אנטיגונה - סיכום כללי ותקציר

אנטיגונה -סיכום 

דרמה- שם כולל ליצירות שנכתבו להצגה, ובראשן- טרגדיה וקומדיה. מניחים שתחילת הדרמה נעוצה בנאום הנמלץ, במונולוג היחיד, שהיה מלווה תנועות ומחוות. משנוספה דמות שניה על הבימה, כדי שתשמש הד, תגובה או גירוי לשחקן היחיד- נוצרה השיחה, הדיאלוג. כך נעשה הדיאלוג למרכיב הבסיבי והמאפיין של המחזה, גם כשהתרחב וכלל דמויות נוספות.

הדרמה היא אחד משלושת ענפי הסיפרות הראשיים כפי שנקבעו על ידי אריסטו.

ישנם כמה מושגים ומונחים חשובים הקשורים בדרמה כמו איפיון, גיבור, דיאלוג, הצג, התרה, טרגדיה, מונולוג, מחזה, מלודראמה, מפנה, עלילה, פארסה, קומדיה, קונפליקט, שיא, שלוש אחדויות.

תכונות המאפיינות את הדרמה בהשוואה לשני ענפי הספרות האחרים (ליריקה ואפיקה) הן:

1.    התפתחות העלילה היא בהווה, לעיני הצופה או הקורא, בלא התערבות המחזאי- המספר.

2.    אפיון הדמויות הוא עקיף ונעשה בידי עצמן, בדיבור ובהתנהגות. איפיון ישיר נעשה על ידי דמויות אחרות אבל לא על ידי המחבר.

3.    הפעולות והעשייה הן הביטוי ההכרחי לכל הלבטים, הרגשות והרצונות של האדם.

דיאלוג- בסיס הדרמה ויסוד ראשי בסיפורת. השיחה היא בין שתי דמויות. ברבות הימים התפתח התלת-שיח והרב-שיח במחזה ובסיפורת. הדיאלוג הוא אמצעי חשוב לאפיון הדמויות ולחידוד היחסים ביניהן. הדו-שיח במחזה ובסיפור הוא תמיד בזמן הווה, והוא מעניק מימד טבעי ואובייקטיבי, ריאלי ודינאמי למעמד המסוים.

במונח זה משתמשים גם לציון שיטת- כתיבה, המשולבת ברוב היצירות האפיות, וגם לציון סוג ספרותי מיוחד.

קונפליקט- מחלוקת, מאבק, עימות חריף בין הגיבור הראשי לבין מתנגדו או מתנגדיו במחזה או בסיפור. הקונפליקט הוא נשמת היצירה הספרותית בכלל והיצירה הדרמתית בפרט. נושא הקונפליקט יכול להיות אישי, חברתי, מוסרי, דתי, משפחתי, פוליטי, פיזי וכו'. הוא חיצוני כשהוא מעמת את הגיבור עם זולתו, סביבתו או גורלו; והוא פנימי כשהוא מתהווה בין הגיבור לבין עצמו. שיאו של הקונפליקט הוא גם שיאה של העלילה. בטרגדיה יסתיים הקונפליקט בקאטאסטרופה- בכישלון ובמוות.

מימזיס (חיקוי)- מושג אריסטוטלי, שמובנו הרחב כולל את כל פעולת היוצר האמנותי. הרי כל עשיית המשורר, הצייר, המוזיקאי היא בעצם מן חיקוי (הצגה מחודשת) של תופעה אנושית אלוהית, או טבעית, זה רצון להזדהות עימה.

אריסטו ראה באמנות הטרגדיה חיקוי ברמה גבוהה, ובקומדיה- חיקוי ברמה נמוכה. במובן הצר של המושג, חיקוי הוא שיחזור או שיעתוק אמנותי של דגמי יצירות מופת.

