"פנים אחרות" מאת ש"י עגנון - סיכום, תקציר וניתוח הפרקים

פרק ראשון בסיפורו של ש"י עגנון "פנים אחרות" מתפקד כאקספוזיציה  (היצג) מפורטת המעצבת רקע כללי ומוחשי לרצף האירועים הבונים את עלילת הסיפור. במושג 'עלילה' אני מתכוון בעיקר לסדר האירועים המרכזיים, כולל המחשבות של הדמויות המרכזיות, המתרחשים בהווה הסיפורי. מטבע הדברים האקספוזיציה מספקת באמצעות דיווח או סיכום את עולמן 'ההיסטורי' של הדמויות על מנת שנוכל להבין את פשר מעשיהן בהווה. בחירתם של האירועים המסופרים והמתרחשים כמו-גם האופן בו בחר המספר לספר אותם היא אופציה אחת שעמדה לפי הסופר. כל השאלה היא: מדוע אופציה זו ולא אחרת? מדוע דווקא בחר הסופר ש"י עגנון לפתוח את עלילת הסיפור בסצ'נה המתארת את יציאתם של בני הזוג מבית הדין ולא באירוע אחר – היא משמעותית ביותר, כלומר היא קשורה לרמת המשמעות שלה סיפור.

הפרק הראשון מתמקד בשני בני הזוג הגרושים: מיכאל הרטמן וגרושתו טוני (או לחילופין: טוני וגרושה מיכאל הרטמן). קורה דבר מעניין: מיכאל הרטמן היוצא מבית הדין לאחר טוני גרושתו תופס ומפנים מיד את ניסיון החיזור של שני הגברים אחר אשתו לשעבר. האם העובדה שמי שהייתה אשתו לשעבר עד לפני דקות ספורות, הופכת למושא חיזור בידי שני גברים ה'אורבים' לה ומעוררת את תשוקתם  - מניעה את ליבו של מיכאל ומסעירה אותו? האם סירובו של מיכאל כאילו  להיפרד מאשתו לשעבר נובע מרגש קנאה המפעם עדיין בו כלפי טוני? כאמור זהו רגש המתעורר בלבו בגלל נוכחותם של השניים. לנו הקוראים נראה לנו שמיכאל טרם הפנים את עובדת פירוק המשפחה וכל יחסו אל טוני מצביע על קיומו של עולם משותף בן שני בני הזוג.

ש"י עגנון נוקט במהלך מפתיע ומעניין בבניית עלילת סיפורו וזאת מתחילת העלילה בפרק הראשון. שני בני הזוג אינם פונים כל אחד לדרכו, שהרי לא חלה עליהם יותר מחויבות האחד כלפי השני. במקום זאת 'מסלק' הבעל את שני המחזרים ונותר לבד עם גרושתו. מכאן ואילך מתפתחים הדברים באופן מפתיע אשר בסופם יגלו מחדש בני הזוג את אהבתם. חשיפת גילוי זה ותיאורו במהלך עלילת הסיפור מהווה את אחד הנושאים החשובים של הסיפור. במילים אחרות ש"י עגנון בונה עלילת סיפור שבה הוא מערער על המוסכמה הרואה בגט, בתעודה פורמאלית זו, סוף פסוק לחיים משותפים. אדרבא: הפרידה היא פתח חדש, נקודה חדשה לחיי נישואים מחודשים ומאושרים. מבחינתנו הקדמה זו המשתרעת לאורך הפרק הראשון מיטיבה הן להציג את הדמויות המרכזיות שבסיפור (סוחר הנתון בקשיים כלכליים המערערים את נישואיו) ואשתו  (אישה די פאסיבית, אם לשתי בנות, המצליחה בדרכה לזעזע את עולמו של הבעל המתוסכל). המשך הפרק מתאר בדרך של פלש-בק את הידרדרותם ההדרגתית של חיי הנישואים – מהלך די שגרתי ודי מוכר מהעולם הממשי: נישואים מבטיחים בסך הכול העולים על שרטון בגלל אפיו הקשה של הבעל (רמז לכך מצוי בשם המשפחה : הרטמן).

