יום נפלא לדגי הבננה \ ג'י.די. סלינג'ר - סיכום וניתוח

מבוא

"יום נפלא לדגי בננה" של ג'י.די.סלינג'ר הוא סיפור מורכב המסופר בפשטות, אשר במרכזו עומד מושג ה"תקשורת". המוטו לסיפור: "אנו מכירים את הצליל של מחיאת כפיים, אך מהו הצליל של מחיאת כף אחת?" (קואן זן), מעלה את שאלת הקשרו לעלילת הסיפור. הצליל של מחיאת כף אחת הוא דממה במושגים קונקרטיים-מעשיים, אך אולי זהו גם הקול הבלתי-נשמע במושגים אנושיים. מחיאת כפיים היא אמצעי נפוץ ליצירת תקשורת בלתי-מילולית. איזו תקשורת נוצרת במחיאת כף יד אחת? אפשר שמוטו זה רומז לבחינת דפוסי התקשורת בסיפור כמפתח להבנת היצירה לעומק. ניתן לחלק את עלילת הסיפור לשישה חלקים, אשר בכל אחד מהם (למעט בחלק האחרון) מתקיים מפגש אנושי או דו-שיח. השיחות מתקיימות במקומות שונים ובין אנשים שונים. המפגשים והשיחות מאפיינים את הדמויות המשתתפות בהם, את עולמן ואת ערכיהן. כל המפגשים והשיחות מובילים אל שאלת הבנת דמותו של גיבור הסיפור – סימור, ובעיקר לניסיון להתחקות אחר הנסיבות שהביאו לסופו הטרגי.

תקציר העלילה

"יום נפלא לדגי בננה" מתאר לכאורה יום בחייו של זוג אמריקני – מוריאל וסימור גלאס. מתברר שאין זה סתם יום, אלא היום האחרון בחייו של סימור הצעיר. עלילת הסיפור נפרשת על שעות אחדות, בהן נחשפות קורות בני-הזוג גם בעבר: סימור נישא למוריאל זמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה, למרות התנגדות קלה של הוריה. את ירח-הדבש הם חגגו במלון בפלורידה. לקראת המלחמה גויס סימור והשתתף בה באופן פעיל. סימור שב מהמלחמה פגוע בנפשו ואושפז בבית-חולים פסיכיאטרי צבאי למשך 3 שנים. מוריאל המתינה לבעלה במשך זמן זה, למרות לחצי הסביבה. בזמן המלחמה ואחריה, שלח סימור מכתבים לאשתו וכן ספר שירה בגרמנית, אותו ביקש ממנה לקרוא. סימור השתחרר מהאשפוז וחזר אל אשתו. בתקופה זו הוא ביצע כמה מעשים משונים שפרטיהם לא ברורים (כנראה העליב את סבתה של מוריאל, שבר חלון, השחית תמונות והתנגש בעץ). מעשים אלו גרמו להוריה של מוריאל לראות בסימור אדם 'לא נורמלי' ומעורער בנפשו ואף לחשוש שמא הוא מהווה סכנה לבתם.

מוריאל וסימור החליטו לצאת לירח-דבש חוזר באותו בית מלון בפלורידה – מעוז הבורגנות האמריקנית. חלקו הראשון של הסיפור מתאר דיאלוג טלפוני בין מוריאל לאמה (דרכו ניתן לשחזר את אירועי העבר). משיחה זו ניתן להבין כי האם עדיין חוששת מפניו של סימור, בעוד מוריאל מבטלת חששות אלו מיסודן. בזמן השיחה מבלה סימור על שפת הים. חלקו השני של הסיפור מתאר את סימור על חוף הים, שם הוא מנהל שיחה עם סיביל – ילדה בת 4 בערך, ונכנס עמה למים. בתום השיחה חוזר סימור לחדר במלון. שם, ליד מוריאל הישנה, הוא מוציא אקדח ויורה בעצמו.

