על השחיטה \ ביאליק - סיכום

על השחיטה\ ביאליק.

הרקע לשיר "על השחיטה" של ביאליק

בשנת 1903 פרצו בעיר קישינב פרעות אשר במהלכן נרצחו כ50 יהודים ורבים מאד נפצעו. הדי הפרעות הגיעו לכל רחבי העולם היהודי וזעזעו אותו. בעקבות סיפורי הזוועות כתב ביאליק שיר זה.

זמן קצר לאחר מכן, נשלח ביאליק לקישינב , כחלק מוועדת חקירה מטעם הקהילות היהודיות, לתעד את הארועים. בעקבות התיעוד, כתב את הפואמה "בעיר ההריגה".

נושא השיר:

הדובר ב-"על השחיטה" פונה אל אלוהים ומביע כעס וכאב. הבעת רגשות אלו היא אישית , אך הדובר רואה עצמו כמי שמייצג את את כאב העם היהודי ככלל.

הפנייה היא בדרך של התרסה כלפי אלוהים, שאיפשר לזוועות כאלו להתרחש ולא עשה דבר למונען. השיר מבטא משבר אמונה. ההתלבטות מתבטאת במילת התנאי "אם", אשר  אינה מביעה עמדה מוחלטת וחד משמעית אלא מטילה ספק.

על השחיטה- בית א'.

פנייה אישית לאלוהים.

בהמשך השיר , בבית ב', הופכת הפנייה האישית לציבורית: "אנחנו".

הנימה האישית מורגשת בבית זה במיוחד.

הדובר מביע יאוש, ושואל את עצמו שאלות ביחס לקיום האלוהים."אם יש בכם אל "

- האם זוהי בעייה כללית , או שמא בעיה אישית שלו: " ואני לא מצאתיו"

הבית מסתיים בשלש שאלות המביעות ייאוש:"עד - מתי, עד - אנא, עד - מתי?"

שאלות אילו לקוחות מתוך תהילים י"ג 3. ותהילים צ"ד, 3. באמצעות ארמזים מקראיים אילו מתאר ביאליק את עומק ייאושו וכאבו לעומת משורר תהילים.שניהם מביעים אכזבה מהאל אולם בתהילים פונה המשורר ישירות לאלוהים ואילו הדובר

 ב"על השחיטה" פונה לשמים ומחפש את הדרך לאל.

על השחיטה - בית ב'.

פנייה לתליין.

פנייה זו היא פנייתו של הקורבן לתליינו. זוהי פנייה צינית ומתגרה המביעה מרירות: לא אלוהים שולט בעולם ,אלא התליין העושה ככל העולה על רוחו.

אלוהים מופיע כאן כמלאך המוות. תיאור זה הוא ציני במיוחד שכן הוא מתבסס על הארמז המקראי: לך זרוע עם גבורה" המופיע בתהילים פ"ט,14.

הפנייה האישית:"ערפני ככלב", הופכת ללאומית: " ואנחנו, אנחנו המעט"..

בבית זה הסגנון תוקפני יותר ומלוווה בסימני קריאה. בסיומו של הבית מופיעה אזהרה: "דם יונק ושב על כתנתך

ולא ימח לנצח, לנצח."

כלומר, דם הנרצחים יתבע את נקמתו לעולם ועד, כאילו לדם ישות משלו.

על השחיטה - בית ג'.

הפנייה לצדק.

אבל זהו צדק מדומה. שכן צדק שמופיע מאוחר מידי הוא חסר משמעות. וכאן, חוזרת האזהרה - צדק כזה ראוי לו שיושמד. ניתן לומר שכאן מפנה הדובר את זעמו הקשה ביותר כלפי האלוהים. אל הצדק והמשפט נכשל בתפקידו, ועל כן מוטב לו שלא יהיה.

ומשאין צדק עלי אדמות , מנוהל העולם ע"י שלטון הרשע.

הבית מסתיים שוב בהופעת קריאה צינית לזדים -בדומה לפנייה לתליין בבית ב'.

 דם הנרצחים לעולם לא יינקה מידיהם של הרוצחים, פשעם ילווה אותם עד יום מותם.

על השחיטה  - בית ד'.

הדרישה לנקמה.

הנקמה הופיעה בבתים ב' וג' ,אך כאן היא שולטת. אין זו נקמתו של האדם, נקמה כזו ממעיטה מחומרתו של הפשע. זוהי נקמתו של היקום. רצח של ילד קטן וחסר הגנה עומד בניגוד לכל סדרי בראשית וכך גם תהיה הנקמה, דמם של הילדים יחתור תחת יסודות העולם,  יערער אותם ויחזיר את היקום לתוהו וווהו- לפני היות האדם.

הארמז המקראי העומד בבסיס "יקב הדם את התהום" הוא המשפט התלמודי : " יקוב הדין את ההר"  שמשמעותו נצחון הצדק דהיינו, כוחו של הצדק כה רב שהוא יכול  לנקב הר.

את מקומו של הצדק התלמודי תופסת הנקמה, ובמקום לכונן סדרי עולם תקינים היא מערערת אותם.

מבנה השיר " על השחיטה" ואמצעים אומנותיים.

"על השחיטה" של ביאליק הוא שיר מובנה מאד. המבנה הקפדני כובל את כעסו של הדובר בגבולות של שליטה. כאילו זהוא זקוק הדובר לאמצעים אילו בכדי לשלוט ברגשותיו. המבנה הנוקשה מבליט את הזעם העצור בו. השיר קצר מאד אך המילים טעונות משמעות רבה.

כל ארבעת הבתים בעלי 7 שורות. לכולם אותו מבנה של חריזה:שורה 6 לא מחורזת.

שבירת החריזה בשורה שישית מבליטה את המתח הפנימי המתואר בכל אחד מהבתים.

בין נושאי הבתים יש מעין תהליך מתפתח של זרימה: מאלוהים שבשמים לתליין שעל הארץ, ממנו לצדק שנעלם ולבסוף למסקנה הנדרשת :  באין צדק ומשפט -תהיה נקמה. זהו תהליך הדרגתי:  מבקשת רחמים המופיעה בפתיחת השיר לקללה נוראה המופיעה בסיומו.

מוטיב הדם מקשר בין הבתים, הוא מתחזק מבית לבית. בבית ב' זהו דם קונקרטי, אך הוא מקבל חיים וישות עצמאיים משלו , דורש נקמה, ובבית ד' דם מבצע אותה.

הארמזים המקראיים מבליטים את האווירה הפסימית העולה מתוך השיר לעומת האמונה והאופטימיות המאפיינים את העולם המקראי.