 

קאתרזיס (זיכוך, היטהרות)- מונח אריסטוטלי שמשמעותו לא הובהרה עד תום. כינוי למצב נפש של הצופה במחזה, בטרגדיה. רגע- שיא של שיחרור וטיהור עצמי מרגשי פחד, חרדה ורחמים, שמילאו אותו במהלך העלילה.

מעורבותו הרגשית של הצופה במתרחש על הבימה והזדהותו עם מימצב הפחד, הצער, האלימות והכאב של הדמויות הטראגיות (בעיקר של הגיבור)- צריכים פורקן. ברגעי שיא אלה מסתייע הצופה בכוח השכל כגורם מאפק וממתן, והתוצאה היא שיחרור וזיכוך מן המתח הריגשי, והחזרת הצופה למעמד ריאלי ובטוח מול המציאות.

  

טרגדיה- מחזה המציג התפתחות הרת-אסון, סבל אנושי, מאבק, שינוי גורל ומוות. גיבור הטרגדיה מודע לבעיותיו והוא נאבק בלא סיכוי להשתחרר מן הנסיבות. עד לעת החדשה היו גיבורי הטרגדיה אישים ניכבדים, רמי-מעלה ובעלי כוח ועמדה בחיי העם והמדינה.

גורמי הטרגדיה נשתנו במרוצת הדורות. מהן חטאו של הגיבור, מהו אותו "פגם טראגי" הדן אותו לגורל כוח זר?- פגיעה באל, פגיעה במוסר האדם, במשפחה; חולשת רצון או כניעה ליצרים, היבריס (חטא הגאווה וביטחון מופרז המכשיל את הגיבור וגוזר עליו ענישה וגזר דין מוות); פגיעה בחברה, במעמד, בחוק, בזולת. עיקרון השכר והעונש, שהוא ציר שעליו סובבת הספרות כולה, מועל בטרגדיה באופן קיצוני. תמיד צריך לבקש את בסיס הקונפליקט בתוך הגיבור עצמו, אם כי גורמי המתח יכולים להיות מחוצה לו- באל, בטבע, בחברה, בזולת. בעיות הטרגדיה הן בעיות אנושיות וקיומיות העומדות ברומו של עולם.

מוירה- מושג בפילוסופיה ובדרמה היוונית שמשמעו גורל. הגורל אינו אל-טבעי, כי אם נשלט, לפחות בחלקו, על ידי האדם. אין אפוא טעם להעשים את הגורל על מחדלי הגיבור וכשלונו.

קאטסטרופה- שואה ואסון. מונח בטרגדיה היוונית: שלב מכריע בתהליך ההתרה והסיום של סבך הקונפליקט, שבו ניכשל הגיבור סופית, נהרג או מת, לבדו או יחד עם הסובב אותו. הקאטסטרופה מתרחשת אחרי המפנה והשיא הדרמאתי.

שלש האחדויות-אחדות העלילה, אחדות המקום ואחדות הזמן. שלושה תנאים חייבים להתקיים בטרגדיה והם מיוחסים לאריסטו. המחזה מתאר מציאות מוגדרת המתהווה לעיני הצופה; לפיכך צריכה העלילה להיות אחד, שלמה וממוקדת; בלי סטיות, השמטות ותוספות (אחדות העלילה). הבימה היא מקום ההתרחשות, לפיכך ראוי שהתפאורה לא תשתנה ושהעלילה תתפתח במסגרת הבית, החצר או העיר (אחדות המקום). גם זמן ההתרחשות אינו יכול לחרוג מגבולות העכשיו, שעה, יום או יממה לכל היותר (אחדות הזמן).

תולדות הספרות יודעות הסכמה והתנגדות לדרישת שלוש האחדויות. אחדות אחת שנשתמרה כהלכה היא אחדות העלילה.

בטכניקה המודרנית לא היה טעם לשמור על שתי האחדויות האחרות.