ההתפתחות העלילתית ומשמעותה: 5 מעגלי תקשורת

1.      השיחה בין מוריאל לאמה

החלק הראשון בסיפור מתאר שיחה בין מוריאל לאמה. האם מתקשרת מניו-יורק אל החדר שבמלון בפלורידה. בגלל כינוס הפרסומאים במלון, קיים עומס על קווי הטלפון, ומוריאל ממתינה רבות ובסבלנות לשיחה זאת. בזמן ההמתנה מוצגת מוריאל כבחורה בלונדינית, לבושה בחלוק, מעשנת ועסוקה במלאכת מריחת לק על אצבעותיה. קול הצלצול לא מקפיץ אותה אל הטלפון. היא ניגשת אליו באדישות – "היא נראתה כאילו מצלצל הטלפון שלה בלי הרף מאז התבגרה" (עמ' 7). מאפיון דמותה עד כה, קשה להתרשם שמוריאל ניחנה באישיות עמוקה במיוחד. רושם זה מקבל את ביסוסו מתוכן השיחה עצמה:

א. שיחה קטועה: מוריאל ואמה מרבות לקטוע זו את זו. הן לא מצליחות כמעט להשלים משפט: "הטלפון כאן כל ה-", "חשבתי שאני מתה מרוב – "(עמ' 8), "שברתי לי את ה-", "השארת אותו כאן ולא היה לי מקום בשבילו ב-" (עמ' 9), ועוד...

ב. ערבוב עיקר בטפל: המשוחות מערבבות בדבריהן נושאים חשובים ומהותיים (מצבו הנפשי של סימור) עם נושאים טפלים וטריוויאליים (מי הם אורחי המלון ומה הם לובשים, השמלה הירוקה של אשת הפסיכיאטר, המשחה נגד שיזוף).

ג. שימוש בקלישאות (= צורת ביטוי נדושה): שתיהן מרבות להשתמש בקלישאות, גם לצורך תיאור רגשותיהן: "חשבתי כבר שאני מתה מרוב דאגה" (עמ' 8), "זה נורא. זה עצוב, בעצם" (עמ' 9), "האנשים השנה איומים" (עמ' 11) ועוד...

ד. חזרות רבות: הן מרבות לחזור על מילים ומשפטים שכבר נאמרו קודם לכן: "הכל בסדר אצלך?" שואלת שוב ושוב האם, ומוריאל עונה: "כן אמא... בפעם התשעים" (עמ' 12). 

השיחה בין השתיים מבהירה שמדובר באנשים שטחיים שאינם מסוגלים לתקשר באופן מלא ועמוק. יחסים אלו מאופיינים בהעדר תקשורת בסיסית: האם מרבה לבטא דאגה סתמית, בעוד הבת מרבה לזלזל בה ולבטל אותה. האם מתייחסת אל בתה כאל מי שטרם התבגרה, בעוד הבת נוהגת באמה בחוצפה. שתיהן מוצגות כנשים רדודות, הרואות את החיצוניות ולא את הפנימיות שבאדם: הן מרבות לעסוק בנושאי לבוש ואופנה ובדרך בה רואים אותן האחרים.

2.      השיחה בין סיביל קרפנטר לאמה

השיחה מתקיימת בלובי של המלון. סיביל, ילדה כבת 4, מנסה למשוך את תשומת לבה של אמה ששקועה בשיחה מעמיקה על הרכבי קוקטיילים ועל בגדים. "ראית את סימור שואלת הילדה את אמה" שטורחת לענות לאחר זמן-מה ובהיסח הדעת מתירה לה ללכת לחפש אותו בחוף הים. כאן עולות תחושות דאגה לילדה הקטנה, העתידה להיפגש עם מי שידוע כבר כמעורער בנפשו. משיחה זו ניתן לזהות אנלוגיה ברורה בין מוריאל לאמה של סיביל. שתיהן מייצגות את אותה חברה שעסוקה בדברים שטחיים, בלי לחוש באמת את המציאות.

3.      השיחה בין סיביל לסימור – סוף סוף שיחה!

