה,  לא מוצאת מנוחה,  לא מתאימה למקום.

השיגרה הכפרית נישברת,  כאשר מגיעים הנערים מן הכרך לטיול של יום א'.

הנערים השזופים, היפים, המעורטלים מייצגים עבור הניה את העיר הגדולה,  את הכרך אליו היא משתוקקת להגיע.

המשיכה של הניה אל הנערים מתבטאת בתיאור האירוטי שלהם.

הניה נהנית לשבת על הערסל ,  כשאחד הנערים מטלטל אותו, והיא רואה מרחוק את העיר.

הערסל כבול בשרשראות ברזל לעצים  והוא סמל להניה,  הכבולה אל הכפר,  רחוק מן המציאות האורבנית אליה היא נכספת ומשתוקקת.

תאוותה הגדולה של הניה מובעת באמצעות המילה "עוד".  זוהי תאווה, שמקורה בתשוקה נאיבית של נערה,  המבקשת לנפשה ריגוש וחידושים,  והם אינם בהישג ידה.

דימוי הניה לחיפושית הפושקת כנפיה כדי לעוף,  הוא דימוי , שישוב פעמים נוספות בסיפור,  ויהווה מוטיב,  שמשמעותו חוסר היכולת להתרומם ולהגיע למחוז חפצו של אדם.  כשם שהחיפושיות לא מצליחות לעוף רחוק,  למרות שיש להן כנפיים,  כך,  גם הניה.

החלק השני של הסיפור מתרחש כעבור ארבע שנים.  הניה "נפלה" לתוך סמטה עקלקלה.

ברור,  שהניה הגיעה אל העיר , בסופו של דבר,  אבל לא אל החלק הנוצץ,  האסטתי שאותו הזכירו לה הנערים.

הניה נופלת לסמטה ,  שבה עוברים אנשים קשי-יום,  פועלים מבית החרושת,  פניהם מפויחים,  הם מזיעים,  וכל דמותם מהווה ניגוד גמור לדמות הנערים היפים והמושכים.

הניה לא מצליחה לממש את חלומה,  ותאוותה התמימה,  המקורית,  הקמאית מביאה אותה לעיסוק בזנות.

הניה לא מאבדת את התמימות, וזאת ניכר מהתיאור של צחוקה הצלול,  וריח האורנים שהיא נושאת עימה אל הסימטה .

הדי העבר הכפרי עולים ממנה,  וזה הופך אותה לפרוצה מבוקשת.  כולם מבקשים את הניה.

הריח, הצליל, היופי,  הם איזכור לחושים השונים.  הניה מעוררת את החושים,  אבל התאווה של הפועלים, גסי המבט,  המיוזעים,  היא תאווה בשרית,  לא תמימה.   החזרה על המילה "עוד", שיוצאת מפיהם מבליטה את הניגוד,  ומעצימה את הכאב על גורלה של הנערה הנאיבית,  שמנוצלת שוב ושוב.

בחלק השלישי של הסיפור הניה מתה,  כשהיא מוטלת באפיסת כוחות על המיטה. עיניה העצומות מדומות לחיפושיות.

תגובת בעל הבית,  הכועס על אישתו, מדגישה את האטימות,  את הגסות,  שבה מאופיינת הסביבה .

בסיום הסיפור מתואר בעל הבית עב הכרס בבית המרחץ.

תיאור בית המרחץ מהווה אנאלוגיה ניגודית לתיאור הבית הפסטוראלי שבפתיחת הסיפור.

במקום החלונות הצלולים – חלונות בית המרחץ מפוייחים ומשורגים בברזלים.

הבית המסוייד מתחלף בתקרה מפוייחת,  בתנור שחור.

העדינות,  הרכות של הניה מתחלפת בגסות הבשרנית של בעל הבית,  שנהנה מתענוגות הגוף.

תיאורו מעורר דחייה: הוא שמן, גופו מפונק,  וגם הבלן המעסה אותו הוא בעל תבלול.

המים העומדים בחבית ,  בחצר הבית הכפרי,  מנוגדים למים הניתזים על גופו השמן והוולגרי של בעל הבית,  שלא גילה שום רגישות למותה של הבחורה בביתו,  ורק כעס על חוסר הנוחות שבדבר.

הגרזן,  העשוי ברזל ממורט וחד מקביל לסורגי הברזל.  הברזל מסמל את התעשייה העירונית,  שפועליה הם אנשים עלובים,  שהגיעו אל העיר כדי להגשים איזה חלום עירוני שהתנפץ.

האנשים הפשוטים של הכפר הם העניים של העיר.

האם הניה יכלה לבחור בגורל אחר?  האם היתה לה דרך להצליח בעיר הגדולה?  שאלות אלה עולות מתוכן הסיפור.