היבריס-פירוש המילה היוונית "היבריס" הוא גאווה, התנשאות. היוונים סברו שתכונת ההתנשאות נוסעת מחוסר שליטה עצמית ומחוסר מתינות. היוונים ציינו לרעה את ההתנשאות משום שזו נגדה את האידיאל שלהם של אדם הרמוני ומרוסן.

אחת התכונות של הגיבור הטרגי המפילות אותו ומובילות אותו אל הקטסטרופה היא תכונת הגאווה, ההיבריס.

אירוניה- צורת התבטאות דו משמעית, שבה המשמעות הגלוייה והתמימה של הדברים שונה, ואף מנוגדת, מן הכוונה הסמויה של המדבר. אומר א' ומתכוון לב'; כאילו כתב דברים במרכאות כפולות.

האירוניה משתייכת לצורת ההבעה הקומית והטראגית גם יחד. האפקט האירוני הוא לעג, וניתן להשיגו בפעלולי לשון שונים כמו הסוואה, התחזות, היתהממות, הגזמה, המעטה; על ידי סאטירה ופאראדוכס או על ידי חיקוי והיתול. האירוניה היא נשק חזק בידי המחבר, אך בן בזמן היא גם גורם ממתן ומאפק של רגשותיו המתפרצים בשל סערת רוחו. בביקורת- הספרות מבחינים בין סוגי אירוניה שונים, כמו "אירוניה טראגית" או "אירוניה רומנטית"; "אירוניה דראמטית" ועוד. מן האמציעים האמנותיים התורמים ליצירת טון, האירוניה היא מן החשוים והמעודנים ביותר. אי הבנה של ירוניה אינה רק אי הבנה של העיניין הנידון אבל אי הבנה הפוכה. תפיסת אירוניה ביצירה היא מקור של חוויה והנאה.

פרודוס- הפרודוס הוא שירת המקהלה. המקהלה נכנסת בשירה ובריקוד אל הבמה ונושאת את דבריה. מקובל שאנשי המקהלה הם זיקני העם שמביעים את דעתם על המתרחש.

אקסודוס- האקסודוס הוא הקטע המסיים של הטרגדיה וכולל גם את שיר יציאתה של המקהלה.

2.
קריאון אסר לקבור את פוליניקס בגלל שהוא בגד בארצו תבי, ברח לארגוס ושם
התחתן עם בת המלך. קריאון האמין כי פוליניקס הוא בוגד ואין לקבור בוגדים,
כאשר שני הארצות נלחמו אחד בשני שם פוליניקס הרג את אחיו והוא עצמו מת גם כן.
את אחיו הקריאון קבר, אך את פוליניקס לא משום שהוא בוגד.

כאמור, אנטיגונה מתנגדת למהלך זה, היא מתנגדת להחלטה שאוסרת לקבור את אחיה. היא לא מתחשבת בצו המלך ואומרת שזה פוגע בכבוד המת, אחיה . היא פועלת לפי צו האלים שאומר שצריך לקבור כל בן אדם – בוגד או לא בוגד .

3.

אנטיגונה מבקשת מאחותה איסמנה שתעזור לה בקבורת פוליניקס. למרות איסור קריאון על קבורתו, וכאשר העונש על אי ציות לאיסור הוא מוות. איסמנה מתנגדת להצטרף לאנטיגונה לקבורה בטענה שהן נשים, שאינן צריכות ללחום נגד גברים- וכי שולט בהן מישהו חזק יותר, שיש צורך לציית לו בגלל כוחו. "כחלשות יותר עלינו לצית לצו כזה...".בנוסף, היא יודעת כמה רע ומר יהיה סופן אם יעשו זאת. על אף הסכמתה עם אנטיגונה בקשר לחוק האלים היא מפחדת מיד החוק של קראון ועל כן מתנגדת בתוקף להמרות את פיו ולקבור את פוליניקס עם התנצלות שזה מעבר לכוחה "...הרי לפעול מעבר ליכולת זה דבר טפשי."