סיביל מוצאת את סימור שוכב על חוף הים מחוץ לשטח המלון. הוא שוכב כשלגופו חלוק הרחצה שלו, מוזר מעט למי שמנסה "לתפוס קצת שמש". לעובדה שהשיחה מתקיימת מחוץ למלון – סמל הבורגנות, יש חשיבות. מלון הוא מקום שיש בו קשר ארעי ושטחי בין אנשים. תקשורת אמיתית מתרחשת בחוץ – בטבע, לחוף הים הכחול.

   השיחה בין סימור לסיביל יכולה להתפרש בכמה מובנים:

א.      בתחילת השיחה, סימור מחמיא לסיביל על בגד-הים שלה. הוא אומר לה: "כחול זה צבע שאני אוהב". אלו נראים כמעין דברי חיזור וחנופה לדמות הנאהבת. למעשה, מתברר שהוא טועה, כי צבע בגד-הים הוא צהוב.

ב.      המשך השיחה בין השניים נדמית לרגע כמו ריב אוהבים. סיביל מפגינה כעס על תשומת הלב שהרעיף סימור על שרון ליפשוץ. הוא עצמו מנסה להפיג את קנאתה על-ידי הסבר ליחסו אל שרון. כאן מתעוררת תהייה האם סימור הוא סוטה הנמשך לילדות, או שרק מדובר במבוגר מתיילד?

ג.       בשיחה בין השניים מוזכרים שלושה סיפורים קטנים המלמדים על תחושתו של סימור בעולם. הסיפור על כושי סמבו, הסיפור על כלב הבולדוג והסיפור על דגי הבננה – יוצרים כולם אנלוגיה בין סימור לבין הדמויות הנרדפות בסיפורים.

   נראה כי השיחה בין סיביל לבין סימור היא רבת משמעות ומכרעת מבחינת ההחלטה הטרגית שמקבל סימור בהמשך. כמובן, סיביל לא מודעת שבשיחתה עם סימור היא גורמת לו לקבל את ההחלטה להתאבד.

4.      השיחה בין סימור לאישה במעלית

סימור נכנס למעלית עם אחת מאורחות המלון. הוא מתנהג כאיש אחר, פתאום צועק על האישה: "מה את מסתכלת [...] יש לי זוג רגליים נורמליות לחלוטין". האישה נבהלת מסימור ויוצאת מיד מהמעלית. שוב עולה התחושה שסימור איננו נורמלי לגמרי. ובכלל, מה פתאום רגליים נורמליות? רגליים יכולות להיות נאות, עקומות, אבל נורמליות?

   הרגליים מייצגות יציבות ועמידה על הקרקע, וזה מה שמנסה לומר סימור לאישה במעלית: אני נורמלי. האישה שייכת לעולם אחר וזר לסימור – זהו עולם שמאיים עליו ומכאן נחשף פן אפל ומטריד באישיותו המעורערת.

5.      השיחה שלא היתה...

מרגע חזרתו של סימור לחדרו, עובר הסיפור לקצב איטי. הוא מוציא אקדח, המתח גובר: האם יפגע במוריאל, באישה מהמעלית או בילדה סיביל? סימור בוחר לירות בעצמו לנגד עיניה העצומות של מוריאל הישנה. תמונה זאת מבטאת את דפוס התקשורת בין השניים – חוסר היכולת שלהם לקיים תקשורת אמיתית. אולי מוריאל וכל הסובבים אותה היו עסוקים מדי בעצמם ופחות בהבנת נפשו ושפתו המיוחדת של סימור. הם דיברו דיבור קטוע ושטחי, והוא הרבה להשתמש במטאפורות ובסמלים. האם שיחה זו (שלא היתה) מיוצגת באמצעות המוטו – האם זהו קולה של מחיאת כף אחת?