הפרק הראשון של הסיפור רומז בבירור על ההיוודעות מחדש של בני הזוג, על המבט החדש אשר במהלכו ילמדו להכיר האחד את השני. נחשפת כאן החמצה של שני בני הזוג, ויותר מזה של הבעל אשר הרס במו-ידיו (בגלל אופיו) את חיי-נישואיו. לפנינו מודל של גיבור, או אנטי-גיבור 'עיוור' אשר לא השכיל לראות את הנפש היקרה אשר חייתה לצידו. משום-כך מרכז או מוקד הסיפור הוא לידה מחדש של אהבה מוחמצת. כך נאמר  בסיפור: "הביט בה וראה אותה כדרך שלא הביט בה ולא ראה אותה ימים הרבה". לפתע 'הבעל' מגלה את אשתו. היכן היה כל השנים? כל השנים האחרונות היה אדם סגור ומסוגר, מתבודד ומתרחק מחיי חברה. הרחיק את מבטו מאשתו, בעצם התעלם ממנה וחמור מזה: אף אולי תלה בה את כישלונו. הדיבור בין בני זג, לפחות מצדו של מיכאל מתחיל באופן פרדוקסאלי דווקא בסוף. הגט, הפרידה המאיימת פותחים את ליבות השניים.

מהו אופיו של מיכאל הרטמן? על כך נוכל ללמוד מהפרק כולו. הן דרך שפת גופו , סגנון דיבורו, מחשבותיו, עולמו הפנימי והן דרך דיווחו של המספר המאיר את עברה של הדמות. כאמור אחת התכונות של דמות זו היא בדידותו הנובעת בין היתר מיתר חשד המופעל כלפי חבריו, אין הוא רוחש להם אמון ומאשים אותם גם בכישלונו בעסקיו. הוא מסתגר בבית ומוקף בעשן סמיך של עשן הממחיש את המחיצה שבינו לבן הסובבים. אבל העשן גם ממחיש את המחיצה שבינו לבין בני משפחתו. בנוסף הוא מונע מכוח קנאה עזה, כמעט חולנית כלפי אשתו, כל דבר מעורר בו את קנאתו המגבירה את בדידותו.

הבה נדגיש דברים או מוטיבים נוספים וחשובים בפרק הראשון כמו למשל מוטיב העיניים המבטא את סערת הרגשות שפקדה את השניים בתוך בית הדיין. עיניה החמות והלחות מסגירות את העצב והבכי של טוני במעמד הגירושין. אמנם שני ידידים ממתינים לה בחוץ כדי להקל על מצבה החדש, אך ניכר שעדיין היא איננה מפנימה את מעמדה החדש. ואולם מי שלא הפנים היטב את אקט הגירושין הוא דווקא מי שהיה בעלה, כלומר, מיכאל הרטמן שכאילו נזף בה על כך שכבר היא מוקפת בגברים מחזרים. "קולה הרעיד את ליבו". כך מציין המספר את השפעת תשובתה על מיכאל הרטמן. נבחן מחדש את הסיטואציה שנוצרה עם תחילת הסיפור: בעוד שלטוני ממתינים שני גברים המתכוונים כל אחד בדרכו לנצל את ההזדמנות כדי לחזר אחריה, שהרי היא מעתה ואילך אישה פנויה, נותר מיכאל לבד, חשוף לבדידות קיומית בלא טוני. למצב כזה עדיין הוא לא הסכין, ומשום כך הוא מבטא את התמרמרותו ה"מסלקת" את שני הגברים ומותירה אותו עם טוני גרושתו. "כל עמידתה אמרה, התבונן עלי אם יכולה אני ללכת יחידה". טוני הגרושה משדרת לא רק כניעות ופאסיביות (שהרי היא הייתה מוכנה ללכת באותם רגעים עם כל אדם שהיה מציע לה ליווי כלשהו) אלא ובמיוחד צורך נואש בבן לוויה אשר יפיג את כאב בדידותה לאחר הגירושין. יותר מזה: היא מתגלה כאן כנפש עדינה, פגיעה, שברירית הזקוקה בכל מאודה לתמיכה בגלל יראתה את הבדידות.