4.

על רקע השיחה בין האחיות שבה מסרבת איסמנה לבקשת אנטיגונה לפעול נגד הוראתו של קיאון, איסמנה מצטיירת בתור "האחות החלשה", חלשת אופי- לא חורגת מהחוקים בשום תנאי. היא מסתתרת מאחורי החיים המסורתיים שניהלו הנשים באתונה, וטוענת כי אישה אינה יכולה להתנגד למילה של גבר. כמו כן משתמע מזה שהיא חסרת ביטחון ואומץ.

לעומתה, אנטיגונה בעלת אופי קיצוני, אינה מפחדת לומר את אשר על ליבה ומוכנה לעשות דברים שכרוכים אף בסיכון חייה. היא אמיצה, גיבורה, נועזת ומרוב שהיא חזקה, היא לא מוכנה להתפשר על שום דבר בשל חובתה כלפי אחיה, גם כשזה כלול באי ציות לצו המלך. בכל אשר תעשה ותאמר יהיה שמץ של עמידה איתנה ועיקשת, כנגד כל אשר מתנגד לדעותיה.

5.

אי אפשר לקבוע בוודעות מי אחראי להפרת הסדר. מצד אחד, קראון הפר את הסדר בכך שאסר לקבור את פולינקס ובזאת בעצם הפר את חוקי האלים- קבורת כבוד למת, ומגמיש אותם כרצונו "...הן ממילא על פי החוק אתה מחליט ביחס למתים כביחס לחיים".( עמ' 42). מכאן נובע בעצם שאם קראון לא היה מתנגד לקבירת האח מלחתחילה- אז לא הייתה הטרגדיה. אבל, מצד שני, אנטיגונה היא זאת שהפרה את הסדר; אמנם אנטיגונה פירשה נכון את חוקי האלים אך למרות צדקתה היא נענשת וזאת כיוון שלא הבינה שהיא לא אמורה להילחם עבור האלים את מלחמותיהם. בזאת אנטיגונה חטאה בחטא הגאווה. הקיצוניות ללא פשרות שבה הלכה רק אחרי צו הרגש ואחרי חשיבות המשפחה ובמקביל התעלמה לחלוטין מצו המלך, הם אלה שהביאו לאסון- להפרת הסדר. אין ספק שאילו אנטיגונה לא הייתה קוברת את אחיה, היו חיי תבי ממשיכים תחת שלטונו של קריאון ולא היינו עדים לטרגדיה המתחוללת.

6.

השומר הוא אחד משומרי הגופה של פולינקס ובזמן שקריאון נשא את דבריו לפני המקהלה השומר הופיע והודיע שמישהו קבר את הגופה בטקס סמלי. "מישהו עם שחר קבר אותו, זרה עליו עפר צחיח, קידש אותו על פי הנוהג והלך". (עמ' 44)  תפקידו הוא כשליח המודיע על המעשה.

לשומר תפקיד בשמירת אחדות המקום: הוא מודיע על קבורת המת בשדה, וכך יודעים הצופים מה מתרחש מחוץ לארמון. בנוסף תפקידו בעיצוב דמותו של קריאון: הוויכוח ביניהם חושף את דמותו של קריאון.

7.

תחילה מתאר השומר את התנהגות אנטיגונה למראה גווית אחיה "גילינו את הנערה, אשר צווחה בקול נוקב כמו ציפור שבמהירות רואה שאת קנה רוקנו מגוזלים; כך היא, כשנוכחה

שההרוג נחשף, השמיעה קול נהי, ובזעם קיללה את אלה ששלחו ידם במעשה". ואז, מוסיף השומר, היא הביאה עוד עפר "מיד הביאה חפן של עפר צמא, הרימה כד נאה מנחושת, ויצקה את שלושת הנסכים כעטרה למת" (עמ' 50). אנטיגונה מבצעת פעולה דתית שמקובלת על השומר שמייצג את פשוטי העם. אף על פי שהשומר רוצה להציל את עורו ולהסתלק מהארמון במהירות, הוא מפרט בתיאור הטקס הדתי ומשווה את אנטיגונה לציפור שגזלו ממנה את גוזליה. פירוט זה מוכיח שליבו נתון לאנטיגונה. 