אפיון היחסים בין מוריאל לסימור

סימור מאופיין כאדם רוחני ורגיש שאיננו מובן על-ידי הסיבה (מוריאל ומשפחתה). הדבר מתבטא במכתביו ובספר השירה של המשורר הגדול היחיד של המאה. לעומתו, מוריאל מאופיינת כאישה שטחית, שאיננה מסוגלת להבין ללבו של סימור. היא שוכחת את ספר השירה ששלח לה ואינה מבינה את רצונו שתלמד גרמנית או לפחות תקנה תרגום שיאפשר לה לקרוא בספר. סימור מתייחס אל אשתו באירוניה מסוימת ומכנה אותה 'מיס פרייארית רוחנית של 1948'. מוריאל מוצגת כאטומה לחלוטין למצבו של בעלה העומד להתאבד.

  בני משפחתה של מוריאל מתייחסים אל סימור כאל אדם חריג, 'לא נורמלי', כלומר, כאל מי שחורג מן הנורמות המקובלות. הם רואים בו אדם מעורער בנפשו המסכן את סביבתו. לדעתם, כל אדם שאינו מתנהג כמקובל בחברה מהווה סכנה. הדבר מתבטא בשיחה בביטויי הדאגה כלפי מוריאל ובחקירות החוזרות ונשנות לגבי התנהגותו של סימור במלון.

   מובן שהנתק התקשורתי עם מוריאל הוא שהוביל את סימור באופן המשמעותי ביותר אל "פתרון ההתאבדות".

הרעיונות המרזיים בסיפור

העולם הצהוב לעומת העולם הכחול. מוטיב הצבע בולט בסיפור. העולם המתואר נצבע בשני צבעים:צהוב וכחול. באמצעות הצבעים מאפיין המחבר את הדרך שבה רואה סימור את המציאות שבתוכה הוא חי.

העולם הצהוב מורכב מפרטים כגון: השמש של פלורידה, המלון ואורחיו, חול הים, מוריאל וכל האנשים הקשורים אליה, בגד הים של סיביל, שמן השיזוף, דגי הבננה. עולם זה כולל את כל האנשים הסובבים את סימור ולמעשה מייצג את המציאות החיצונית לו. עולם זה נתפש כחומרני, רדוד ושטחי – שאיננו יכול להבין את עולמו הפנימי-הרוחני של סימור. "העולם הצהוב" נתפש על-ידי סימור כמאיים על עצם קיומו של עולמו הפנימי.

העולם הכחול מורכב מפרטים כגון: הים, חדר האוקיאנוס במלון (חדר הפסנתר), סימור הלבוש בגד-ים כחול (ומסתתר מהשמש ה'צהובה'), סיביל הנראית בטעות כמי שלובשת בגד-ים כחול, שרון ליפשוץ. עולם זה כולל את סימור ואת הילדות. הצבע הכחול מייצג את עולמו הפנימי של סימור. זהו עולם רוחני ועמוק, המאפשר לראות את הסמוי מן העין.

לעולם זה משתייכים הפסנתר וספרי השירה. בעולם זה מתקיימים התום והיושר הפנימי האופייניים לילדות. ההתבגרות מיוצגת כמעבר מן העולם הכחול לעולם הצהוב. סימור לא יוכל לשמור על עולמו הכחול ולכן יגיע למסקנה בדבר המעשה הסופני – ההתאבדות!

2. שלושת הסיפורים הקטנים – חייו האבודים של סימור. הסיפורים על הכושי סמבו, כלב הבולדוג ודגי הבננה עולים בשיחתם של סימור וסיביל. בשיחה זו קיים פער מתמיד בין הדרך שבה תופסת סיביל את הדברים כפשוטם ובין הדרך המטאפורית, שבה מבין אותם סימור. סימור תופס את הדמויות המרכזיות בסיפורים כאנלוגיות לו עצמו. אנלוגיה זו מובנת לסימור, אך לא לסיביל. עם זאת, בדרכה הילדותית, סיביל מבינה כי זהו מצב בלתי-נסבל עבור גיבורי הסיפורים, ובכך סימור משיג את השתתפותה הבלתי-מודעת בסבלו. הסיפורים יבהירו לסימור סופית את חוסר תכלית-קיומו בעולם.