מכאן ואילך מתעצבת סיטואציה מפתיעה בכל גילוייה: כאילו ממי שהיו בעל ואישה וכעת הם גרושים נדרש להישיר מבט האחד כלפי השני. ומי שעושה זאת באופן שלא עשה זאת במשך שנים רבות הוא דווקא מיכאל הרטמן אשר עיניו היו נתונות לדברים אחרים חוץ מאשתו והזוגיות. משום-כך למבט של מיכאל ולאופן שבו הוא רואה מחדש את טוני יש תפקיד חשוב ביותר בסלילת דרך חדשה להבנת אשתו. אבל המבט של מיכאל המופנה לטוני הוא רק חלק משפת הגוף שלו המבטאת את יחסו החדש כלפיה: שפת הגוף שלו מסגירה את סערת הרגשות שלו כשם שעיניה הדומעות של טוני מבטאות את צער הפירוד. לנו ברור מעל לכל ספק שהשניים מתקשים להיפרד וללכת כל אחד בדרכו השונה. כאילו הרטמן מחפש כל דרך כדי לעכב את ביצוע הגזרה: שניהם כבולים עדיין בנימים חזקות של עבר משותף ומתקשים לפרק אחת ולתמיד את החבילה. שימו לב כמה שני בני הזוג נבוכים: הם אינם יודעים מה לעשות: טוני מחזיקה את המטרייה ומיכאל מקמט את כובעו. אבל יותר מכל מיכאל מבקש לשלב את זרועו בזרועה של אשתו לשעבר ונזכר שאין הוא יכול יותר לעשות זאת. הוא חושש שמא היא תרגיש שהוא עדיין נסער בליבו.

שימו לב שהפרק הראשון בנוי מניגודיות קוטבית שנעה בין שתיקה לבין דיבור. רגעי המבוכה של השניים מאפשרים את רצף המחשבות הפנימיות של הרטמן הממחישות את מה שקרה בתוך אולם בית-הדין. עדיין מהדהדים קולותיהם של הדיין והסופר. תוך הליכתם השמש שוקעת והולכת והרטמן נתקף בדיבור בלתי-פוסק, דיבור שלא מאפיין את שתיקתו הרועמת והכועסת במשך שנות הנישואים. והנה כעת הוא מדבר ופורק מעל ליבו את המועקות הגולות אשר הכבידו על ליבו. תוך כדי דיבורו הוא שם לב שפיה רעד, הוא שם לב לקמט החדש שבשפתה העליונה. זהו המבט החדש של מיכאל החושף דברים חדשים בפניה של טוני. כאמור אחד הגורמים להתפרקות משפחתו נעוצה בשתיקה שכפה על אשתו טוני בעניין עסקיו הכושלים. מעולם לא שיתף בעסקיו חרף התעניינותה. עם השנים שתיקה זו יצרה מועקה שהמעיטה את ערכה של טוני בעיניו. והנה עכשיו, דווקא כאשר שום חוזה נישואין אינו מחבר ביניהם, נוצר בו הצורך לדבר ולשפוך את לבו: "אלא שבאותה שעה נפתח לבו והתחיל מדבר מאליו בעסקים". היציאה מבית הדיין חוללה מהפך באישיותו וביחס לטוני. הוא עצמו נפתח ומספר את מה שהדחיק כל השנים ולא העז לספר, הוא חש פתיחות כלפי טוני וגם רואה אותה באור אחר כאילו נולדה עבורו מחדש: "ראה פתאום את ענייניו כדרך שלא ראה אותם קודם". וכן: "הביט בה וראה אותה כדרך שלא הביט בה ולא ראה ימים הרבה". הוא מגלה מחדש בה את האינטימיות ובקושי מתאפק שלא להחליק ולגעת בשמלתה.