8.

בדיאלוג בין אנטיגונה לקראון, שואל קראון את אנטיגונה 3 שאלות:

1)    האם היא עשתה את המעשה? "האם מודה את שעשית או מכחישה?"

2)    האם ידעה שהיא עוברת על החוק? "האם ידעת שצו אסר את הדבר?"

3)    כיצד היא מצדיקה את מעשיה? "ובכל זאת העזת לפעול נגד החוק?"

תשובותיה:

1)    כן היא עשתה את המעשה "עשיתי זאת, אינני מכחישה דבר".

2)    כן היא ידעה שהיא עוברת על החוק "ידעתי, כמובן כולם שמעו אותו".

3)    אנטיגונה בטוחה שעשתה את המעשה הנכון. נימוקיה מבוססים על עקרונות ואידיולוגיה; צו האלים קודם לצו המלך. האלים אינם מכירים בחוק המלך. מצוות המלך משמעותית, אולי, בעולם הזה, אך חסרת ערך מול חוקי האלים הנצחיים. "ודאי. הרי לא זאוס את הצו פרסם...הצדק השוכן עם האלים בשאול; גם לא חשבתי שלפקודותיך יש תוקף...הרי אין הם חיים היום או מאתמול, אלא תמיד...". בנוסף, המוות מזומן לכל אדם בסוף דרכו, ולכן אם תמות לפני זמנה, תראה בכך יתרון ותשמח לעזוב את מלכות הרשע. "ידעתי שאמות...גם בלי הצו שלך. אבל אם אצטרך למות לפני זמני, זה רוח בעיני...". יתר על כן, יש לכבד את המת. אין לבני-אנוש זכות להחליט את מי לקבור ואת מי לא לקבור האלים יחליטו מה דינם של המתים ואסור לאדם להחליט במקומם. "...אלו הפקרתי את בנה של אמי להתגולל ללא קבורה, היה מכאיב לי; ענשך אינו מכאיב." (עמ' 51-52).

9.

איסמנה, כתגובה על מאסר אחותה, מוכנה להודות במעשה (קבירת פולינקס) שלא עשתה, משום שלא תוכל לחיות בלי אחותה. הדבר מוכיח שהיא אוהבת את אחותה, אף על פי שלא הייתה מוכנה לקחת חלק במעשה הקבורה. בוויכוח בתחילת המחזה איסמנה ייצגה את ההגיון ועתה היא מייצגת את הרגש. איסמנה מנסה לשכנע את קראון לשגת מהחלטתו הנוקשה בנימוק שאנגיגונה אינה רק בת אחותו, אלא גם כלתו העומדת להינשא לבנו הימון: "האם תדון למוות את כלת בנך?"(אנטיגונה מאת סופוקלס עמ' 55) היא שואלת את המלך בתקווה שלבו יתרכך. היא מנסה לשכנע את קראון לחזור בו מהחלטתו באמצעות טיעון ריגשי.

10.