א. הסיפור על כושי סמבו: בסיפור ילדים זה מתואר ילד קטן, כושי, הנרדף על-ידי שישה נמרים. נמרים אלו סובבים סביב העץ שעליו טיפס הילד ומבקשים לטרוף אותו. דמותו של הילד אנלוגית לסימור ודמויות הנמרים (הצהובים) אנלוגיות לאנשי 'העולם הצהוב' הרודפים את סימור. זהו מרדף חסר-סיכוי עבור הילד, מרדף של רבים מול יחיד – של חזקים מול חלש. סיפור זה ממחיש את תחושתו של סימור הנרדף על-ידי 'העולם הצהוב'.

ב. הסיפור על כלב הבולדוג: בסיפור זה מתאר סימור סיטואציה שהיה עד לה כביכול, ובה מציקות הילדות הקטנות במלון לכלב בולדוג, בכך שהן נועצות בו את מקלות הסוכריות שלהן. דמותו של הכלב אנלוגית לזו של סימור, בעוד שהילדות הקטנות מקבילות לאנשי 'העולם הצהוב' (אשר חינך אותן לראות בכל יצור חריג וחלש אובייקט לתקיפה). גם כאן, עולה תחושת הנרדפות של סימור, המאוים על-ידי 'העולם הצהוב'.

ג. הסיפור על דגי הבננה: זהו הסיפור המרכזי, ממנו לקוח שם הסיפור כולו. סימור מספר לסיביל על דגי הבננה החיים באוקיאנוס. הם נכנסים לתוך חור ושם מתחילים לטרוף בננות עד שהם נתקפים בקדחת בננות, משמינים ואינם יכולים לצאת מן החור – דבר המביא עליהם את מותם. ניתן לראות בסיפור זה אנלוגיה לקורותיו של סימור במלחמה. דגי הבננה מקבילים לסימור שנכנס אל ה'חור' (המלחמה). שם הוא איבד צלם-אנוש כתוצאה מן ההרג הרב (טריפת הבננות). דבר זה גרם לו לחלות בנפשו (קדחת הבננות). האפשרות היחידה להימלט מן ה'חור' היא דרך הטירוף או דרך המוות. "הם מנהלים חיים מאוד טרגיים" אומר סימור לסיביל ומתכוון למעשה לעצמו.

לקראת סוף הסיפור, מדווחת סיביל לסימור כי ראתה דג בננה. אמירה תמימה ודמיונית זו מתפרשת אצל סימור בדרך מטאפורית ומכרעת. להבנתו, דג הבננה שכביכול ראתה סיביל הוא סימור עצמו. המלכודת אליה נקלעים דגי הבננה היא סמל למלחמת העולם השנייה שבה השתתף סימור. הוא הוצב בגרמניה (לפי ספר השירה הגרמני ששלח משם) והוא שונא את הצבע הצהוב שאולי מתקשר גם לטלאי הצהוב שנאלצו היהודים לענוד במלחמה זו. אפשר להניח שנוראות המלחמה הם שהשפיעו על סימור שלקה בנפשו ואיבד את הרצון להיות חלק מן העולם הזה. השיחה עם סיביל אודות דגי הבננה, גורמת לסימור לקבל החלטה לשים קץ לחייו.

משמעות שלושת הסיפורים מכוונת למאבקו האבוד של סימור נגד העולם האכזרי, הצבוע, החומרני, השטחי ומחרב-הנפש אליו נקלע. המסקנות העולות מהסיפורים לא מותירות לסימור תקווה. לכן הוא בוחר בדרך ההתאבדות, שמשמעותה בריחה מהמציאות המנוכרת והחונקת, אשר איננה מותירה מוצא קיומי ראוי.

3. הסיפור כמשל על מין. הבננה היא סמל פאלי (זכרי) והחור הוא סמל נקבי. יתכן שהסיפור מבטא את תפישתו של סימור את המיניות – משהו משחית שגורם לאנשים לטירוף ולמוות.