מבחינה דרמטית כמעט שלא קורה דבר בפרק ב': לאחר שסולקו שני מחזריה של טוני, נותרו בני הזוג לבד כדי להתמודד עם מצבם החדש. כביכול שום דבר אינו קושר אותם יותר אחד לשני וכל אחד רשאי לבחור את דרכו. עם זאת שניהם בוחרים להישאר ביחד. רובו של פרק ב' מבוסס על רישום מיוחד של תנועות-נפש הבאות לידי ביטוי בשפת הגוף של הדמויות ובעיקר של מיכאל הרטמן המגלה מחדש את אשתו. שניהם מטיילים עד שהם מגיעים לגן ובו מסעדה. רוב ההתרחשות החיצונית מבוססת על הליכה איטית, אך במקביל מתפתח ציר פנימי-נפשי החושף את תהליך השינוי שהתחולל באישיותו של גיבור הסיפור מיכאל הרטמן.

נבחן את שפת הגוף של מיכאל המבטאת יותר מכל את רחשי ליבו כלפי טוני: " הרטמן הושיט את ידו לתוך חללו של אויר והחליק את צילה של טוני". וכן: "שוב הושיט הרטמן ידו והחליק את האוויר". תיאורים אלו מתייחסים למיכאל. ואולם קיימים גם תיאורים המתארים את התרגשותה של טוני: "טוני רעדה רעד קל שגרם לה עונג שלא ידעה מהו". וכן: "טוני רעדה משהו, בלא שהרגישה בקור בגופה". מה משמעות תיאורים אלו? ובכן ללא–ספק יש כאן ביטוי כמעט בלתי-מודע המתווך באמצעות שפת הגוף באל להיזקק למילים. מתחת לפני השטח מתרחשת העלילה האמיתית אשר במהלכה יסתמן פתרון למצבם העגום של בני הזוג. מיכאל מבקש לחבק את אשתו לאחר שנים של ניכור, ובכך  הוא מבטא יחס חדש כלפיה. על פניו נראה שהוא חש געגועים אליה. פעולת ההחלקה גם אם היא מתייחסת לאוויר או לצל של טוני, היא החצנה בלתי-אמצעית של מיכאל.

תהליך השינוי מסתמן גם בדיבור וברצון של הבעל לשוחח עם אשתו, שוב לאחר שנים של שתיקה וכעס על העולם: הדיבור המחודש, הפנייה אל טוני יש בהם משום רצון להחיות את הזוגיות ולהצילה מפני הרס וכליון. הדיבור לא נועד רק להקל על ליבו של הבעל ולחלק עם טוני את נטל ליבו, אלא יש בו משום הכרה אנושית בזולת ב'אני' האחר שהוא לא פחות ולא יותר שותף מלא ופעיל בחיי הנישואים. הדיבור נועד לשבור את חומת הזרות ואת תחושת הניכור שנוצרו עקב יחסו של מיכאל אל אשתו.

בפרק ב' מנוסחת תפיסת אהבה הממחישה את השינוי הדראסטי שחל באישיותו של  מיכאל: תפיסת האהבה האמיתית מעלה על הדעת את ההיגד: אהבה שאינה תלויה בדבר, כלומר, תפיסה הרואה באישה סובייקט בעל עולם פנימי עצמאי ולא אמצעי (אובייקט) למימוש מטרותיו של האוהב. לפתע נראה שמיכאל מתחיל לתפוס את אישיותה האמיתית של טוני. פסקת הסיום של פרק ב' אומרת הכול: הקורא מבחין שטוני לא הסירה מעל אצבעה את טבעת הנישואין וכן התיאור של ראשיהם הצמודים של זוג האוהבים כאילו היו ישות אחת. הסופר ש"י עגנון משתמש בתיאור אנלוגי כדי לסמן את המתחולל במיכאל ובטוני באמצעות תיאור זוג האוהבים הן באמצע הפרק והן בסופו: "כל האוויר כולו נתרווה ממאוויהם הגלומים". כאילו הזוג הצעיר מקרין מאהבתו על טוני ועל מיכאל, או בכך ביקש המספר לציין שהבעל ואתו חשים כאילו היו זוג צעיר בראשית דרכו.   