מעמד הנשים ביוון הקדומה היה נחות, אפילו הנשים עצמן היו מודעות לכך והודו בזה- איסמנה לדוגמא. "וגם חובה לזכר שאנו רק נשים, ולא נבראנו עם גברים להתמודד; כחלשות עלינו לצית לצו כזה, ולדברים יותר גרועים."(עמ' 37 ). בדיאלוג בין היימון לקראון, קראון מסביר שהאישה היא כמו חפץ- בלי רגש וכלום- היא משמשת רק לתענוגות ולמגע. "אז בני אל תאבד את שכלך בגלל אשה ותענוגותיה, דע לך שגם חבוק סופו שנעשה צונן, אם לצדך אשתך רעה."(עמ' 58). כמו כן נאמר בעצם שאין לתת לאשה להתגבר על המשטר "לכן עלינו להגן על המשטר, ולא לתת לשום אשה להתגבר". (עמ'59 ). בנוסף זה נראה טיפשי להילחם עבור אישה- אישה לא שווה הלחמות עבורה "נראה שהוא נלחם למען האשה" (עמ' 61).  יתר על כן, אדם שתומך בנקבה הוא רכרוכי ועבד שלה. "הו אפי רכרוכי, נסחב אחרי אשה!...עבד של נקבה, אל תתחנף אלי!..."(עמ' 62).

11.

הימון מציג טענות קשות נגד מעשה אביו:

           I.     הימון טוען שאביו יושב מרוחק מהעם ואינו מכיר את הלך הרוח של העם. הוא מבהיר לו מה שאמרה לו כבר אנטיגונה, שהעם פוחד וחושש לומר לו את דעתו הכנה. "הלא אזרח רגיל פוחד ממבטך ולא יגיד דברים שלא תשמח בהם...". הימון מוסיף ושואל בשמו ובשם העם השותק והפוחד לשאול, אם זה פשע לכסות את גופת האח ולהגן עליה מפני עוף השמים? "היא לא הפקירה אח שנהרג בקרב..." לטענתו, דורש העם כבוד לאנטיגונה במקום כלימת מוות "האין היא ראויה לנזר של זהב?" (אנטיגונה מאת סופוקלס עמ' 60).

        II.     הימון מבקש את אביו לגלות גמישות. הוא מבקש שיאמין לו, שהוא בנו מבקש רק את טובתו, ושוויתור לאנטיגונה יהיה רק לטובתו של קריאון "...גם לאיש חכם אין זו בושה ללמוד דברים רבים ולחדול להתעקש."(אנטיגונה מאת סופוקלס עמ' 60). כלומר, גם אדם חכם עלול לטעות, ודווקא החכם אינו מתבייש להכיר בטעותו ולכופף ראשו בפני החוכמה.

     III.     הימון טוען שעובדת היותו צעיר, אינה מונעת ממנו להציג טענות הגיוניות. לעומתו טוען אביו שלא ייתכן שבן צעיר ישמיע עצות לאביו המבוגר. הבן מערער על התפיסה שהמבוגר חכם יותר מהצעיר, בכך שהוא מערער על תפיסת העולם הקדום. "רק את מה שצודק. ואם אני צעיר אל תשים לב לגיל אלא למעשי" אנטיגונה מאת סופוקלס עמ' 61).

12.

קריאון מאשים את בנו שכל דעותיו מונחות בידי אישה, וכל דעותיו נובעות מרצונו להגן על כבוד אישה. "נראה שהוא נלחם למען האשה...הו אופי רכרוכי, נסחב אחרי אשה!...עבד של נקבה..." (עמ' 61-62).

13.

קריאון שהציג את עצמו כשליט דמוקרט המוכן לשמוע בעצת בני עמו, אינו מסוגל לשמוע דעה שונה מדעתו. כל דעה מנוגדת מרגיזה אותו ומרתיחה אותו מדעתו.  מכאן אנו למדים  שקריאון בעצם אינו חזק כל כך כפי שהוא נראה, כי אם מסתיר את פחדיו הפנימיים מאחורי מעטה צעקות ושליטה בכוח. אפשר לראות בתגובתו של קריאון את נקודות החולשה שלו. ככל שהוא מתבצר בעמדתו ואינו מוכן לסגת ולוותר, כך מתגברת אצלו תחושה של חוסר ביטחון. קריאון מוביל את עצמו למצב של חוסר מוצא.

14.