דרכי עיצוב מרכזיות ומשמעותן

1. שם הסיפור – 

שם הסיפור לקוח מסיפור דגי הבננה. "יום נפלא לדגי הבננה" הוא שם אירוני, משום שהוא מייצג את יום הגאולה והשחרור של הדגים הסובלים מאוד בחיים הטרגיים והאומללים. כמובן שהחלטתו של סימור להתאבד הופכת את "היום הנפלא" הזה ליום שבו מחליט לגאול את עצמו מן העולם - ולמות.

נוסף על כך, הביטוי to go bananas – פירושו "להשתגע". זהו, אם כך, שם המאפיין את סימור כאדם מטורף, על-פי המורמות של 'העולם הצהוב'. לפיכך, השם הנו אירוני ומבטא את הטרגיות בחיי סימור ובסיפור כולו.

2. שמות הדמויות -

סימור גלאס: סיביל מבטאת את שמו SEE MORE , כלומר "רואה יותר". שם זה רומז שסימור רואה יותר מהאחרים ואולי אף רואה את הסמוי מן העין. לפיכך, הוא אדם רוחני הרגיש לפנימיות, ולא רק מתעניין בחיצוניות כמו הסובבים אותו. שם המשפחה GLASS - פירושו זכוכית, דבר המאפין את סימור כאדם שביר, עדין ושקוף, המתקשה להחזיק מעמד בעולם מאיים זה. GLASS פירושו גם משקפיים - רמז להתבוננותו המיוחדת של סימור בעולם , דרך משקפיים המקנות לו זוית ראיה אינדבידואלית וייחודית. שמה של סיביל רומז אף הוא לסבילות - הן הנביאות מן העולם הפגאני (=עולם אלילים קדום). במובן זה, גם סימור רואה בסיביל את מי שמנבאת את גאולתו - גאולה באמצעות התאבדות.

סיכום

הסיפור "יום נפלא לדגי בננה" עוסק בחיפוש נואש אחרי זהות עצמית, קשר עם החברה וקושי להתבגר. סגנון כתיבה 'אמריקני' מאוד יוצר זיקה מהירה בין הדמויות בסיפור לבין הקוראים. זהו סיפורו של צעיר המתבונן בעולם בדרך מיוחדת ורגישה. בשל נפשו המעורערת, כתוצאה מטראומה מהמלחמה, הוא נתפש כסוג של איום על החברה החומרנית והרדודה. הסיפור עוסק בפער שבין תפישת היחיד את העולם לבין תפישת העולם את היחיד. נוסף על כך, בולט הפער בין עולם המבוגרים (הצבוע והשטחי) לבין עולם הילדים (הכן והתמים). הסיפור הוא פסימי, משום שאינו מציע כל פתרון לגישור על הפערים הללו מלבד ההתאבדות. חשוב להדגיש שהפתרון הסופני בו בוחר סימור נקבע על רקע פגיעתו הנפשית. השירות במלחמה ערער את נפשו הרגישה ובשובו מצא עולם שאין הוא מסוגל לתקשר בתוכו. לפיכך, מותו נראה כתוצאה של חוסר תקשורת או של תקשורת לקויה.

   סלינג'ר העיד על עצמו שכל יצירותיו מתארות למעשה את סימור. באמצעות דמותו ניסה המחבר לבטא את השקפת עולמו החברתית המבקשת לגנות את החברה האמריקנית על תחלואיה השונים – חברה המורכבת מחומרים של ריקבון, זיוף, צביעות ורוע. אולי השקפת עולם זו, היא שגרמה לג'.ד. סלינג'ר להסתגר בבדידותו כבר למעלה מחמישים שנה בבקתה מנותקת במחוז נידח של ניו-המפשייר ולסרב בתוקף לבוא במגע כלשהו עם בני-אדם, על אף הסקרנות והעניין הרב שאלו מגלים באישיותו.