   

בפרק השלישי מתעצבת אווירה רומנטית בין מיכאל לטוני שמתבטאת בין היתר בדאגה וברגישות הרבה שמגלה מיכאל כלפי אשתו. למשל הוא מודע לשעת הערב הקרירה ולעייפות הניכרת בטוני במיוחד לאור חווית הגירושין שעברה בשעות הצהריים. כמו-כן הוא מזכיר לה שעד כה טרם אכלו וקרוב לוודאי שהיא רעבה. הוא מלא התחשבות כלפיה ומציע לה לסעוד במסעדת הפונדק אליו הגיעו. מיכאל משדר רצון טוב, חביבות יתרה ורוחב לב שמתגלה בתפריט העשיר שהזמינו  עבורם. השניים כאילו משדרים התחדשות ורוח טובה המתעצמת לאור התפאורה הכפרית של סביב הפונדק. אורות הפנסים, כוכבי השמיים, ריח הפרחים מבליטים את האווירה הרומנטית שמכשירה למעשה את הפתיחות וגילוי הלב של מיכאל ואת הקשב, למרות העייפות, של טוני. כאן למעשה מצויה אחת הסיטואציות המרתקות שבעלילת סיפורנו והיא הישיבה טנדו (ביחד), של גבר ואישה המתקרבים זה לזו מחדש, כאילו הם אינם גרושים ואסורים זה על זו. ישיבה משותפת זו מעצימה את הפיוס או התיקון שבין השניים. הפיוס מתחיל קודם כל במגמה אשר הסתמנה היטב באישיותו של מיכאל אשר הבין והפנים את המשגים שלו שהובילו לפירוק המשפחה. הבנה והכרה זו בטעויותיו סוללים את הדרך לפיוס בין השניים. מיכאל חייב היה קודם כל להכיר או להודות בתפיסת עולמו המעוותת אשר החישה והאיצה את הפירוד. משום-כך היוזמה לתיקון באה ממנו. ביטוי לכך ניתן בהרהוריו על מהות האהבה והזוגיות.               

כדי להבין את השינוי המשמעותי שהתחולל בתפיסה האהבה והזוגיות עלינו לצטט מלה במלה את מחשבותיו של מיכאל שהוא יושב וסועד עם גרושתו: "...אסור לו לאדם  לדור עם אשתו אם הוא מריב עמה" וכן: "נישואין שאין עמהן אהבה אינן נישואין. נישואין ומריבות – גירושין יפים מהם". וכן: "הנושא אשה ואינו אוהבה צריך שיתן לה גט. אינו נותן לה גט צריך שיאהוב אותה. ואהבה זו צריכה להתחדש בכל עת ובכל שעה". רק אדם אשר עבר שינוי מהותי בתפיסת עולמו מסוגל להגיע לתובנות כה-עמוקות כמו אלו שאליהן מגיע מיכאל. המסקנה מאד מעניינת. "אהבה זו צריכה להתחדש בכל עת ובכל שעה". האהבה היא פרויקט שצריך לטפח, להזין ולפקח כדי שלא תתפוגג. האהבה איננה מתקיימת מכוח עצמה או מאליה, אלא, יש להשקיע באהבה כדי שתחזיק מעמד לאורך שנים. על האהבה להתחדש כל יום וכל שעה, ולא, דינה מוות. על שני בני הזוג להשקיע באופן שווה ולראות באהבה דבר יצירתי ופורח. הרהורים אלו מבטאים את הפתיחות שהתחוללה במיכאל ואת גילוי הלב שלו כלפי טוני בהחלטתו לספר לה את חלומו. מסירת החלום היא עוד שלב נוסף בפיוס, בהתקרבות שבין השניים. מסירת החלום האינטימי למי שהייתה אשתו היא בגדר של הכשרת לבבות הסוללת את הדרך לגילוי אהבה.