אפשר לומר שמסתמנת אצל קריאון "נקודת שבירה" עצם העובדה שהוא משנה את גזר הדין ושולח אותה למערה סלעית במדבר שם תן לה מעט מזון "...כדי שלא תחול על כל העיר טמאה...". הפעם הוא משאיר לאלים לחרוץ את גורלה: "...ושם שתתפלל לאל שהיא בחרה, לאל השאול, אולי ידאג שלא תמות..." (עמ' 63). ניתן להסיק שחומת הביטחון העצמי של קריאון נסדקת, וכנראה ששינוי העונש ממוות לכליאה בתנאים קשים מוכיח שהוא מנסה להתחמק מאחריות.

15.

·       היא מקשרת בין חלקי העלילה.

·       היא מפיגה את המתח על ידי שירים מלווים בריקוד.

·       בתחילה היא יכולה להיות אובייקטיבית, אך בהמשך עומדת לצד אחד השחקנים.

·       היא מייעצת לאחת הדמויות, או מפשרת בין הצדדים.

·       היא משמשת שופר לקולו של העם ומביעה את הלוך רוחו.

·       היא מייצגת את חוכמת הזקנים.

·       היא משמיעה את קולו של המחבר ומנסחת את דעתו על האירועים והגיבורים.

·       היא מסכמת את מוסר ההשכל של המחזה וכך מקנה לטרגדיה נופך אוניברסלי. לעיתים היא מייצגת את הצד הדתי של המחזה.

·       היא תורמת לחלק הפיוטי של המחזה (הטקסט שלה שירי ועשיר בדימויים).

·       היא תורמת לתאטרליות של הטרגדיה (הופעתה בשירים ובריקודים).

16.

הוא נציגה של האנושות. בסבלו ובידיעתו יש מן המשוף לו ולכל בני האדם. עם זאת הוא שונה. הוא נעלה על האנושות בתכונה או בתכונות המגיעות לידי הקצנה (אומץ לב, עקשנות, גאווה, מסירות וכו').

·       הוא בעל כאריזמה, ועל כן סבלו נוגע ללבנו.

·       הוא חוטא מתוך חרון, סערת נפש, יוהרה, גאווה.

·       הוא מביא על עצמו את אסונו.

·       הוא מודע לסבלו.

·       הוא דבק במטרתו מתוך עקשנות ועיוורון.

·       הוא לוחם נגד כוחות גדולים ממנו בגבורה מעוררת כבוד.

17.

 אנטיגונה היא הגיבורה הטראגית במחזה, המייצגת את האנושות כולה על-ידי תכונות יסודיות קבועות, המשותפות לה ולאדם באשר הוא. היא מייצגת את האנושות כי הסיטואציה בה היא נמצאת אכן יציגה (קבורת אחיה, מאבקו של אדם הבודד נגד השלטון ועוד), אך עם זאת היא אינה אדם ממוצע אלא נעלה: היא בת מלך, והיא יוצאת דופן ובלתי רגילה.

אופיה המיוחד הוא המוביל אותה לקראת אובדנה: יש בה אומץ לב נדיר, המתבטא כבר בפתיחה כאשר היא מתעמתת עם אחותה איסמנה, והתמודדותה נגד קראון. אנטיגונה (לעומת אחותה-איסמנה) קיצונית, רגזנית ובעלת עוז נפש. עוז נפשה הוא מוסרי.

18.

הבעיה המרכזית של המחזה נעוצה בצו שהוציא קריאון, המלך החדש. צו זה, שהוצא אמנם לפני תחילת המחזה, מניע את כל המחזה. אנטיגונה נסערת מהרעיון שאחיה לא יזכה לקבורה הולמת ומתקוממת נגד הצו. היא מחליטה להפר את צו המלך ולקבור את אחיה. הבעיה המרכזית של המחזה נובעת מהתנגשות בין שני עקרונות מקודשים לעם היווני: בין חוק המלך שנחשב בחברה היוונית לצו אלוהי, לבין האזרחית אנטיגונה שאינה נכנעת לגזרת מלכות ומעדיפה את הנאמנות למשפחה על הנאמנות למלך.

