מבוא להיסטוריה פוליטית: לאומיות, אידיאולוגיה ואימפריאליזם
יש שהלאומיות מתגבשת
[נוצרת-מתמשכת] באופנים טבעיים, היינו של המשך הרצף האתני- תרבותי וכיו"ב;
ויש שהלאומיות מונחתת ע"י אינטלקטואלים ואידיאולוגיים על אוכלוסייה נתונה
למטרות אחרות. ואולם, בין כך ובין כך, הלאומיות היא תופעה פוליטית מן המעלה
הראשונה. שניידר מציין את הלאומיות והסוציאליזם כשני היסודות המרכזיים של המאה
העשרים [לצד הדמוקרטיה
והליברליזם].
האימפריאליזם
מושפע מן השניים. האימפריאליזם הוא מחד ביטוי קיצוני של לאום מסויים, הלאום שבמרכז
האימפריה משליט שפה, תרבות ואף סגנון שלטוני וארגוני על המקומות הכבושים-הנשלטים;
ומאידך- הוא נקודה בשרשרת התגובות המובילה להתעוררות לאומית של החברות הנכבשות. בתוך
כך יש להתייחס להבדל בין אימפריאליזם "קלאסי", רומאי ומוקדוני למשל,
לעומת צורות שונות של אימפריאליזם מודרני, במאה ה- 19 (צרפת, בריטניה, הולנד)
ובמאה ה- 20 וה- 21 (האמריקאי).
מושבותיה
של צרפת- באפריקה המערבית, במדגסקר, ובאינדו-סין (ויאטנאם וקמבודיה של ימינו).
הייתה תקופה שהייתה האימפריה הצרפתית גדולה מזו של הבריטים, אולם סביב מחצית המאה
השמונה עשרה הפסידו את מרבית שטחה לבריטים (נפוליאון הוא שהחליט למכור את חבל
לואיזיאנה לרפובליקה האמריקאית).
[עתה
הביא רבנו סקירה משמימה על כל אחת מן האימפריות ותחומי שלטונה].
ההתפתחות
של ארה"ב [היינו מערבה] אינה אימפריאלית ממש. ראשית, מפני שההתפשטות הייתה
בסגנון רפובליקאי ובשם רעיונות דמוקרטיים בקירוב; ושנית, מפני שהעממים שעמדו מולם
לֹא שאפו להשתחרר כלאום והיו למעשה מצומצמים למדי (מרבית האינדיאנים הוכחדו מן המחלות
שהביאו עמם המהגרים מאירופה).
מספר
המדינות העצמאיות בעולם בראשית המאה העשרים הנו מועט ביותר. כמה מדינות במערב
אירופה, יפן, דומניונים בריטיים. כל שאר העולם הנו חלק מאימפריה זואא"ח.
האימפריה
העותמאנית עוברת תהליך של הצטמקות. הבלקן, שבינה לבין האימפריה האוסטרו-הונגרית,
לבית האבסבורג, סוחב עמו צרות מרובות מאז ועד ימינו למעשה. בית האבסבורג מספח
לשלושים שנה החל משנת 1908 את בוסניה הרצגובינה הכוללת אוכלוסייה מוסלמית גדולה.
אחת
השאלות הגדולות של ראשית המאה הינה אפוא, האם יכולות אימפריות רבות כ"כ לדור
זו לצד זו בשלום? הבלקן מוכיח שלא (...) ועד מהרה עולות להן תחת האימפריות מדינות הלאום. אלא שאין מקום בעולם – להוציא את
יפן ואת – שבו מתקיימת חפיפה מוחלטת בין הגבולות הלאומיים-מדיניים לבין הגבולות
הלאומיים-אתניים. גם יפן האחידה משתתפת באופן עקיף בהפרת האיזון במה שהיא פולטת
בראשית המאה מיעוטים לארה"ב, לברזיל ולארצות אחרות. מן הקצה השני- ארה"ב
הגדושה לאומים ותרבויות ומבקשת לקיימם בלחץ וכו'. השאלה הינה אם-כן: כמה כוח יש
להפעיל ע"מ להחזיק מדינות לאום הכוללות סתירות שכאלה (מיעוטים, שימור
שוויון-זכויות וכו').
הקשר
בין המצב הפנימי למדיניות החוץ.
ראה גם: היסטוריה פוליטית בת זמננו
סיכומים נוספים בהיסטוריה פוליטית:
No comments:
Post a Comment