כמו כל חלום, גם החלום של מיכאל מתפתח בדרך מוזרה, תמונה ומשונה האופיינית כל-כך לחלומות. בנוסף החלום מתפקד כסיפור בתוך סיפור ועל-כן תפקידו להאיר את המסגרת והדמויות שמחוץ לחלום.  בחלום מבקש חברו של הרטמן, אשר חזר מנדודים לעיר ברלין, לסייע בידו למצוא דירת קבע, כי הוא מאס בחדרי בתי-מלון. מיכאל הרטמן נענה לו ובסיור עצמו מביע החבר ביקורת על הבית ומעיר שהוא היה מייעץ להרטמן לא לשכור דירה זו. כמובן לא הרטמן ביקש לשכור דירה אלא חברו. הרי מיכאל די מרוצה בדירתו ואין הוא מעוניין להחליפה בשום דירה. כמובן אפשר לפרש את שפת החלום ולהצביע את משמעותו. בחלום מתואר בית המשדר קור וצינה. הקורא נוטה לערוך השוואה בין בעלת הבית החיגרת נתפסת כניגוד עז לטוני החיננית המעוררת במיכאל רגש טהור של אהבה בעוד בעלת הבית שבחלום נתפסת כאישה המשדרת מיניות מוחצנת. אבל אחת המסקנות הנובעות מחלום זה קשורה בהרהור הבא: "מאחר שאין זה מום כמו שהכיר מאותה אשה שבחלום נמצא אפילו היתה טוני חיגרת לא היה רואה אותה כבעלת מום". אופן המבט של מיכאל משתנה. טוני איננה יותר אובייקט עבור מיכאל אלא סובייקט שקיומו נתפס ע"י האופן שבו הוא תופס אותה. מכאן ועד לסיום הפרק השלישי מתעצמת רגישותו והתחשבותו של הרטמן כלפי טוני. בסופו של דבר הם חוזרים לפונדק באין אפשרות לחזור לעיר.

פרק ד' מתאר את שובם של מיכאל וטוני לפונדק שבו אכלו את ארוחת הערב. מכיוון שנבצר מהם לשוב לעיר, הרטמן מחליט מתוך התחשבות בעייפותה של טוני לשוב לפונדק כד ללון בו. הנה לפנינו עוד הפניית מבט אל הזולת, במקרה זה אל אשתו לשעבר, שיש בה ממד אנושי: כאילו מיכאל החליט לשבור את הסגירות בה היה נתון, סגירות שהעלימה ממנו את קיומו של האחר. פרק ד' מתפקד כמעין אפילוג או אפילו 'התרה' או 'פתרון' לבעיה ולקונפליקט שביסוד הסיפור. שני בני הזוג הגרושים אינם נפרדים בסופו של היום, אלא הם מבקשים להנציח את הסיטואציה החדשה (והנפלאה) שבה מתרחש מעין גילוי הדדי שבמהלכו מסתמן פתרון למשבר שבו פותח הסיפור (או נכון יותר: העלילה).

השיבה אל הפונדק מאריכה את תחושת האושר של שני בני הזוג. אמנם בפונדק נבצר מהם לישון ביחד מה שמחזק את הרושם שלפנינו זוג בראשית דרכו, המחויב לשמור על אותם כללים שאינם מתירים לשני בני הזוג לממש את אהבתם לפני החופה (אבל מצד שני אפשר לומר שמכיוון שהם כעת גרושים, אין באפשרותם להתנהג כאילו הם עדיין נשואים, מה שמחייב כמובן לינה בחדרים נפרדים). מכל מקום נראה לנו שהרטמן מגלה התחשבות ועדינות במצבה של טוני, מה שלא כל-כך אפיין אותו בעבר ביחסיו ובהתנהגותו כלפי אשתו. נסכם נקודה זו ונגיד שאף-על-פי ששני בני הזוג ישנים בנפרד אין הדבר מפחית מעצמת הקשר החדש שנגלתה להם מחדש.