19.

חשיבות החוק- ביוון נחשב החוק ליסוד החברה. חברה מתוקנת נזקקת לחוקים, ואזרחיה חייבים לציית להם. ואכן המשמעת הייתה מושרשת עמוק באופי היווני. האזרחים התייחסו לחוק ביראת כבוד, והאמינו כי החוקים הם התגבשותה של מסורת עתיקה העוברת בירושה ממלך למלך. הם הניחו כי לחוקים אישור אלוהי, וכי הם מייצגים את רצון האלים.

אם אמנם משקיפים החוקים את רצון האלים, הרי רע הדבר לא לציית להם, ומי שממרה את פי החוק בנקודה אחת חותר תחת סמכותו כולה. על פי השקפת העולם של היוונים מגינים החוקים של ארצו של אדם הקדושה יותר ממשפחתו. (קריאון דוגל בגישה של חשיבות החוק). לעומת זאת חשיבות המשפחה- ערך הנאמנות למשפחה תפס מקום חשוב במערכת הערכים של היוונים. המשפחה הייתה יחידה עתיקה יותר מן העיר, לכן שמרו היוונים אמונים למשפחתם והרגישו מחויבותאליה אף יותר מאשר למלכם. נאמנותם למשפחה גברה לעתים קרובות על נאמנותם לאחדות הלאומית. זאת אומרת שהפרט צריך היה להחליט איזה עיקרון הוא מעדיף מתוך שני עקרונות חשובים בעיניו. (אנטיגונה בעצם בחרה בגישה של חשיבות המשפחה).

אז בעצם הבעיה המרכזית של המחזה נובעת מהתנגשות בין שני עקרונות אלו שמקודשים לעם היווני- בין חוק המלך שנחשב בחברה היוונית לצו אלוהי, לבין האזרחית אנטיגונה שאינה נכנעת לגזרת מלכות ומעדיפה את הנאמנות למשפחה על הנאמנות למלך.

  

20.

הפרודוס- השיר הראשון- נושאו: אתמול מלחמה- היום שלום. קורות העיר ותולדות המלחמה האחרונה  המקהלה מהללת את האלים ומתארת את המלחמה בין האחים. היא מביעה עמדתה שפולינקס בוגד ומסיימת בשיר הלל לעיר תבי. "...מתבי ושבעת שעריה...ואת אויבינו צחור המגן שבא חמוש מארגוס....ארס...האל הכביר, מצילנו...זולת הצמד האומלל, ..."(עמ' 38-41).

v   שיר הלל לגדולת האדם המרמז לחטא ההיבריס "...אך אין מופלא מן האדם!..." (עמ' 47-48).

v   גורל הגיבורים של המחזה "מאושרים הם אלה שבחייהם לא טעמו את טעם האסון...אין פורענות שאינה פוקדת את בניו, דור אחרי דור...לשרש האחרון של בית אדיפוס וגם אותו מקצצת הסכין...של אלי המוות..."(עמ' 56-57).

v   אמת כללית על אהבה "...ליל שימורים תבלה בלחי נערה רכה...שנדלק ממבט עיני הכלה היפה...כי האלה אפרודיטה עושה כרצונה בכל" (עמ' 63-64).

v   אין אפשרות לשנות את הגורל "כי מופלאה עוצמת הגורל, ואין להיחלץ מידה..."(עמ' 69).

v    שיר לכבוד האל אפולו, המסתיים בתפילה לשלום העיר. שיר אופטימי זה מופיע פשני הקטסטרופה ועל דרך הניגוד מודגשת עצמת האבון.

v  העירהסדר שב אל כנו "התבונה היא התנאי העיקרי לאושר, וגם אין לפגוע בכבוד האלים..." (עמ' 83).