המספר מדגיש את התנהגותה של טוני בבואם לבקש חדר לינה בפונדק כאיל זה עתה נכנסה לחופה: "האדימו פניה של טוני". בחדרה מצוי זר כלולות. כאשר הוא עוזב את חדרה "דבקה ידה בידו ועיניה הקיפו את לבו". פרטים אלו מדגישים את הקרבה האופיינית כל-כך לזוג 'טרי' החוגג את ירח הדבר ולא זוג שאך זה עתה התגרש באופן רשמי.

סיום פרק ד' כמו-גם סיום הסיפור מותיר את מיכאל לבד בלא טוני שנשארה בחדר היחיד שנותר פנוי בפונדק דבר המבליט את תודעת הדמות המרכזית שבסיפור. הוא יוצא החוצה ומשקיף על גבעה קטנה בסמוך לפונדק. מכיוון שעלילת "פנים אחרות" אמורה להמחיש את השינוי המסתמן באישיותו של הרטמן, האיש הקשה ונוקשה אשר אמלל את אשתו והפך את נישואיו לדבר בלתי-אפשרי, מותיר המספר את גיבורו לבד בזירת ההתרחשות, 'זירה' נפשית-פסיכולוגית בעיקרה. כדי לעצב את השינוי המתחולל בדמותו של מיכאל נזקק המחבר לאמצעי של המונולוג הפנימי שבו מתגלה לפני הקורא באופן בלתי-אמצעי תודעת הגיבור. הגילוי מחדש של אשתו מבוסס על תהליך הכרתי אשר במהלכו הכיר הרטמן בטעויותיו כלפי אשתו לאורך שנות נישואיו. היוונים קראו לתהליך זה 'אנגנוריזיס', תהליך שבו הדמות מתוודעת למעשיה. כד להעצים את הגילוי הפנימי הן בטעותו והן בראייתו החדשה כלפי אשתו, מתאר  המחבר, למראה הגבעה הקטנה שליד הפונדק, זיכרון ילדות של הרטמן הקשור בחוויית נפילה מעל גבעה קטנה אשר הותירה את רושם עמוק עליו. כמובן שנפילה זו מתפרשת כאירוע סמלי המאיר את מצבו הנוכחי: זיכרון ילדות זה מעצים  בו כעת חשש מפני נפילה נוספת. האם אין כאן למעשה ביטוי לחרדה מפני נפילה מחדש אשר תעמיד את ההישג שלו (הגילוי מחדש של טוני) בפני סכנת שמיטה? מכל מקום זיכרון ילדות זה העצים בו את מצבו הקיומי. נראה שהרטמן חש מעין הקלה למחשבה שאולי מסתמן פיתרון כלשהו למשבר נישואיו. כך יש להבין את הערתו של המספר: "מעשה התלולית פקח את עיניו".

העמידה בפני סכנת הנפילה, התחושה הקיומית שזה עתה נצלו נישואיו באה לידי ביטוי במחשבותיו על טוני: "משונה הדבר, אמר הרטמן בלבו, כל אותה שעה שעמדתי על התלולית לא הרהרתי אלא על עצמי, כאילו יחידי אני בעולם, כאילו אין לי שתי בנות. כאילו אין לי – אשה". וכן: "אוהב הרטמן בנותיו, כאב האוהב את בנותיו. אלא כשאר כל האבות לא ויתר על עצמו בשביל זרעו. מעשה התלולית פקח את לבו. היה בוש מן הדבר והיה תמיה. ושוב חזר להתעסק עם עצמו". ובכן אף-על-פ-כן שהרטמן חזר לחשוב על עצמו, ברור שהוא חושב על עצמו ביחס לאשתו וביחס לבנותיו. אין הוא כעת חי באי מבודד ואין הוא חי כבועה אלא קשור הוא בנימים חזקות אל משפחתו. לפנינו מסתמן מעין חשבון נפש פנימי שבמהלכו הרטמן יגיע לאיזון פנימי, להשלמה עם המציאות מה שיאפשר לו ראיית פניה האחרות של טוני.

פסקאות הסיום של הסיפור הן פסיכו-נרטיביות במהותן: מדובר בקטעים המוסרים את עולמו הנפשי של הגיבור המרכזי בעת שהוא שוכב במיטתו. צריך לזכור שמידי פעם ישנו מעבר בזווית מסירת הסיפור: מנקודת-תצפית של המספר לנקודת תצפית של הדמות המרכזית באמצעות שימוש במונולוג פנימי (כאשר מיכאל הרטמן מהרהר בגוף ראשון).

נשאלת שוב השאלה: מדוע דווקא עכשיו נזכר הרטמן במקרה הנפילה שלו הישן? ברור שהמספר מעוניין ליצור הקבלה בין אותה  נפילה בתלולית הילדות לבין העמידה על התלולית בסופו של יום ארוך שהתחיל בגירושים והסתיים בהתקרבות בין שני הגרושים. בנפילה הישנה חש הגיבור מעין הקלה למרות הכאב. נדמה לנו שבסוף הסיפור ניצל הגיבור מפני נפילה, או שמא נפילתו, כלומר, משבר נישואיו דמה לנפילה ולשקיעה הסתיים עכשיו בתחושה של פיוס, הקלה ותקווה בעניין עתיד יחסיו עם טוני. על מיטתו שוב הוא מהרהר מתוך שלווה ומנוחה בדמותה של טוני. חשוב לראות את המבט החדש שלו: "עלתה דמות דיוקנה לפניו וכן תנועותיה וכן שתי טיפין של עורה שנראו ממחשוף שמלתה החומה. אין להכחיש, שהיא אינה צעירה, ואם שערה לא הלבין הרי קמטיה נתרבו. קשה מהם קמט זה שבשפתה העליונה. כלום חסרה היא שן?". זהו המראה של טוני מבעד להרהוריו של מיכאל. זה המבט החדש של הבעל המגלה את הנשיות והאינטימיות של אשתו. מפליא הדבר כיצד עולה בבירור רב דמותה של טוני דווקא במחשבותיו. ושוב המבט הפנימי: "ומתך דביקות מתוקה העלה את דמות דיוקנה לפניו, דיוקן מופלאה זו שהתחילה מתעלמת ממנו שלא מרצונו. מה צנומות כתפיה, אבל גזרתה כשל נערה נאה. הרטמן עיגל את זרועו באוויר והרגיש בעצמו שהאדים פנים".

ניתוח קטע פסיכו-נרטיבי זה חושף את השימוש המכוון במילים כדי לתאר את יחסו של הרטמן אל טוני ובעיקר השימוש בצירוף "מתוך דביקות מתוקה" המדגיש את מצבו של הרטמן ורצונו לקבוע מחדש או אפילו להגדיר את יחסיו האישיים עם טוני. על זה יש להוסיף את תנועת ידו המשלימה את מחשבותיו. על אף הקיר המפריד בינו לבין אשתו הגרושה, הוא חש כלפיה דאגה. אין היא יותר בגדר אובייקט זר, מרוחק או מורחק אלא סובייקט קרוב ונושם המעורר בו רצון להתקרב אליו. כך הולך ונרדם מיכאל בסופו של יום טעון, גדוש שבסופו הוא חווה את הגילוי מחדש של אשתו אשר במהלכו מכונן, בונה ופותח אפיק חדש לזוגיות יציבה ואיתנה.